• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

מאת אנטה פנט

הביקורת של מורי

תמונה של מורי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

מאת אנטה פנט

הביקורת של מורי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מורי
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
zooey glass
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 11 שנים

“[סקירה עד 120 תווים:] קשה. טורד. כואב. מדלל את האוויר. ק' של קפקא ביקש שהבושה תשאר אחריו. ובכן, ה”

7/10
ביקורות על סביבת עבודה עם מכונת אספרסו
הבאה
כרמיתה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•2 דקות קריאה

רוצים ספר מדכא עד עפר? אחד שלא תוכלו להרים את הראש לאחר מכן במשך שעות? אחד כזה החופר בבשר החי וזורה מלח העל הפצעים? ספר שבו המחברת הציבה עבורנו זכוכית מגדלת על מצב שאנשים חווים לפעמים והם מן הכואבים בחיים?

מחפשים באמת? זה הספר.

פנט מספרת לנו על יוֹ(אכים), עובד עירייה בפרויקטים חברתיים, 11 שנות ותק, שיום אחד המנהלת המרושעת החדשה מחליטה לוותר על שירותיו ולסלקו. הפיטורים הם לאלתר ואין מקום לתמרן, להשתפר ולגשר.

אנחנו מוצאים את הזוג במצב קלאסי של פיטורים, כשהבעל חוזר הביתה ומודיע על סיום עבודתו, האשה במצב של תינוקת שניה בת כשנה וילדה גדולה יותר כבת 5, עקרת בית במשרה מלאה, מתורגמנית בעברה. החיים הנוחים מפנים כמובן מקומם לוויתורים ופשרות, אבל זה דווקא החלק המובן בספר ולא הבולט. מה כן? מה שכן אלה השיחות, הגורמות ליו לרגוז, להפניית כתף קרה, להתעמר באשתו, לסחרחורת, להאשמות שאשתו לא הבינה ולא מבינה באמת את המצב, המצב בו הוא נלחם כנגד מנהלת מרושעת, נלחם למען עקרונות ולמען שמירת כבודו ומעמדו בעבודה. המנהלת נהגה כמו מנהלת המבקשת להיפטר מעובד, כשכל איחור קטן הופך לעניין גדול וכל סטייה קלה מהנוהל הופכת למרדנות והתנגדות לנוהל תקין. מוכר, מדכא, משפיל.

הכתיבה של פנט ריאליסטית עד אחרון הניואנסים המאפיינים מצבי פיטורין. אין הנחות בין בני הזוג. היא מנסה להבין, הוא לא מנסה להסביר, היא מנסה לקלוט, הוא לא מנסה לבאר. פתאום יש האשמות שיכולות היו להיות גם ללא מצב פיטורין, אבל מצב זה כמובן מעלה את כל המגרעות והטענות מעל כל מצבי החיים האחרים ואין ריכוך, ויתור, הבנה.

בין לבין יש בוגדנות של החברים לעבודה, יש הבנות חדשות מצד חברים ותיקים אחרים ומה שנראה ברור מאליו מימים ימימה נבחן מעתה באור בהיר, צונן ואכזרי.

אז לקרוא או לא? בטח לקרוא. כתיבה משובחת ומרוכזת כציר בשר משובח. האם אפשר יהיה להתאושש אחר כך? אולי.

ומה בסוף? לכאורה הסוף הטוב, אבל כזה שאינו מביא שום נחמה. תעלומה? צריך לקרוא כדי להבין על מה אני מדבר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של rea
rea
תמונה של יוספוס
יוספוס
תמונה של אורי רעננה
אורי רעננה
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
תמונה של shishu
shishu
תמונה של מירית
מירית
ח
חובב ספרות
8קוראים|גיל ממוצע53|38%נשים

על המבקר

תמונה של מורי

מורי

ותיק
חבר מזה 19 שנים
995 ביקורות•39 נבחרות•21,309 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של מורי
מורי
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות995
ביקורות נבחרות39
לייקים שקיבל21,309
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת517ספרות מקורית235ספרות קלאסית27

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מורי

מוכרי החלומות

מוכרי החלומות

שאול אולמרט

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.
הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.
שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.
הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?
אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.
וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.
איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?

