ספר טוב, כתוב בצורה מעניינת, ויצא שגם אותו סיימתי לקרוא ביומיים.
מספר על חברות עמוקה בין שלוש חברות, איך היא מתפתלת ומתגלגלת לה מנעורים ועד היום, במשך 30 שנה.
הזדהיתי עם זה מאוד, עם ההתרחקויות במשך השנים בעקבות אירועים שונים (טיול אחרי צבא, חתונה, הריון, לידה), ואז ההתקרבויות בעקבות אירועים אחרים שמראים שבעצם החברות עודנה חזקה וקיימת. מרגש ממש.

היו לי מעט בעיות עם ה ״מופרכות״ של הדמויות, הסופרת ממש לקחה אותן לקיצון (בעיניי כמובן), אבל עדיין גמעתי את הספר ונהניתי ממנו מאוד.

כמה פנינים שמצאו חן בעיני במיוחד: (ללא ספוילרים)
- ״ואז הן התחבקו שוב ועמדו רגע שקט וארוך בחיבוק הזה, רק נעמה ושלומקיצ, שתי פינות של משולש נטול קודקוד״
- ״אין לדעת מה היא חשבה באותו רגע. המחשבות שעולות ברגע גורלי כזה הן שקופות ונצבעות אחר כך במה שאחר כך.״
- ״יש אנשים שחיים חיים שלמים בלי להגיע לרגע אחד כזה של החלטה אמיצה, מפחידה ומשחררת, אבל מי שמגיע לזה, יודע שהרגע הראשון מצמית ונושך מרוב עוינות ותדהמה, אבל אחריו נשרכים עוד ועוד רגעים קטיפתיים ומלאים בהקלה חמימה ומלטפת. הקלה של מי שכבר רואה את הנקודה המהבהבת, הקורצת, המוארת, שבסוף המנהרה.״
- ״דיתי ישבה מולם, מותשת, מיואשת, מרומה. את מה שהיא ראתה, את מה שהיא ידעה שהיא יודעת שהיא רואה, שלומקיצ ונתן עוד לא ידעו בעצמם. אבל היא ידעה, היא הרגישה את התואם הזה בשירה שלהם, היא ראתה את גופם שמתקרב ומתרחק, היא יכלה לגעת בחשמל שהצטבר בין הגיטרה ל תלתליו של דניאל, היא ראתה את החיוך עוד בטרם חויך, את השיר עוד בטרם התחיל, והיא ידעה.״

סיפור על 3 חברות טובות, וחייהן והדמויות מסביב.
הסיפור כולו קורה בקצב ממש מהיר,
זה קצת כמו רכילות- ואי אפשר להפסיק לקרוא.
אני אהבתי.

ספר מרתק בקצב מהיר, סיימתי תוך יומיים בלבד.
מעניין מאד ונוגע בנקודות הרגישות של החיים, של אנשים ושל האהבה.
על אף שסגנון הכתיבה הזה חביב עלי, היה משהו לא קורהנטי בזמנים ובכרונולוגיה של הסיפור.
לא מעט פעמים הפרטים לא הסתדרו מבחינה כרונולוגית והגיונית (זיכרון בלילה ממסיבה שהייתה אמורה להיות רק למחרת בבוקר, למשל או גילאי הדמויות)
משפטים שלא מובן בדיוק על ידי מי נאמרו או תיאורים שלא ברור מהם מה באמת קרה.
עם זאת, ספר טוב.

