יוהו, החלטתי לעשות את זה
כי זה מה שהעולם צריך כרגע. ילדה בת 15 שתבקר ספר מופת שנכתב לפני יותר משמונים שנה. אז אני ממש לא הולכת לתת פה תקציר לעלילה כי מי שלא קרא - זה ספר חובה לחלוטין בעיני אז תלכו לקרוא ואם יתחשק לכם מתי שהוא תחזרו(:
אז ככה נשימה
מדובר בספר מדהים, הדמויות מעניינות ומורכבות (לא כמו בסרט לאלה שראו רק את הסרט!! , הסרטים טובים לטעמי אבל שטחו את הדמויות), העלילה מרתקת והטופ זה העולם! שתבינו רגע, אתם תקראו בספר על אלפים וגמדים ועל היריבות ביניהם, על קוסמים וחפצים עם כוח, על קרבות עם חרבות ותהיו כזה, אהה קראתי את זה כבר, פנטזיה קלאסית כמו רומח הדרקון, שיר של אש ושל קרח, הארי פוטר (כן דמבלדור אתה וגנדלף דומים מדי, מישהו חייב להגיד את זה)ועוד הרבה. אז זהו שכאן זה המקור! פה מישהו החליט לראשונה על היריבות בין גמדים לעלפים, על התכונות שלהם, על הרעיונות שמאחורי הקסם וכל השאר העתיקו מפה! זה מה שהופך את שר הטבעות לספר חובה בעיני, ההשראה וההשפעה שהוא היווה לכל ספרות הפנטזיה אחר כך.
אבל מדיבור עם אנשים שבכללי אוהבים לקרוא, המון אמרו לי שזה ספר משעמם, מרוח וכבד.
לסבא וסבתא שלי יש ספריה עם הרבה ספרי קריאה בבית, שבת אחת, כשהייתי בת תשע החלטתי שאני גדולה והוצאתי את שלושת הכרכים של שר הטבעות מהמדף הגבוה והתחלתי לקרוא. הגעתי להתחלה של שני הצריחים (איפשהוא כשספוילר מרי ופיפין עם האורקים) והחלטתי שזה משעמם והפסקתי, שנתיים אחר כך קראתי והתאהבתי בספר ברמות.
אז אני מסכימה - הספר קצת קשה לקריאה בהתחלה, השפה כבדה והעלילה לפעמים מרגישה קצת נמרחת אבל תנסו, אחרי ההתחלה העלילה מתקדמת יותר ואתה נשאב יותר ויותר לאווירה של הסיפור.(שאגב זה המקום להחמיא לתרגום המעולה של רות לבנית ובמיוחד לתרגום השירים של אוריאל אופק שבעיני שמר על הקסם במקור שגרם לי להישאב לחלוטין לסיפור)
לא לתת לספר חמש כוכבים זה עלבון לאנושות, אבל אני מבינה גם את הבעיות בספר, את העובדה שבשמונים שנה שחלפו השפה נשמעת עוד יותר מסורבלת ולא מהנה, אבל תשברו קצת את השיניים בהתחלה ותנו לזה צ'אנס, מבטיחה שלא תצטערו.

איך בוראים עולם?

את הביקורת הזאת אתחיל, בצורה לא שגרתית, בנוסחה:
"[[in fiction f, φ]]ʷ = T iff some world w’ in which f is told as known fact and [[φ]]ʷ′ is True differs less from our actual world w than all worlds in which f is told as known fact and [[φ]]ʷ′ is False" (Lewis, 1978).

זוהי נוסחה שנתקלתי בה במסגרת לימודיי באוניברסיטה בקורס מדהים בשם "שפה בספרות ובמשפטים". טבע אותה הפילוסוף דיויד לואיס שחי במאה ה-20. משמעותה היא שבספרות בדיונית (fiction) טענה מסוימת נחשבת לאמת אם עולם שבו העלילה מסופרת כעובדה ידועה והטענה אמיתית רחוק פחות מן העולם האמיתי שלנו מאשר עולם שבו העלילה מסופרת כעובדה ידועה והטענה שקרית. הסתבכתם? גם אני. אז אפשט את זה למשפט אחד שיהיה כמה שיותר מובן: בספרות, משהו נכון אם הוא הכי קרוב למציאות שלנו, אלא אם הסופר אמר לנו אחרת.