לפני 3 ימים•
★★★★★
•מורי
רילוקיישן

רילוקיישן

איילת גונדר-גושן

רילוקיישן זה משהו שדוד יצחק קרא למבצעים את הדבר הזה פעם נפולת של נמושות. צריך להעמיד דברים בקונטקסט.
המבצעת של הספר הזה, המורכב מכמה עלילות, היא איילת גונדר-גושן, להלן אג"ג. היא כנראה רצתה עולם ומלואו ולכן בחרה בחלק זעיר של העולם, פאלו אלטו, מקום בו אנשים חיים בלווה, מתים מסמים או מאבן בראשם, אם אתם כלבים. רגוע כזה. אתם בטח מקמטים את המצח ולא מבינים על מה אני מדבר. ואני אומר, שהספר הזה לא תמיד ממוקד, שזה מפוקס, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית.
אבל במהלך הקריאה היתה גם תחושה של ספר עקר במידה מסויימת, סטרילי אם כבר מדברים, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית. ומה בכל זאת, אם מתמקדים בכתוב ואפילו מתפקסים? אפילו שזה אותו דבר, צריך להבהיר היטב, כי חשיכה שוררת.
אדם, הנער, בן 16 הוא בנם של לילך ומיכאל, שהאמריקאים מכחכחים בגרונם כדי לבטא שמות אלה. הוא, אדם, ילד כאפות רגיל, קטן גוף ולומד בתיכון אמריקאי, בעיר אמריקאית שלווה, ליברלית, מתקדמת ורדומה, חוטף שם כהוגן מנער כהה עור שהצטרף לאומה האסלאמית, איך לא, גונב ליהודון בגדים מובחרים ונעליים יקרות כי אפשר וכי מוצדק, שהרי היהודון בן לסמנכ"ל חברת הייטק מובחרת והאסלאמיסט בן לחדרנית במלון. ואז יום אחד במסיבה כיתתית אליה אדם אינו מוזמן בדרך כלל, האסלמיסט בשם ג'מאל ג'ונס מוצא מותו, כנראה ממנת יתר של סם מתאדון. המשטרה באה לבקר בבית אדם, השם, לא היצור הביולוגי, ומחרימה את הלפטופ. רק פעם אחת ביקר יהודי במסיבה וכבר הוא חשוד ברצח אסלאמי. אופייני.
והנה קו עלילה נוסף בו מופיע אורי, שהוסלל לרמטכ"לות בישראל וגמר כגרוש מאשתו בסיליקון ואלי. היא חזרה לישראל עם הג'מעה והוא נשאר להסדיר את המשכנתא המפלצתית שלקחו בלי שכל. בעוד אורי "בין עבודות", הוא מחליט להמציא עצמו מחדש, יוצר חוג להגנה עצמית בו נמצאים בעיקר ילדי כאפות, רצוי כאלה שעברו ברית מילה, וסובלים מצ'אפחות לא ידידותיות מחבריהם כסימן לחברות אמיצה. מובן שהאקס רמטכ"ל וסמנכ"ל חברת ההייטק מתחברים והסוף לא טוב לאחד והאחר סובל מסינדרום ה"בין עבודות".
עכשיו משאתם מבולבלים כהוגן אומר לכם שהספר עמוס פחות ממה שנראה, מעניין יחסית, עוסק בדברים שכל יהודי עובר בשלב כזה או אחר בחייו וזה לא אפיית עוגות תפוחים. שמעתם על תפסת מרובה, לא תפסת?
אני רוצה להאמין שמאיה ערד היתה איכשהו מטפלת בחומרים שבספר טוב יותר, אולי אפילו גיל הראבן. אבל אג"ג עשתה זאת, ויצא מה שיצא, אכיל, טעים לעיתים, ראוי לטיפול מעמיק יותר ואולי בשניים-שלושה ספרים נפרדים.
והכלב? שם כבר זלגו הדמעות מעצמן מעצם הזעזוע.