קראתי את הספר הזה מזמן אבל נהנתי ממנו מאוד. זה סיפור על חברות לאורך שנים. זה משהו שלי, אישית, היה מאוד קל להתחבר אליו בזמנו. יש תקופה בחיים שבה החברים שמלווים אתכם שנים "תופסים כל אחד את הפינה שלו" וזה לפעמים נתפס כהתרחקות. זה שלב שכל חברות עוברת, אם היא חברות של שנים. הספר הזה מדגים את זה הכי טוב. איך פעם היינו נפגשים כל יום, מדברים בטלפון שלוש פעמים ביום ועכשיו - טלפון אחד בשבוע נראה הרבה.
יש גיל שבו כל אחד תופס לעצמו נישה ולוקח זמן עד שכולם מסתדרים במקומות החדשים שלהם.
אני ממליצה בחום על הספר, גם הכתיבה מקסימה וגם תשומת הלב לפרטים וההבנה של הנושא.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"זאת הייתה הפעם הראשונה ששלומקיצ פגשה ביכולת המסחררת של בלי להגיד דבר והיפוכו, ולהיות משוכנעת גם בדבר וגם בהיפוכו ולפיכך גם לשכנע בשניהם. זאת הייתה הפעם הראשונה ששלומקיצ פגשה מקרוב את היכולת של בלי לאהוב ולא-לאהוב בעת ובעונה אחת, ובעיקר את הצורך שלה להיות נאהבת, למרות, ואולי בגלל, שהיא לא משיבה אהבה חזרה".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"...היכולת שלה לראות את האדם השני, שעומד מול הראי ולא רואה את עצמו אפילו".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"האמת, כדרכה, נמצאת בין המילים והמושגים וההרגשה, מתחפשת לאיזה עייפות קטנה, מתחבאת באיזה חיוך כמעט לא מורגש, כי האמת היא כמו סוודר חצי פרום, תמיד יהיה בה איזה חוט שאם רק תתפוס בו, הוא יכול להסביר את הכל או להשאיר את הכל עירום וגולמי כמו חוט צמר נטול סוודר".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"...אבל מה-היה-קורה-אם שייך לסוג השאלות המתחפרות סביב עצמן".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"רגע אחד שקופא בזיכרון ומכתיב חיים שלמים".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"האם זאת נטייה נשית להכניס לכל זיון, כושל ככל שיהיה, את כל שברונות הלב והאכזבות והבדידויות וההשפלות שהיו, וגם את אלה שעוד יהיו?".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"כל הגוף שלו נשען עליה, ובלי הריחה את הנשימה שלו שחילחלה לה לתוך הבטן, מתוקה וחריפה ביחד, כמו סוכריית מנטה ירוקה וקטנה עם נקודות של סוכר מעל. ואחר כך אלך מזרקים מלאים סוכר, דוקרים אותה באלף מקומות, וכאב אחד חד שמחזיק אותה עליו, כמו לוליינית על חבל דק, ושומט אותה פתאום, בתנופה, והנפילה וההקלה, והחלל הבלתי מנוחם שנפער בגוף, שזוכר את הכאב הבוער ומייחל רק לו".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"חברות או אהבה אי אפשר באמת למדוד, ובאותו טיול [.....] בלי הרגישה שהיא אוהבת אותם, את נעמה ואת אורי ואת שלומקיצ, היא הרגישה שהיא אוהבת אותם הכי הרבה שהיא יכולה, והכי הרבה שמישהו יכול - בשביל אותו מישהו - לפעמים זה יותר מידי".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא שם לב לצורך שלה, לחשב מיד, בכל מצב וסיטואציה, את סך הנקודות של הרווח, ובעיקר של ההפסד - של עצמה. באותה עת אורי חשב שזה עלוב. זה היה כל כך עלוב בעיניו, שזה אפילו גרם לו לחבב אותה קצת יותר. שנים רבות יעברו עד שהוא יבין, שהצורך הזה הוא הצורך של הלא-אהובים. הצורך של המקופחים. הצורך של אלה שנלחמים תמידית על עוד רבע נקודה, על עוד מבט אחד ארוך ומשתאה שנדמה, לרגע אחד, כמו מבט של אהבה".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"יש החושבים שמילים כתובות הן פחות מתעתעות ממילים שנאמרו. זאת טעות. למילים כתובות יש יכולת להיות קרות וחמות באותה מידה, נוגעות ובורחות באותה שניה".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"במרחק הזמן והזכרונות, לשבת כזאת או אחרת, לעלבון כזה או אחר, אין חשיבות. הכל מתאחד, מיקסר ענק של טפטופים של זכרונות, ופירורים של רגעים לתוך בצק אחד גדול ותפוח. חברות. עובדה מוצקה וקיימת שמורכבת, מהפעם ההיא ש- והפעם הזאת ש-..."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"רגעים, רגעים, רגעים. נפרגים. שברי זכרונות פרושים בשמש".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"מה אומרים למי שכל כך הרבה שנים מדברים איתו כל כך הרבה מילים שאי אפשר להגיד?