העולם אשר טולקין יצר ב-"שר הטבעות" הוא רחוק מאוד מן העולם שלנו, או לכל הפחות העולם שלי. הוא מלא ביצורים קסומים: אלפים, גמדים, אורקים, הוביטים... עם זאת שום דבר מהמתרחש בו לא לוגי - יש היגיון פנימי לעולם הזה, נראה כי כל דבר שנכתב לא נכתב סתם, אלא הוא חלק מבניית העולם המוקפדת של הסופר. בזמן קריאת הספר לא נראה לא הגיוני לקוראים כי קיימים היצורים הקסומים בספר מפני שכול העולם שאותו טולקין בונה הוא קסום בעצם הגדרתו ויש לו חוקים משלו: שפות אותן טולקין המציא, היסטוריה של כול אחד מהעמים הכתובים בספר ואפילו מפות המתארות בדיוק כיצד נראית הארץ אותה טולקין המציא (הארץ התיכונה).

הספר "שר הטבעות: אחוות הטבעת" מספר את עלילתה של חבורה מעניינת למדי במסעה להשמיד טבעתו של סאורון (הוא שר האופל). את הטבעת הזו מצא בילבו בגינס שנים רבות לפני העלילה בספר במסעו המתואר בספר אחר -"ההוביט". חבורה זו מונה את פרודו, אחיינו של בילבו בגינס, הוא הוביט רגיל אשר דודו מינה אותו כמי שיינשא את הטבעת; סם, חברו הטוב והנאמן של פרודו, גם הוא הוביט; פיפין ומרי, שני הוביטים נוספים ודמויות משעשעות למדי; גנדלף, הקוסם רב העוצמה המשמש כמורה דרך לחבורה; ארגורון, אדם מוזר ומסתורי מאוד (שלא כול כך התחברתי לדמותו המעט מרובעת); גימלי הגמד המשעשע והמקסים; בורמיר, דמות אדם המציגה תכונות אנושיות ביותר כמו בצע, ספקנות ותחושת אשמה; ולוגלס, האלף בעל החץ וקשת.

הקריאה בספר מאוד שונה מהצפייה בסרט (המדהים גם הוא). בתור מי שגדלה על סרטי "שר הטבעות" (אם הייתם שואלים אותי בגיל 4 מה הדמות הקולנועית האהובה עליי הייתה אומרת גולום) החוויה הרגישה מאוד שונה. דמויות שמאוד אהבתי בעת הצפייה בסרט הפכו שטוחות בעייני בעת הקריאה בספר (למשל: דמותו של לגולס האלף שהערצתי כילדה, לא מעט משום יופיו של השחקן המגלם אותו אורלנדו בלום, הפכה משעממת בעיני בספר) ואילו דמויות שנראו לי משעממות בסרט הפכו מעניינות מאוד בעת הקריאה בספר (כמו בורמיר שבעת הצפייה בסרט אפילו לא זכרתי כמעט את דמותו).

טולקין ללא ספק הפליא לברוא עולם שקל מאוד להישאב לתוכו. הקסם שקיים בעולם הזה גורם לקורא מעט לשכוח מהמציאות לרגע, אפילו כשהמציאות שאנו חיים בה היא מציאות של מלחמה. אולי זה חלק מהקסם בספרות בדיונית משובחת – היכולת שלה לברוא עולם שלמרות היותו שונה עד מאוד מהעולם בו אנחנו חיים, הוא מצליח להרגיש הגיוני לקורא בזכות בניית העולם המוקפדת של הסופר.

אז איך כותבים ביקורת על אחת מסדרות הספרים הכי פופולריות בעולם? כנראה מהסוף, מהשורה התחתונה. מדובר בפנטזיה האולטימטיבית ובחוויה בלתי רגילה עבור הדמיון. אני חושב ש-5 כוכבים עבור הספר הזה הם קודם כל עבור הפליאה על היכולת המופלאה של טולקין ליצור עולם כל כך שלם, בעל היסטוריה עשירה ושלל דמויות צבעוניות ואותנטיות כל כך. הכתיבה מעולה, התיאורים מופלאים ומדויקים עד כדי כך שאתה מרגיש חלק מן המסע, השמות, השירים והניסוחים הלשוניים מדהימים ובכלל מדובר בלא פחות מיצירת מופת.

לגבי התרגום - התרגום כתוב בשפה גבוהה ואינו פשוט לקריאה עבור כל אחד. לטעמי, כטיפ, יש לקרוא כמה ספרים קצרים מזה בעלי שפה עשירה על מנת שניתן יהיה להבין יותר טוב את המלל ולהתחבר ביתר קלות לדברים, אחרת השפה יכולה לייאש את הקורא.

