מישל וולבק כבר מזמן נחשב כתופעה בפני עצמה. יש שיאמרו תופעה חברתית, יש שיאמרו ספרותית. ובכל מקרה מדובר בתופעה שקשה להישאר אדיש אליה. זה הספר השני שלו שקראתי, הראשון היה כניעה, אך אין ספק שהספר הנוכחי עמוק ומשמעותי הרבה יותר, והרגשתי צורך לקצת זמן כדי לעכל את הדברים.
לפני שניגש לספר עצמו, קצת על וולבק האיש. לא סוד שהאיש וכתיבתו נתונים במחלוקת עזה, אז שוטטתי קצת ברשת כדי להתרשם. יש שמכתירים אותו כגאון, כנביא זעם, כאינטלקטואל מבריק ואף כמי שמצליח לתאר ולערוך את ההיסטוריזציה של ההווה, כלומר לבאר את התהליכים ההיסטוריים שהביאו את התרבות המערבית למצבה הנוכחי. הוא מתואר כמי שמתכתב עם הפילוסופים הצרפתיים הדה-קונסטרוקטיביים, הפרוגרסיביים והפוסט מודרניים של המאה ה-20 (שזה אולי לא באמת מרשים, שהרי אף אחד לא באמת מבין מה הם אומרים בדיוק). מצד שני, רבים אחרים, באקדמיה, אך לא רק, חושבים שהוא רדוד, שטחי, שרלטן, גזעני, ושתובנותיו אינם אלא פילוסופיה בגרוש. לתחושתי, אלו האחרונים לא רק מזלזלים בוולבק ברמה הרעיונית-ספרותית, רבים מהם פיתחו ממש רגשות של תיעוב ושנאה כלפיו. ממש ככה. אלא שבאופן מעורר מחשבה גם הסולדים מודים שכל ספר חדש שוולבק יכתוב, הם יקראו מיד (ראו למשל את דבריו של עמנואל הלפרין לאבירמה גולן בראיון משנת 2012...).
כעת כמה מילים על הספר עצמו. הספר יצא לאור ב-1998, מהראשונים של וולבק, ויש כבר המחשיבים אותו כספר פולחן, יחד עם "הרחבת תחום המאבק". הספר כתוב באופן ישיר, מחוספס, ומלבד קטעים מסוימים הוא לא מתחכם ולא מפותל או חסר בהירות, עד שיש שתהו האם וולבק באמת צרפתי...
הספר מספר את קורותיהם של מישל וברונו, שני אחים למחצה, שנולדו ממש מעט לפני שנות השישים, ושהופקרו, פחות או יותר, על ידי אמם לטובת מימוש החירות המינית של התקופה, ועל ידי אבותיהם המנוכרים, מה שמהדהד באופן מובהק את הביוגרפיה של וולבק עצמו. ברונו הוא מורה לספרות, שעושה רושם של אדם חכם וכישרוני, מיני מאוד, אבל אומלל בשל המראה הגופני שלו. לעומתו ברונו, הוא מדען בעל שם עולמי בתחום הביולוגיה המולקולרית, חסום רגשית ומינית, ומיואש מהמציאות האנושית של המאה ה-20. אם הייתי צריך להמר הייתי אומר ששני האחים למחצה, מהווים באיזו שהיא דרך את אישיותו השסועה והמפוצלת של וולבק עצמו. יש לציין שהקריאה בספר לא פשוטה. הוא עמוס בתיאורים גרפיים ופלסטיים לא קלים לקריאה ולעיכול, וברור שיש המאשימים את וולבק בסוג של כתיבה פורנוגרפית זולה, ובכל זאת, תחת מעטה הסחי והלכלוך, עולות לא מעט תובנות.
גם בלי להיות פילוסוף של ביקורת התרבות, קריאת הספר מטלטלת, שכן מדובר בתיאור חד, נוקב ואכזרי של התרבות המערבית של ההווה, בעיקר ביחס למקום של הגוף בתרבות הזו. התמה המרכזית של וולבק היא שדווקא שחרור הגוף, המיניות החופשית, והבטחת השיבה לגן עדן של השמאל הרדיקלי של שנות השישים-שבעים, הולידה תחרות אכזרית וחסרת מעצורית, וכאילו בהפוך על הפוך, השחרור המיני התגלה כמלחמת הישרדות קפיטליסטית, שכן כאשר הגוף היפה, המושך, הוא חזות הכל, המין, במקום להפוך כמקור לעונג, לאהבה, לקרבה, הפך דווקא לתחרות נרקיסיסטית אינדיווידואלית שבה שבה קיימת מלחמת הכל בכל. ציטוט שמצאתי מהספר "הרחבת תחום המאבק" יסביר זאת היטב: "במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות".
לדעתו, האפקט של השחרור המיני הוא כל כך קיצוני, שהוא עשוי להאפיל על כל מימד אחר של הפעילות האנושית, ואפילו על האהבה, שכן כאשר הערך של אדם המערבי נמדד רק על פי שתי קטגוריות, המשיכה מינית והכסף, בני האדם מאבדים בהדרגה את היכולת לאהבה מונוגמית פשוטה ומתגמלת. עוד ציטוט מכמיר לב: "לא מן הנמנע שנשים שהיו בנות עשרים בסביבות 68' מצאו את עצמן בשנות הארבעים לחייהן במצב ביש. מאחר שהיו על־פי רוב גרושות, הן כבר לא יכלו לסמוך על אותה זוגיות — חמימה או בזויה — שהן עצמן עשו כל שביכולתן כדי להאיץ את פירוקה. בהיותן חלק מדור — הראשון שעשה זאת בהיקף כזה — אשר האדיר את עליונות הנעורים על פני הגיל הבשל, הן לא יכלו לתמוה, בהגיע תורן, על היותן מושא לזלזול של הדור שנקרא להחליפן. בסופו של דבר, פולחן הגוף שהן עצמן פעלו כה רבות לעיצובו לא יכול אלא להוביל אותן למצב שבו יחושו, ככל שגופן מתבלה, סלידה עזה יותר ויותר כלפי עצמן — סלידה הזהה לסלידה שהן יכולות לקרוא במבטו של הזולת."
לסיום, דווקא מעניין היה לי לגלות שוולבק נחשב לפרו-ישראלי (אם כי זו מסקנה מתבקשת לאור תיעובו את האסלאם הקיצוני ההזוי שהולך ומשתלט על צרפת, כפי שתיאר בספר "כניעה"), ובהקשר למלחמה הנוכחית הוא אמר: "ככל הידוע לי אני לא יהודי, אבל אני תומך בכם מסיבות מוסריות. צריך להעניש את חמאס מספיק חזק כדי שישתכנע. צר לי לומר זאת באופן כל כך ברוטלי, אבל בסיסה של המלחמה הוא, אחרי הכל, יחסי הכוחות בין הצדדים".
אם כן, וולבק לא מומלץ לכל אחד, ואני מניח שכתיבתו תמשיך למשוך אש ושנאה מצד אחד, והערצה ופולחן מן הצד השני.