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"כמעט. הכמעט הוא כמו שיקוי פלאים. טיפה ממנו וגם האהבה הכמעט דעוכה לחלוטין, תחיה מחדש ותתחיל לפרוח".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"היא תיזכר ברגע הזה. הרגע שאחרי. רגע אחד את בן אדם שלם, עם קצת כאב ראש, וברגע שאחרי פתאום את מוצאת את עצמך מתגלגלת, מתהפכת, גולשת במורד של מנהרה תלולה וסללומית, ובסופה את מגיעה לארץ פלאות שבה הכל מותר. שבה את יכולה להגיד הכל. ולהרגיש הכל. ולצחוק עד הקצה של הבטן. ולבכות עד הקצה של הלילה. ולדעת שכמה שלא תיזהרי, בסוף תגיעי לשם. לקצה של הלילה ושל הבטן ושל הסכין שאף פעם לא הפסיק לאיים לחתוך את חייך".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"להסתיר שמחה זה הכי קשה. עצב אפשר להחביא. כאב אפשר לכסות. אבל שמחה - שמחה יש לה התכונה הזאת, הילדותית, המציפה, הבלתי נשלטת. להסתיר שמחה זה הכי קשה, אפילו במכתב".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"...ולובש את הפנים האחרים שהוא הביא מהבית".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"תחושות, מעצם טיבען, מתרכזות רק בתוצאה ולא יודעות וגם לא רוצות לדעת מה היו הסיבות שהביאו לתוצאה הזאת".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"...כמו מישהי שיודעת להחזיק רסיסים בכף יד קטנה ושקטה ואחראית, ולא להיפצע".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"במקום שבו צדיקים חדשים מתחילים לדבר על הקדוש ברוך הוא, חוטאים ישנים משתתקים במבוכה".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"...אפילו המילים יעברו על פנינו, אפילו הדמעות יעברו על עינינו. הזמן יעבור על על אחד במקומו".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"המחשבות שעולות ברגע גורלי כזה הן שקופות ונצבעות אחר כך במה שאחר כך".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

""חמודה" זה משהו שאומרים על מישהי שאין מה להגיד עליה".

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"יש אנשים שחיים חיים שלמים בלי להגיע לרגע אחד כזה של החלטה אמיצה, מפחידה ומשחררת, אבל מי שמגיע לזה, יודע שהרגע הראשון מצמית ונושך מרוב עוינות ותדהמה, אבל אחריו נשרכים עוד ועוד רגעים קטיפתיים ומלאים בהקלה חמימה ומלטפת. הקלה של מי שכבר רואה את הנקודה המהבהבת, הקורצת, המוארת, שבסוף המנהרה".

ספר שמתחיל טוב וגם ממשיך ככה אבל באיזה שהוא שלב העלילה הופכת להיות אט אט מוזרה משהו ונגמרת הזויה לגמרי.

יש לי בעיה עם סופרים חילוניים שכותבים על דתיים מבלי שיש להם מושג בנושא והסוף יוצא תלוש מהמציאות, מלא סטיגמות מרגיזות ובעיקר לא אמין.

אהבתי את הכתיבה, לא אהבתי (בכלל!) את כל נושא הדת והדתיים - איך שמוצגת החזרה בתשובה של אורי ומה שנהיה ממנו (כאילו זה ברור שכל חוזר בתשובה הופך למתנחל וכל מתנחל הרי רוצח ערבים. ברור. גרררררררר...).

בקיצור- עדיף שסופרים חילוניים יישארו לכתוב על מה שהם מכירים ולא ינסו לכתוב במה שאין להם בו מושג כי התוצאה יוצאת עלובה ביותר.