לגבי ההשוואה לסרטים - למי שמכיר את עלילת הסרטים קריאת הספרים תהיה חוויה נהדרת כי היא מוסיפה הרבה פרטים לגבי דמויות ואירועים שפשוט נשמטו מעלילת הסרט. היא מחברת אותך ביתר קלות לדמויות שבסרטים אולי לא הצלחת להתחבר. עבורי למשל הדוגמא הכי בולטת היא דמותו של פרודו - דמות שבסרטים היה לי מאוד קשה לאהוב או להתחבר אליה, למרות המסע הארוך שהוא עובר. בספר אתה מקבל נקודות מבט אחרות על דמותו של פרודו, הוא גם מוצג כבוגר יותר משאר ההוביטים לעומת הסרטים שם מוצג בערך באותה שכבת גיל. הדמות שלו מורכבת יותר ומעניינת משמעותית יותר בספרים. אתה חווה ביחד איתו את המסע משמעותית יותר.
כנ"ל לגבי שאר הדמויות שהספר מאפשר פיתוח עמוק יותר שלהן מאשר בסרטים. ישנם סיפורי רקע עשירים יותר עבור כל דמות והסברים מקיפים על ההיסטוריה של כל דמות וחוויות שהיא עברה.

לגבי עלילת הספר אני לא רואה באמת סיבה להרחיב יותר מדי (סקירה קצרה בלי ספוילר מיוחד) - הספר הראשון מציג את המסע של ההוביטים (מעין אנשים קטני וטובי הגרים באזור אידיאלי הרחק מצרות העולם) עם טבעת הכוח של סאורון שר האופל, שהתגלתה לאחר שנים אי שם בפלך - מקום משכנם של ההוביטים, אל עבר ריבנדייל - מעוז העלפים, שם נערכת פגישה ודיון לגבי מה עושים עם טבעת זו של עמי הארץ התיכונה. מכאן הסיפור יוצא למסע ארוך ומפותל של אחוות הטבעת, המכילה נציגים בולטים של העלפים, הגמדאים, ההוביטים המפתיעים ובני אדם, דרך אין ספור הרפתקאות וקשיים שהם עוברים לאורך הדרך. הספר הראשון מסתיים בנקודה קריטית עבור אחוות הטבעת ובדילמות מעניינות עבור הדמויות המרכזיות.

אני ממליץ על קריאת הספר בחום רב, נהנתי ממנו כל כך ואני מכיר תודה על האפשרות לקרוא יצירה כל כך עשירה ומיוחדת.

מה כבר אפשר לכתוב על הספר הזה שלא נכתב? החלק הראשון בטרילוגיה הכי גדולה בתולדות הפנטזיה אם לא הספרות, חובת קריאה.

ספר מצויין, הוא המקור של הסוג הזה של ספרי פנטזיה וככזה הוא גם מעולה.

טולקין הפליא בכתיבה ודמיון עשיר, קראתי את 3 הספרים עוד לפני שיצאו הסרטים והתענוג בלדמיין את כל הדמויות והמקומות פתח בפני עולם מדהים , אני אפילו לא זוכרת כמה פעמים קראתי כל ספר במהלך השנים מאז שקיבלתי אותם, אני מאוהבת בספרים האלו, בתיאורים , בהומור, בעלילה בצורת החשיבה יוצאת הדופן של הסופר המופלא הזה ובראיית עולמו העשיר של עולם הפנטזיה , טולקין השאיר אחריו סדרת ספרים שיחיו לעד ואני מרחמת על הילדים שתקועים היום במסכים ולא בדפים המופלאים האלו.

