וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת בְּרִיא֥וֹת בָּשָׂ֖ר וִיפֹ֣ת תֹּ֑אַר,
ואיתן צועד בסך סופר ספרי מתח שיודע את העבודה.
וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ והוא כתב ספר מתח כייפי,
ואז, OUT OF THE BLUE,
רעם ביום בהיר...
וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע־פָּר֤וֹת אֲחֵרוֹת֙ עֹל֣וֹת אַחֲרֵיהֶ֔ן דַּלּ֨וֹת וְרָע֥וֹת תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד
וְרַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר לֹֽא־רָאִ֧יתִי כָהֵ֛נָּה בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָרֹֽעַ
ואיתן מתהלך ברב חשיבות פילוסוף בגרוש שמחרטט מה שמחרטט׃
וַתֹּאכַ֙לְנָה֙ הַפָּר֔וֹת הָרַקּ֖וֹת וְהָרָע֑וֹת אֵ֣ת שֶׁ֧בַע הַפָּר֛וֹת הָרִאשֹׁנ֖וֹת הַבְּרִיאֹֽת׃
ומספר המתח ההוא המבטיח
נותר בליל פילוסופי לעוס, דביק ומשעמם.

הביקורות על כריכת הספר מלפנים ומאחור מהללות את הספר. לצערי אני לא יכולה להצטרף למקהלה הזו.
זהו ספר על אלימות, על פשעי רצח מזוויעים של רוצחים סדרתיים. הספר מתאר שלושה מקרי רצח שמשטרת לוס אנג'לס חוקרת ורק בפענוח הסופי שלושת המקרים האלו מתלכדים לכדי פענוח אחד שמתקשר לאנשי הקש, חבורה של אנשים שפלים בעלי אג'נדה חולנית ומסוכנת.
בספר מתוארים גם מעשיו והפענוח של שוטר לשעבר במשטרה ביחד עם חוקרת FBI נחושה.
התפתחות העלילה אולי מיוחדת ועשויה בתחכום אבל לא יותר מזה. רצח ועוד רצח , כמה אפשר ...
הרבה אלימות ורוע אנושי שמסופרים במין רוגע מקפיא. לא נהניתי לקרוא וכנראה שלא אקרא גם את שני ספרי ההמשך של מייקל מרשל מסדרת אנשי הקש.

כתיבה כל כך טובה מבוזבזת על עלילות מחורבנות- קווים לדמותו של מייקל מרשל

זהו אחד מספרי המתח הנפלאים שקראתי בשנים האחרונות.
הספר מרתק ואוחז בקורא בבטן, לופת את לבו בצבת של אימה.
הכתיבה פואטית ויפהפיה.
מרשל מתאר את ארצות הברית האחרת, אמריקה של עיירות מנומנמות. החצר האחורית, רוחשת הסוד, זו ששונה כל כך מניו יורק.
הוא יודע לתאר בעשרות עמודים, התרחשות זעירה. ובכל זאת אין שורה משעממת.
התיאורים בספר חולפים בדימיון הקורא כמו סצינות בסרט, חיות ומפורטות.
הספר זרוע בהירהורים פילוסופיים מרתקים.
קשה להניח את הספר מהיד.
עד כאן הכל בסדר.

א ב ל . . .

בשלב מסויים, דווקא כשהעניינים מתחילים להיות סוערים באמת, משהו מתפוגג.
מי הרוצח אנחנו מגלים בשלב מוקדם למדי. מוקדם מדי.
אין את המתח כשיש לנו כמה חשודים, כי אין לנו כמה חשודים.
רוב הרעים בספר הם אנשי קש לא ידועים. עד סוף הספר אין להם זהות ופנים. כנראה שהם יתגלו בשלבים מאוחרים בטרילוגיה.
אין את הטוויסט של זיהוי לא נכון של הרוצח. של אדם הגון שמתגלה כרע.
הרוע כל כך עמוק, שבשלב מסויים הקורא מתאבן ומפסיק להרגיש.
במהלך הקריאה הרגשתי שהרעים דומים לרעים של הסרט עיניים עצומות לרווחה. אבל בסרט ההוא, למרות המסכות, לרוע היו פנים. בספר הזה אין לרוע זהות ברורה.
בסוף הספר נשארים עם מיליון שאלות שאין להן תשובה ברורה. התפרים הפרומים הללו מפריעים להבנה.

אז מה המסקנה?
הספר מעולה ובאמת קשה שלא לקרוא בנשימה עצורה.
ומסקנה שנייה:
עורך מעולה היה עושה חסד עם מרשל ומכוון אותו לשנות את הספר במקצת כדי להביא אותו לרמה שלה הוא ראוי.