אותה האהבה, כמעט...כל האהבות בספר הן חזקות וכנות, אך שונות כל-כך. הספר סובב בעיקר סביב 3 חברות ילדות- בלי, שלומקיצ ונעמה; אבדותיהן, אהבותיהן (אחת כלפי השנייה וכלפי האנשים בחייהן) וגורלותיהן הכרוכים זו בחיה של זו.
ספר עם הרבה רגשות לא פשוטים הדורשים התמודדות, אך מעבר לכל אהבה שמנצחת את הכול.

ספר שלא משעמם לרגע. המילים הכי מתאימות, הכי חודרות.זו היא הכרותי הראשונה עם פרי עמלה של מירי רזובסקי, ואני אשמח לקרוא עוד מספריה.

ספר נוגע, אנושי ומומלץ!

סוף מאכב לספר מבטיח שבהתחלה ממש הוקסמתי ממנו נסחפתי עם הכתיבה המצוינת של מירי רוזובסקי אבל בשליש האחרון העלילה קצת אבדה כיוון וגם אותי.

נהניתי.
סיפור על החברות הנשית, על מקומה הנכבד ההכרחי והבלתי מעורער בחיינו, ועל השפעתה הכבירה (אם כי לעיתים הרסנית) על נפשנו.
יכולתי להזדהות, ממש כאילו (ובשם ההגינות - אולי לא ממש כאילו) הכרתי את השלוש באיזה שהוא אופן.

זהו ספר על חברות, חברות בין נשים. החברות הזאת סוערת, מרה ומרגשת. החברות לא מוצגת כמושלמת, להפך היא מלאת סודות ולעיתים טינה וקנאה, אבל גם אהבה, חום וחמלה.

העלילה מתרכזת בשלוש חברות, שלכאורה מתוארות כסטריאוטיפיות: היפה, החכמה והשמנה. עם זאת, הדמויות לא שטוחות, הן מתבגרות, משתנות וכך גם חברותן. הסיפור נפרש לאורך כעשרים שנים מאז היותן של הגיבורות נערות צעירות ועד להפיכתן לנשים בוגרות לצד בני זוג וילדים.

כל פרק בספר מסופר מנקודת מבט של אחת החברות ולעיתים אנחנו מקבלים את אותו סיפור משלוש נקודות מבט שונות ואז אנחנו לומדים שרק ככה אפשר להבין אותו, שאין אמת מוחלטת, אין שחור ולבן, אלא הרבה אפור גם בחיים וגם בחברות.

הספר מתחיל ומסתיים באותו אירוע. אי אפשר להבין אותו עד שלא קוראים את כל הספר, למרות שלקראת סוף הספר בהחלט אפשר, במבט לאחור, להבין כי משהו הולך לקרות, משהו יתפוצץ שם.

היה לי קשה להניח את הספר הזה מידי, היו חלקים רבים כל כך שנגעו בי, עד כדי כך שלפעמים חשתי כאב פיזי של הזדהות, בעיקר עם אחת הגיבורות.

לדעתי, הספר ידבר יותר לנשים (אם כי אולי אני לגמרי תועה), כי הוא מתאר חוויות שרובנו עברנו או נעבור. את חווית הלידה, אמהות ויחסים עם בני זוג וחברות הכי טובות.

ואסיים באחד הציטוטים שאהבתי: "אומרים שבארץ אין סתיו. איפה, איפה העלים האמריקאיים האדומים המכסים את האדמה במצע יפיפה ומבטיח של חום שנמס? איפה, איפה הרוח האירופית הקרה והנחושה שמבטיחה שלגים רחוקים ונופים קפואים? לא אצלנו. אבל מי שאומר את זה לא באמת יודע מה הוא אומר. מי שאומר את זה לא עבר סתיו שימיו מתחלפים מקור לחום, בהינף אפצ´י של ילדה קטנה שכל יומיים נהיית חולה, וכל שני לילות עולה לה החום, וכשהחום שלה עולה, אז הוא עולה. הבדידות הזאת עם ילדה קטנה שכל הזמן חולה, והפחד הזה בלילות, כשהמדחום מאיים להתפקע, והנשימות שלה מהירות כל כך ומאיימות כל כך."