יש משהו שאני רוצה להודות בו. משהו שמאוד לא נעים לפתוח, אבל החלטתי שהגיע הזמן. אני רוצה שאנשים ידעו מי אני באמת, יכירו אותי כמו שאני. זה לא כזה פשוט. בהתחלה ניסיתי לברר, ניסיתי להלחם בזה. כל פעם שהנושא התקרב לזה ניסיתי להעביר נושא במהירות. זו הייתה תקופה לא פשוטה. בהתחלה הכחשתי הכל, סירבתי להאמין, הכחשתי לא רק כלפי הסביבה, אלא גם כלפי עצמי. היית עצבני, כנראה כי סירבתי להכיר באמת. בהמשך ניסיתי לפתוח במשא ומתן מול עצמי, סירבתי להכיר במצב. לא רציתי להאמין. כשהבנתי שזה לא יעזור נכנסתי לדיכאון עמוק. אבל עכשיו קיבלתי את זה. אני מוכן לומר את זה בקול - אני לא אוהב פנטזיה! זה מי שאני! אני רוצה שיקבלו אותי ככה, בלי לנסות לשנות אותי או להסביר לי שזה לא תקין!
אז אחרי שהוצאתי את זה, בתקווה שלא יעשה פה לינץ' ( במקרה שאתם ממש רוצים - טראנטור, תשאלו איפה גר הארי סלדון, משם ימינה, שמאלה וימינה, והגעתם ), אני יכול לכתוב את דעתי על שר הטבעות. הביקורת תעסוק בספר הראשון בתרגום לוטם.
אז לפני שפפר תרצח אותי בדם קר - זה ספר טוב. נראה לי. אני מקווה. את הספר התחלתי לקרוא תחת איומים בחיים ובנפש ( "תקבל את זה כמחמאה, אתה אדם חכם שקורא ספרים טובים, ואנחנו רוצים שתקרא עוד ספר טוב, ותאהב אותו" ). כמה ימים אחרי איומי הרצח הנ"ל קיבלתי את הספר בתרגום לבנית. פפר ועוד אדם ( להלן שאול ) הבהירו לי שדמי בראשי אם אני קורא את תרגום לבנית, וככה חיכיתי עוד כמה ימים, עד שחבר הביא לי את מהדורת לוטם. הללויה! אז לאחר כל ההקדמות הלא קשורות, התחלתי לקרוא ביחס דו ערכי - רבים וטובים אמרו לי שזה ספר מעולה, והתדיינו על נושאים עמוקים ומורכבים בו. מצד שני - ספיילרו לי את הספר מכאן ועד ההודעה החדשה - ( *ספויילר! "מה? זה שאמרו לך שהם זרקו את הטבעת לתוך הר געש זה בכלל לא ספויילר! הספויילר זה הסוף שהם חזרו לפלך!" תודה רבה... אין כמו משפט כזה כדי לגרום למישהו לקרוא ספר...* ). כמו כן, זה פנטזיה. אני צריך לשים לב לפרטים. את העובדה ש"יהושפט" זו קללה בספר מערות הפלדה ולא שם, הבנתי רק בעמוד 70. אני לא חזק בפרטים כאלה, אני שונא לזכור שמות, ואני לא מוצלח בזכירת מקומות ושמות של דברים חשובים. רק לקראת עמוד 300 הבנתי מה זה מינאס טירית, ואין לי מושג איזה דמות שייכת לאיזה גזע, מה תפקידו בכוח, מי שונא את מי ולמה, ומה לעזאזל הולך בסיפור הזה.
מבחינת השפה - שפה יפה, גבוהה. אני כותב מזעזע, אבל אני מסוגל לקרוא שפה גבוהה די בקלות, ( בסדר, הסילמיריליון היה מעבר לכוחותי. אבל זה לא בר השוואה ), אז לאחר פחות ממאה עמודים זה לא הפריע. הפחד העיקרי שלי היה שהוא יהיה כמו ההוביט, שנשברתי בפרק הראשון, למרבה המזל גם חשד זה לא התממש.
ביחס לכל האזהרות - הספר היה תקין ונהדר, מלבד כמה פרטים קטנים כמו עלילה ( עלילה? מה זה? ), כמה קטעים מוזרים נורא ( זה לא שאני שפוי לגמרי ), ושירי היתולים ( מופלא! הזכיר לי את שלושה בסירה אחת. ממש אהבתי את שיר האמבטיה. ).
ואם כבר בשירים עסקינן, מאוד אהבתי את השירים של טום בומבדיל - שירים קצרים וחמודים. סיפרתי לשאול שמאוד נהיתי מהשירים, ותגובתו הייתה שלרוב אנשים מתפלאים מהעולם העשיר, מהפוליטיקה הסבוכה, מהמורכבות של הדמויות, מהעלילה ( יש דבר כזה? למה אף אחד לא מספר לי שום דבר? ) ובאופן כללי מהרבה מאוד דברים ששירים לא נכללים בהם בשום צורה. תמיד ידעתי שאני אדם מיוחד.
מלבד השירים, אהבתי את התיאור החי של ארצות האלפים, רק חבל שהוא לא קוצץ לחמישית ואז הוא היה ממש נהדר. זה הזכיר לי קצת את הגיבן מנוטרדם, היה אפשר להוריד מעל מאה עמודים ואף אחד לא היה מרגיש בהבדל. יש אנשים שאוהבים את זה, שאול, אחי, אחדים מחברי, ולפעמים אפילו אני. אין זה פוגע בהם כהוא זה, והם שפויים ונורמלים ( טוב. הם לא. הם ממש לא. הם בשום צורה לא. אבל זה לא קשור ישירת לעובדה שהם אוהבים לקרוא קטעים משעממים וחסרי תכלית. )
ועכשיו אני אדלג לסוף, ואזהיר מראש שיש כאן ספויילרים קשים וכבדים מנשוא, ולכן לא מומלץ לאנשים שלא קראו את הספר להמשיך הלאה.
הסוף מבאס. נורא מבאס.
הסוף של זרמי חלל לא מבאס. ספויילר לזרמי חלל - אסימוב קומוניסט רציני ולפי הספר העולם הולך להיות במצב מזעזע.
הסוף של ילד האתמול לא מבאס. ספויילר לילד האתמול - הם חוזרים לשבט של הילד, כנראה הם ימותו.
הסוף של המשחק של אנדר לא מבאס. טוב, הוא כן. הוא נורא מבאס. הוא מבאס בדיוק כמו הסוף של הספר הזה, על סף המשביז וגורם למשבר קריאה שנמשך חודש וחצי. זה באמת היה כל כך נצרך? למה בורומיר בגד? ולמה סם ופרודו ברחו? זה היה הכרחי? בסוף הספר נוצר קול קטן בראש שלי שצורח שהוא מכריז על מחאה טוטאלית ושביתה כללית. באופן רשמי ושגרתי נפתחת אופוזיציה שגם כן צועקת שהיא מסרבת בתוקף ודורשת לפרק את הממשלה, או לפחות את הספר. בשלב הזה האופוזיציה והקואליציה משתפות פעולה ומסתערות ביחד על הספר בשיתוף פעולה כביר. השיתוף פעולה פוגע קשות בהגדרת קיומם, ויוצר פרדוקס קשה מנשוא. לפיכך הן קורסות לתוך עצמם ויוצרות חומר לסופר מד"ב לכל חייו. אוי. דז'נייב, תסתום.