תמיד כשיוצאים מהקולנוע יש את הסחרחורת הקטנה הזאת, מפלסים את הדרך בין ערמות של קופסאות פופקורן ואז מוצאים עצמנו זרוקים באיזה מגרש חנייה עלוב של קניון, או במקרה הטוב במאחורה של איזה מחסן מזון, מחפשים את הדרך חזרה לקולנוע. מייקל מרשל דאג להחזיר אותנו היישר דווקא לדוכן הפופקורן כדי לקנות עוד אחד, וגם אולי להסתכל על איזו טריילר לסרט הבא שלו. מרשל עושה קולנוע מספרות. רגע אחד, לא אמרתי קולנוע רע. אבל בטוח קולנוע אמריקאי..לקרוא את הספר שלו זה בערך כמו שמישהו יספר בעל פה על ה"צלצול". עכשיו זה לא רק שהכותר שלו נראה כמו טריילר, כל הדמיות, כולל הקורבנות הקלאסיים, נראה את אחד מהסופרים האלה מתארים ברומן איזה בחור שמן ומובטל בתור קורבן, כל הרוצחים המתוחכמים האלה מחפשים רק נערות אמריקאיות, ובלונדיניות יש להוסיף, והרוצחים הם תמיד מעבר למה שהם. יותר יוקרה מאשר עליבות. חצי מהסצינות מתרחשות על גבי אתרי הרשת מה שרק זועק "הרלן קובן" אבל נסלח לו על זה. כי הכתיבה זורמת ורהוטה,בעיקר בגלל שהיא קולנועית על גבול התסריטאית, ומרשל היקר גם מודה בכך. לא תמצאו גם ביקורת חברתית כמו שהוא מתיימר שישנה, וגם לא ממש זעזוע ומתח, כי באמת מדובר בספר קונספירציה קלאסי בו הגילוי הוא לא פחות מסוף של סרט מותח. ביקור בשובר קופות, לא מגיע לו אוסקר, אבל בהחלט שווה איזה מוצ"ש.

אני חייבת לחלוק על מרבית הביקורות שנכתבו פה ולומר שהספר פשוט בינוני.
הרגשתי כאילו אני קוראת את ג'ון גרישם לעניים במקרה הטוב. לא חשתי מתח ועניין בזמן הקריאה, רק בצפייה שיקרה כבר משהו קצת פחות צפוי ומעט יותר מעניין. מיותר לציין שלא המשכתי לקרוא את הספרים הבאים בסדרה.

הספר הראשון היה טוב בעיני - מותח, מעניין ומזעזע במידה הנכונה. מהספר השני אני לא זוכרת כלום ואת השלישי הפסקתי לקרוא באמצע מרוב שיעמום (או שמה זה היה השני ולשלישי בכלל לא הגעתי..) - בכל אופן, מדובר בספר זורם ומהנה עם קטעי אקשן ומתח טובים אבל לא הרבה יותר מזה ולכן אני מציעה לקרוא את הראשון (שעומד בזכות עצמו) ולוותר על היתר.

ספר ראשון בטרילוגיה
השני הוא "האדם הזקוף"
השלילשי "דם מלאכים"

מי שאין לו קיבה חזקה שלא יתקרב.
מי שאוהב סוג זה של מתח ביזארי שנובר עמוקות בנפשם של בני האדם, ונותן את אותותיו במעשיהם השפלים והאכזריים ביותר יתמכר בקלות, כמוני, ויקרא את שלושתם בנשימה עצורה.
קשה , קשה להניח את הספרים מהיד. כתיבה עשירה מפורטת
ומתפרסת על מסך דימיונו של הקורא כסרט מתח-אימה מהאיכות
המעודנת ביותר.עלילה עשירה מלאת הפתעות והתפתחויות ועם זאת הגיונית להחריד.
מומלץ מומלץ מומלץ

אנשי הקש הוא מותחן נדיר באיכותו (לדעתי).
התלבטתי האם להכניס אותו לקטגוריית מותחן או אימה כי הוא קצת משניהם,
העובדה שכל הספר ישבתי על קצה הכסא שלי גרמה לי כנראה להחליט שהוא שייך יותר למותחן.

בכותר מעולה מייקל מרשל מצליח להכניס כאן משהו חדש אם תרצו,
כמו ניסיון של החברה לומר משהו לגבי האלימות שבה.

שני קוווי עלילה שלכאורה אינם קשורים מסתחררים אחד סביב השני עד שנפגשים ברגעי השיא של הסיפור. רוצחים סדרתיים, חטיפות ומה לא.

הספר מכיל תכנים בוטים (רציחות וכיוצ"ב) ותיאורים מפורטים של כל הנעשה, אבל למי שאוהב את הז'אנר מאוד מומלץ!

בקשר לשני הספרים האחרים שלו (אם לא תהיה ביקורת בהמשך) - השני פשוט לא טוב, והשלישי בינוני מינוס.
הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה כמו בראשון.
במדד שלי הוא מקבל:
5 סמיילים.