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
העיר וחומתה החמקמקה

העיר וחומתה החמקמקה

הרוקי מורקמי

512 עמודים קראתי ואני רוצה שזה לא ייגמר לעולם. משזה נגמר, אני נותר חסר מילים לסקירה, עניין נדיר אצלי.
אחרי "הרג קומנדטורה" חשבתי שמורקמי, הלא צעיר, לא יכתוב שוב ספרים ובטח לא ספרים להם הוא רגיל. אז חשבתי (אבל לא אמרתי)...
כשקראתי את הספר, וקראתי כל מה שתורגם לעברית מעטו, עלו בי שתי מחשבות על שני ספרים שונים שלו: קורות הציפור המכנית הפנומנלי, וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. בסוף הדבר לספר הנוכחי, מורקמי מאשר שיש קשר בין הספר שלפני לבין ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. מורקמי שוחה טוב במחשבות שלי.
אז איך אני מתאר לכם את הספר שקראתי? אני יכול להיות נטול בינה, עצל, לא רציני ולומר לכם לכו תקראו לבד וזהו. זה הרי מורקמי. אבל זו תהיה עצלות לשמה וטפשות לשמה. אתם הרי לא תקראו באמת.
הגיבור נטול השם, שכל הספר נכתב מזווית עיניו ובגוף ראשון, מספר שכשהיה בן 17 היו לו תחומי עניין משותפים עם נערה, אותה הכיר כששניהם זכו בתחרות כתיבה. הוא במקום שלישי והיא רביעי. שניהם זכו בעטים נובעים, מהם הפיקו מאוחר יותר מכתבים ארוכים איש לרעותו. הקשר ביניהם נמשך שנה, הם היו נפגשים בעיקר סמוך לביתו שעל שפת הים. לא היה להם כמעט כסף והם רק ישבו ודיברו הרבה והתנשקו מעט. יום אחד היא נעלמה והקשר נותק לגמרי, כולל הקשר הטלפוני והמכתבים. הדרך היחידה שלו לשוב ולפגוש את הנערה היתה להיכנס לעיר שחומתה חמקמקה, העיר עם הספרייה בה הוא יהפוך לקורא חלומות והנערה תהיה לצדו. היא אמנם נותרה לצדו באותו גיל בו עזבה אותו והיא בת 16. הוא כבר סיים אוניברסיטה, היא כמובן לא מכירה אותו. משרצה לעזוב את העיר שחומתה חמקמקה, ידע שזה לא יילך, כי מי שנכנס כבר לא יוצא ומאבד את צלו, אבל זה קרה והנה הוא מבוגר, איש שעיסוקו בספרים והוא מחפש לאחר פרישה מעיסוקו בעיסוק דומה בספרים. הוא אכן זוכה לכך ועל היתר תקראו. אני יודע שלא תקראו, אבל ממי שלא קרא את מורקמי ממילא אין הוא איש ספר באמת. גם לא היא.
הספר צועד על מי מנוחות, נטול ארועים דרמטיים. אלא שככה זה אצל מורקמי, כשגם דברים דרמטיים נאמרים כלאחר יד ולפעמים יש תחושה שדילגנו על פיסקה ולא קראנו נכון את המתרחש. אבל דברים משונים קורים בספר והם מתרחשים כי ככה זה. וכן, יש מוטיב הבור ומוטיב החתול, שניהם בקטנה, כי ספר של מורקמי בלי שניהם זה לא כלה ונחרצה.
ומה בסוף? על הסוף אתם שואלים, ואת האמצע קראתם? יש רק ספר אחד של מורקמי שלא אהבתי מתוך עשרות. שמח שחזר לעצמו, לקח סיפור מ-1980 שהוא לא אהב כסיפור קצר, וחזר וטרח, עיבה וליטש ונתן לנו אהבה יפנית נוספת. אהבה למורקמי.
ומי שקרא ממילא יזכור, שאת חדות-הקרן המתות בחורף בעיר שחומתה חמקמקה, שורפים בעזרת שמן קנולה...