יש ספרים שאתה פשוט לא מעז לכתוב עליהם ביקורת מרוב שהם גדולים; אתה פשוט לא יודע מאיפה להתחיל, וכל מה שתכתוב יהיה צל מאוד מאוד חיוור של היצירה המפוארת הזאת.
עד כאן אני חושב שהבהרתי את עצמי בעניין טולקין, אבל ארשה לעצמי להתבטא בנוגע לתרגום (ולמתרגמת כמובן).
קודם כל, המהדורה הזאת בתרגומה של רות לבנית בעריכת עמנואל לוטם היא פשוט אדירה. אני לא יודע עד כמה זה דומה למקור באנגלית מבחינת משלב לשוני, אבל זה תרגום ברמה אחרת לגמרי. לכתוב ספר שכזה זה קשה, אז לתרגם אותו ולשמור על המשלב הלשוני, הקריאה הכייפית והמתגלגלת (כן, בהחלט. למרות מה שכמה אנשים אחרים כתבו בביקורת) זו פשוט יצירת אומנות. במיוחד בהשוואה לתרגומים אחרים (מה זה 'הצעדן'?! באמת שהפסען נשמע פי אלף טוב. אפילו כותרת הספר: תשוו 'אחוות הטבעת' ו'חבורת הטבעת'. 'בני לילית' במקום עלפים. וכו.)
והשירים. וואו! אוריאל אופק פשוט כתב שיר מחדש בהשראת שיר אחר באנגלית (ככה זה נראה לי לפחות.. איך אפשר לתרגם שיר ועדיין להרגיש כאילו הוא נכתב מלכתחלה בעברית?!זה אפילו בחרוזים!
בקיצור ספר ממולץ לבעלי אופי ורק בתרגום הזה

טוב, אז קודם כל:
1.יש ספר, עם עלילה משל עצמו, שיכול לבוא לפני הספר הזה. הספר הזה הוא "ההוביט", ואני מציע לקרוא אותו לפני שקוראים את שר הטבעות. לצערי לא ידעתי את זה לפני שהתחלתי.
2.אני קראתי את הגרסה המחודשת המתורגמת לעברית (שחיברו עם שני הספרים האחרים לספר אחד ענקי), למרות שאני לא חושב שזה משנה משהו.

עלילה יפה. מאוד. למרות שהיא די ארוכה (בסביבות שנה, אם ספרתי נכון), ואני לא כל כך אוהב שהיא נמרחת ככה.

השפה גבוהה מאוד. קשה (לי לפחות) להאמין ש"מתעתד לכתוב את הספר" זה בעברית תקינה. למרות שאני חושב שנתקלתי פעם במילה "מתעתד".

הסיפור מכיל בתוכו המון שירים קצרים,
מילים בשפות של תושבי הסיפור (שאולי באו משפה שהכותב מכיר, כמו לטינית. לא יודע.),
והמון המון המון שמות של מקומות ואנשים.

בסך הכל - לדעתי זה ספר טוב, בתנאי שמבינים מה כתוב בו.