איזה ספר נהדר!
ולמרות המוזרות שלו כביכול.
ציירו לכם רגע תמונה של חבורת בובות ישובות במעגל, ואז ציירו לכם שמגיע בן אנוש מאחורי כל בובה, מכניס אליה יד, ומדובב אותה. אם תרצו, מפיח בה חיים מלאכותיים. עכשיו נסו לחשוב על ההבדל בין המצב שבו רק התבוננתם בבובות, ובמצב שבו ראיתם אותן מדברות, רבות, חושבות. איזה יופי הא?
הסגנון המיוחד הזה, לוקח חתיכות מההיסטוריה ומהעבר שכמובן עבר, מכניס ידיים אל כל חתיכה, ומחיה אותה מחדש. אם את אריסטו ואת סוקרטס התרגלתם לדמיין כפסלים, הרי שפה תצטרכו לדמיין אותם כמהלכים וחושבים. ולא רק הם, עוד לא קצת דמויות שוליות, וכאלה שסתם נקלעו לסיטואציה בהיסטוריה, יזכו לקרדיט סיפורי (שחולש על מספר תקופות ואיזורים).
השילוב הזה בין הסיטוריה וסיפורת, יש בה משהו חדשני, עיוני במקצת, אבל בד בבד משעמם. כי עם כל היופי שבזה, אחרי הכל יש בהיסטוריה גם קטעים משעממים. אבל ניחא. הספר מחולק למלא פרקים לא ממושכים ובהחלט קשורים (אפשרי לקרוא בנפרד כל אחד, אבל עדיף ביותר לקרוא ברצף), ותמיד אחרי כל פרק קצת חלש, יבוא אחד טוב שיחדש את האחיזה שלו בכם.
ואבחר לציין את העובדה שג'וזף הלר בתמונה רק בסוף, בגלל שציפיתי ליותר מהכתיבה שלו. היא ניכרת, אבל לא הרבה. מה שיכל לתת קורטוב של מלא דברים טובים בנוסף.
מותק של ספר.

כשהורדתי את הספר מהמדף בספריה, חשבתי שמדובר בעוד פרוזה מבטיחה מבית היוצר של ג'וזף הלר.
ובכן - לא מדובר בפרוזה, אלא בכתיבה שמושכת לכיוון של ספר עיון. אבל לא מדובר גם בספר עיון במובן הרגיל של המילה. אפשר להגדיר את הספר כספר עיון פרוזאי, יותר מאשר פרוזה עיונית, אבל עם הטאץ' הג'וזף הלרי הייחודי, האופייני לסופר.

הספר סוקר - באמצעות התמונה "אריסטו מתבונן בפרוטומה של הומרוס" - את ההסטוריה של יוון העתיקה, תוך שימת דגש על הפילוסופים הידועים סוקרטס, אפלטון ואריסטו, על רקע המאורעות שהיו ביוון בעת ההיא.
במקביל, סוקר הספר את תולדות חייו של הצייר רמברנדט ואן-ריין, על רקע הולנד של המאה ה-17, אשר צייר את התמונה הנ"ל.
ולאורך כל הדרך עורך הלר השוואות למה שקרה וקורה בעולם במאה השנים האחרונות (ביחס לכתיבת הספר).

סגנון הכתיבה הסרקסטי של הלר הופך את הספר, מ"סתם" עוד סקירה הסטורית, לספר מרתק.