מכירים את התופעה: ספר מתורגם מצליח מאוד. מיד שולפות הוצאות הספרים את ספריו הקודמים, מתרגמות בזריזות (ירון פריד, חבר'ה, הוא מתרגם הצללים של סופר הצללים של מיירון בוליטר) והרי לנו הכנסה בטוחה, בלי לערב את מכון גיאוקרטוגרפיה ובלי לבלבל לאנשים עייפים את המוח בסקר על משחת שיניים ועל אהבת הרלן קובן. ניצחון בטוח. כה בטוח, עד שמנכ"לי הוצאות הספרים מפסיקים לחכך את כפות ידיהם בהנאה רק כדי לספור את הכסף.
ולכן, אחרי הנעלמים, דיו חיוור, התמימים, הזדמנות אחרונה, אל תגלה, היער ועוד כמה מותחנים נפלאים, ואפילו אחרי שהעלו לישראל את מיירון בוליטר בכמה מספריו היותר משובחים, התחילו לעשות ניקוי מחסנים.
אני אומרת את זה בכל הכנות של מכורה אמיתית. (ראה ביקורתי על משחק הציד. כן, אני יודעת, זוהי שיטה מגונה לקבל עוד כמה שבחים...) אבל באמת, הספרים שתורגמו לאחרונה הם לא יותר מבררה. הרלן קובן במירעו.
גם טופי זה בררה, וקרמבו זה בררה, ובכל זאת אני אוהבת אותם. עצוב.
מה שעיצבן אותי עוד יותר, זה הפרטים הקטנים שנשכחים בדרך. בספר הזה יש איזו מייבל שמיירון מתאר כאשה בסוף שנות הארבעים שלה. כמה עמודים אחרי היא כבר זקנה, ומשם ועד סוף הספר היא מזדקנת והולכת.
גם סינדי הגדולה שבספר הזה גובהה מטר שמונים וחמש ומשקלה כמאה וחמישים קילו, בספר מעגל מכשף שנכתב שנה אחרי הספר הזה, היא כבר שוקלת 200 קילו וגובהה שני מטר. או הפוך, מי זוכר. אבל באמת, בתוך שנה אפשר להשמין ב-50 קילו, אבל לא לגבוה ב-15 ס"מ, אלא אם כן את נער בגיל ההתבגרות. והספרים האלה בסדרת בוליטר, שנכתבו לפני למעלה מעשור אינם פסגת יצירתו. אז למה לתרגם אותם ולהאכיל את המכורים במוצר קלוקל? נו, באמת, למה.
וכבר כתבתי את דעתי על ההומור המתפרץ באגרסיביות, על ההגזמה הפראית בתיאורים ובדימויים, על שפע הקללות ואימרות הכנף שיוצאות למיירון מהפה בכל פעם שמישהו ששוקל 350 קילו וזרועותיו הם כמו עצי סקוייה, ובטנו מכוסה באוהל שאפשר לתפור ממנו 3 אוהלי קירקס, ושערו מקריח כמו דשא שלא הושקה 50 שנה ועיניו בולטות כמו שתי ביצים לא מבושלות, וקולו רועם כמו רמקול שמכריז על הנפטרים ברחובות בני ברק... טוב, נו, הגזמתי, בקיצור, תמיד כשמיירון עומד מול סכנה איומה הוא הכי מבריק בעולם.
יכול להיות שהרלן קובן מצייד את מיירון בשורה של "ויצים" כדי שישלוף אותם ברגע הנכון, במקום נשק שלוף, עד שיגיע וין להציל אותו?