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
שש הנקודות של לאה'לה

שש הנקודות של לאה'לה

עודד לויטה

עודד לויטה, המחבר, הוא שם בו נתקלתי במקרה. הספר שלפני הוא ספר של מעט פחות ממאה עמודים לא ממוספרים, בגופן קטן במיוחד ובפורמט מוגדל מספר סטנדרטי. הספר "נוצר" בארה"ב ונמכר כאן בעברית.

יוסי נשוי ללאה והם יחד לפני ומאז 57 שנה. חייהם עברו בקיבוץ ובשנים האחרונות יוסי מכלכל את לאה ביותר ממובן אחד. היא דמנטית ושניהם בשנות השמונים לחייהם.

למרות שליוסי הטיפול לא קל הוא מתעקש להמשיך בו. הוא מאכיל, רוחץ, דואג לתרופות והורס לעצמו את הבריאות בחוסר שינה ובעודף דאגה. הבת שלהם תמר מתעקשת ולבסוף מגיעה מישהי מהביטוח הלאומי, הבודקת את לאה וועדה קובעת סכום המאפשר הבאת עוזרת מקצועית.

בין לבין יוסי קורא ספר העוסק באלגוריתם האהבה. הספר מגוחך בעיניו, אבל התובנה המסכמת מוצאת חן בעיניו: האהבה היא באג. היא לא מתוכננת, היא כן מקולקלת ולא עומדת בשום כלל.

הכתיבה של לויטה עדינה, לא מעיקה, לא מכבירה תובנות. פה ושם דמעה מגיחה מעין. אז כן, זה לא מסוג הספרים שיעמוד בחלון הראווה של חנויות הספרים, לא ימשוך קהל צמא רומן היסטורי או רומן רומנטי (שמות קוד לרומנים ירודים). נכון לעכשיו לויטה פרסם שני ספרים, כנראה משום שעיסוקו בספרים, וזה בער בו לפרסם. לפחות האחד הזה הצליח לו.

וסתם כי אני נודניק בלתי נלאה ורואה הכל, אז תזהרו, אבל לויטה כתב שיוסי, בעלה של לאה, הכניס לכיס חולצתו טאבלט. אין מצב. ועוד משהו קטן. העטיפה מקסימה, אבל בישראל אין קופסאות כתומות המכילות כדורים כמו בארה"ב. גם האיור על הספר המונח על השולחן מוכר לי. בינה לא מצאה מהיכן.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מורי
העמדה

העמדה

סטיבן קינג

כמה זוטות קודם לספר המונומנטלי הזה. בעברית הוא מכיל 1056 ע"מ ואם מודן היו נשמעים לסדר המצוי בעולם המו"לות, מוסיפים רווחים המקובלים בין הטקסט לקצה הדף, הספר היה גולש מעבר לעמוד ה-1100. וכרגיל אצל מודן הלעומתיים, סטיבן נותר סטיפן ומי ששונא דברים כאלה נותר עם טיק בעין.
הספר נכתב לפני מגפת הקורונה ונקרא אחרי. הקורונה סגרה שערי מקומות עבודה ובילוי של רוב העולם והושיבה אנשים בבתיהם. הנזק היה מינימלי יחסית, ההיסטריה רבתית. אבל מה שדומה בין המגפה בעמדה ובקורונה זה המקריות של פריצת המגפות, כנראה טעות אנוש. מה ששונה זה שאנשים נשמעו יחסית היטב להוראות הממשלות, כולל חיסונים הזויים. בעמדה, כיאה לאמריקאים, רובים ואקדחים נשלפו במערכה הראשונה וירו מיד. אנשים התעטשו, השתעלו, נורו וכיפות המוח שלהם עפו בסיטונאות. קינג אוהב דרמות מדממות.
הלהג בתחילת הספר עצום ורב. בינה ממליצה ללכת ישר לפרק 18, אבל היא מלאכותית ואנחנו בני אדם. אין לנו אפשרות לדלג עד לעמוד 18 בלי לפגוע בקליפת המוח שלנו, אז אני מרפרף. ממילא כל דמות מתה או מהמגפה או מירי של בעלי התרבות הקלוקלת הקרויים אמריקאים. אני אכן בפתח פרק 18 וימים (רבים) יגידו עד כמה סקירה זו תהיה ארוכה בהתאם לאורך הספר.
בעמוד 200 כבר לא ניתן היה להסתיר שמדובר במגפה ששמה הזמני שפעת-על, שבאה להסתיר את האמת. מהי האמת, איש לא יודע. אבל אפטשי, סליחה, לא התאפקתי, כולם יודעים שמשהו השתבש, בסיוע התקשורת. בעמוד 210 סטודנטים כבר מוחים ברחובות ובעוד שני עמודים כולם יורים על כולם ואין תקשורת כבר. באותו זמן ובאותו יקום, בשנת 2020, חברה אלמונית וקטנה בשם פפייזר עושה ניסויים בבני אדם חיים, בחיסון הזוי, אולי בזוי, ומשכנעת את כולם בכל העולם שהיא הצילה את היקום עם אותו חיסון. לא נרשמו מהומות. אנשים נחו בבתיהם והממשלה חילקה כספים במה שנקרא חל"ת.
ואם נחזור ללהג הנוראי בספר הכבד הזה, בעמוד 300 נותרו שרידיה העמידים של המגפה, אלה שלא נדבקו בגלל שיש להם חיסון טבעי, אנשים שחלקם סבורים שניתן לשקם את החברה, הדמוקרטיה ותעשיית החשמל. אמריקה הרי עשירה, דמוקרטית ולכן ב-2026 היא מהראשונות ביקום עם כמות הומלסים, חוב לאומי ענק והוכחה שדמוקרטיה וקפיטליזם הם כנראה מתכון לאסון. סליחה מכם שאני הולך קדימה ואחורה – הספר ממש לא כזה מעניין.
בדר"כ, בכל ספר אני בודק מתי אני כבר במאת העמודים האחרונים ומתייחס אליהם כישורת האחרונה. בעמוד 470 עוד לא הגעתי לעמוד 528, שזה מחצית הספר. ומה כן? אז לא. לא דמויות משכנעות במיוחד, אבל פגומות אחת אחת, לא עלילה מי יודע מה, למעשה אין עלילה, וכשמדובר בכמה מאות מיליונים אמריקאים מתים תוך זמן קצר משפעת-על ונותר רק קומץ אנשים פגומים, תבינו כמה זה מתסכל ולא מבטיח. אמנם זכותו של כל סופר לבחור את דמויותיו של הסיפור, אבל להיות כזה לעומתי ולבחור דמויות כמו ניק, למשל, החירש ובגלל זה אילם, שהתקשורת אתו היא פתקים לאחרים והוא קורא שפתיים, זה איטי ומתסכל, והוא אמור להיות משהו, רק שהמשהו הזה מסרב להגיע. רבאק, עמוד 470... ורק תחשבו על מדינה עשירה וריקה מתושבים. היכן השודדים ממדינות סמוכות? היכן הגרעין הרוסי?
אז סוף סוף אני בעמוד 530, מעל מחצית הספר, והנה עוד כמה אנשים, בעיקר נשים ובעיקר כמו כת כמו של גואל רצון. עבר מהר. והנה האיש האפל, שלא ברור מתי נכנס לספר, ומולו האיש המכונה פחזבל. ואם לא די לכם בשני החמודים האלה, ברררר, פתאום יש, לא תאמינו, ילד...
נדמה שקינג הוא קלידן בלתי נלאה. הוא פשוט אוהב להשחית מקלדות ולכתוב בלי סוף קשקושים שהעין נלאית והמוח מתערפל. מעל חמש עמודים עברו, אין מסיפור באמת ויש עייפות. לא רק שהדמויות פגומות, אמריקה פגומה. רק שפעת קטנה חולפת, כמה מאות מיליונים מתים ומה, כבר כולם חמושים. מה יש להם אלה?
אני כבר בעמוד 585 בייסורים רבים. התגלה כבר האיש האפל עם העיניים האדומות. מיהו? אין לי מושג. מה שכן, שניים מדברים ביניהם על יצירת אומה חדשה, האחד מתלהב מחוקה וממוסדות מסודרים והשני אומר משהו בסגנון: בחייאת, אנחנו אמריקה. ואני אומר, כן, אמריקה של חובות והומלסים. ומה בסה"כ? כלום. ממשיך להתייסר ולקרוא. אני לא יודע היכן הספר הזה בין "זה" ו"העוקץ", אבל קינג איבד את זה, בלי מרכאות.
האזור בו רוב האנשים עליהם הספר מדבר הוא עיר הנקראת בולדר בקולורדו. אלה שנותרו לאחר שפעת-העל קוראים לבולדר האזור החופשי. מספר אנשים מונו לצאת כמרגלים מערבה לנבדה, לראות מיהם המצויים שם. כאן הספר מתחיל להדרדר מהגובה הלא רב בו היה מצוי ממילא. זה לא נגמר ממש טוב.
אם לרגע נדמה, ואכן יש סימנים לכך, שקינג ניסה לכתוב ספר העוסק ביום שלאחר אסון נוראי, בבני אדם שאיבדו קרובים רבים, מוסדות שלטון, חשמל, מפעלים וכל דבר אחר הנלקח כמובן מאליו, אז ניסה.
זהו ספר אמריקאי ככל מה שנראה לנו אמריקאי, משהו עם התחלה נוראית עם אסון שנגרם ע"י אנשים וממשיך עם התנהלות אנושית להציל את מה שנותר ולהמשיך את מה שנראה כאמריה הגדולה. האם קינג בנוי ליצור ספר כזה? נדמה שלא. קינג היה בן 28 בעת כתיבת הספר. ינוקא עם יומרות גדולות.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•מורי
מול המראה האכזרית

מול המראה האכזרית

מיכאל בר-זהר

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
לב רעב

לב רעב

אשכול נבו

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב

ראובן נמדר

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הילדים הם מלכים

הילדים הם מלכים

דלפין דה ויגאן

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי

ביקורות נוספות על "סביבת עבודה עם מכונת אספרסו"

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

אנטה פנט

הרעיון נפלא, הכתיבה פחות והתוצאה הסופית מעוררת מחשבות ותהיות על החברה בה אנו חיים.

זו, בשורה אחת, דעתי על הספר. העלילה מתרחשת אמנם בגרמניה השבעה והמדושנת, אך נראה שהיא תקפה בחברות רבות נוספות, כולל במידה ניכרת, גם בחברה שלנו.

כיצד האדם מגדיר את עצמו? במקרים רבים הוא עושה זאת באמצעות עבודתו. כאשר זו נלקחת ממנו, נלקח ממנו לא רק חלק חשוב בעצמיות שלו אלא גם מעמדו בעיני הסובבים אותו ומכאן הדרך למטה קצרה.

חווית הפיטורין אינה פשוטה. היא אמנם מפנה זמן, המון זמן, לכל אותן פעילויות אהובות שנזנחו.אבל זה ממש לא קורה. הסופרת מיטיבה לתאר את הפסיביות וחוסר האונים של המפוטר הטרי. היושב מול הפסנתר: "שקט. הוא יושב לו, הידיים על הברכיים, הראש מורכן קצת, ובוהה נכחו. כעבור שעה קלה קם, מנענע את האצבעות כאילו התאבנו מהנגינה המרובה וסוגר את מכסה הקלידים".עצוב.

אנטה פנט יודעת על מה היא מדברת. בראיון לדר שפיגל ב-2007 לרגל הוצאת הספר היא סיפרה שהיא חוותה את החוויה שעובר גיבור הספר כשפיטרו את בעלה. בסיפור המצב הזה משפיע לרעה על הבעל וכך, כמגדל קלפים, מתמוטטת כל ההרמוניה המשפחתית. זהו רק הפן הפנימי. המספרת נאלצת להתמודד עם התחושות שלה - רגשי שונות ובושה - אל מול החברה: "בגן הילדים אי אפשר שלא להתקל באמהות האחרות, הן מאיטות כולן את הקצב כאילו הן מחכות זו לזו. רק האבות, בחליפות המשרד המוברשות שלהם, אומרים מהר שלום ומפלסים להם נתיבים נחפזים בתוך הדוחק של ילדים בוכים. אצל אלה הכל תמיד הולך חלק...אני מתביישת, הקנאה, שבגללה אני משפילה עיניים במרירות, מכוערת....גם עלי לא רואים שבעלי מחכה בבית, שאולי הוא עוד ישן בכלל, שהוא כבר לא מביא כסף הביתה, שהקיץ לא ניסע לחופשה".

אבל זו רק ההתחלה. הגיבורה מבינה שהחברים שמיד התייצבו ועודדו את הזוג לא ישארו שם לנצח. התגייסות הזולת היא קצרת ימים: "ידידים שרע להם בחיים מעייפים מאד לאורך זמן.. תמיד הם מדברים על אותו הדבר". לכן חשוב לה לגיבורה ויהי מה שבעלה ישיג עבודה כמו כולם ואז "... נוכל שוב לזרום עם כולם, שוב יהיו נקודות חיבור, נוכל שוב ללכת לקולנוע, לקרוא ספרים, לצאת לחופשה, סוף-סוף נוכל להטות אוזן קשבת לאחרים".

בכל הסיפור למכונת הקפה חשיבות סמלית: באותו ראיון לדר שפיגל אמרה הסופרת כי בעיניה מכונת הקפה במקום העבודה מסמלת את מדורת השבט, האיזור בו מתקיימות האינטראקציות החברתיות, נרקמות הן חברויות והן מזימות, הכל על כוס קפה מהביל ואיכותי. אבל בסיפור הזה מכונת הקפה אינה נמצאת רק בעבודה, היא מהווה בעצם גם סמל סטטוס של החיים הבורגניים הנוחים: "בבית ממול השכנים, רחוצים ורעננים, נשענים אל הדלפק במטבח, כל בוקר הם מתקבצים מסביב למכונת האספרסו שמתנוצצת באור ההלוגן כמו צעצוע גדול.....כל בוקר אני עומדת בראש המדרגות ומשקיפה אל הישיבה הזאת...זוהרת בחדות יתרה". למקרא השורות האלה דמיינתי את מכונת האספרסו היקרה הזאת כגרסה מודרנית של עגל הזהב המקראי....

אפשר לראות בסיפור הזה את סיפור דריסת האדם הקטן, זה המוכן להלחם מלחמה חסרת סיכוי על שמירת האינדיבידואליות מול הכוחות האדירים המצויים בידי המערכת ולשלם מחיר כבד. זו מגולמת במנהלת המוצגת כמי שמתנהלת בשרירות לב. אפשר שכך, אבל יואכים לא הצטייר אצלי כגיבור הטרגי הראוי לרחמים: כפקיד במערכת בירוקרטית ציינתי לעצמי שלא הייתי רוצה קולגה מהסוג הזה....
השורה התחתונה: ספר מעניין, מאתגר, רלבנטי, לא בדיוק האידיאל הפמיניסטי. בעיני שווה קריאה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•דן סתיו
סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

אנטה פנט

****




אומרים שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לך זה פיטורין מהעבודה. זו הזדמנות. ללא רשת ביטחון, אתה נאלץ להרפות מהשאננות המאלחשת שמלווה אותך כבר לפחות עשור, ולהתחיל לחיות, לחיות באמת. לקום, לצאת, לא להרפות, להתחדש, למכור את עצמך שוב, לרענן את היכולות שלך, לירות לכל הכיוונים, ולהבין, הפעם בלי שכבות הגנה, שאין באמת דבר כזה לנוח, אין דבר כזה ביטחון תעסוקתי ושהכול, כל החיים שלך בסימן שאלה, ושקיר האדמה הלחה שהקמת והדקת בעמל רב סביב חייך ודימית לראות בו מגן וסיבה, עלול להתפורר בנגיעה קלה ולקבור אותך חיים. בהיעדר אלטרנטיבה, אתה פורח.

אז אומרים.

יש אנשים שאצלם, אני מניח, זה עובד ככה. גם אחרי פיטוריהם הם קמים בכל בוקר בשש, קוראים בקפדנות מודעות דרושים, שולחים קורות חיים לעשרה מקומות חדשים, מנקים את הבית ועובדים במה שיש, אפילו אם זה שטיפת כלים במסעדה, נקיון חדר המדרגות בבניין במקום חברת הניקיון או עריכת סקרים טלפוניים בלוויית משוחררים טריים מהצבא. אי אפשר להיות אנינים ומפונקים עכשיו, הם חושבים. צריך להפשיל שרוולים ולעשות כל מה שאפשר. הילדים צריכים לאכול, והחיים צריכים להימשך. החשבונות לא ישלמו את עצמם. משהו בסוף יגיע.

אבל לפעמים, לרוב (אני מסתכן ואומר), זה לא קורה בדיוק ככה. האדם העובד שהפסיק לעבוד מגלה שניטל ממנו משהו עקרוני בהרבה, ולא רק המשכורת הבטוחה. נלקחים ממנו הכיוון והמטרה, תפיסתו את עצמו כמפרנס וכמועיל חברתית ומערכת יחסים מורכבת, שלמה, שמילאה שליש ואולי יותר מזמנו, נחתכת בבת אחת. הוא מתקשה לישון ומאחר להתעורר. הוא קופא מאימה, משתתק, והאיזון הקל בחיי המשפחה שלו מתערער ובמקומו משתלטות שתיקות זהירות, האשמות שתוקות (או לא), ותחושת חוסר תכלית איומה. השיחות הבטלות עם בני המשפחה הופכות למעמסה, ההומור נעלם יחד עם הסיבות לצחוק (אם צריך כאלה) והכול נעשה חד ורציני, פונקציונלי ומחושב. הבית, הקן החם שלך הופך לבית כלא, גיהנום מחניק של הוכחה לכישלון.

הספרון הקטנטן הזה כתוב בכישרון וביד בוטחת. הוא מלא בניואנסים מדוייקים להחריד ובאמירות חותכות על מרכזיות העבודה בחיי המשפחה. הסיפור הצנוע, הלא-יומרני, הכתוב בלשון כמעט דלה, מטלטל אולי כל קורא וחושף את המעטה הדק סביב חרדות שקיימות בכולנו, השאיפה הנאיבית להיות שייך, רצוי ונכון אל מול המציאות שלעתים מבודדת אותך בעל כרחך ומנתקת אותך מהעולם הנחשק של ה"רגילות", בין אם אתה מפוטר, מגורש, חולה או אפילו מתקשה כלכלית.

שעה שעתיים של קריאה קשה, ומצויינת.


****

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

אנטה פנט

חצי שנה הסתובבתי עם הספר הזה בתיק. ספרון פנקסי עם כריכה קשה עטופה בנייר חום ממוחזר, ששוקל פחות מאייפון ושעם לחץ פיזי מתון יכול להידחס אפילו לארנקים מסוימים - אבל לא לקטנצ'יק שלי. נסחבתי איתו כדי שאם אתקע באיזשהו תור בדואר, בבנק או במרפאה, הוא יקצר לי קצת את משך ההמתנה - ועוד עם מכונת אספרסו. כה חבל שאני לא בנאדם של קפה. לי באופן אישי עדיפה סביבת עבודה עם שוקו מוּ או מוקה יטבתה.

בקיצור, זה ספר סֶלֶבּ: ספר להמתנה בתור.

ואז, כעבור חצי שנה של טלטולים, ישבתי לי בחצר וסיימתי אותו בשעה וקצת ובכלל לא שמתי לב שירד קצת גשם. לקח לספר 50 ומשהו עמודים, כמה חודשים ואני כבר לא זוכרת כמה תורים כדי להיכנס להילוך הנכון עבורי, ומשם הוא כבר המשיך בבקרת שיוט לעבר הסוף. עד לאותה נקודה הוא די נסחב, היה קצת תקוע ואפילו טיפה משעמם. הוא היה סוג של "הרהורים על קילוף שעועית" גם אם השעועית היא גזר בשביל עוגת גזר או תפוחים בשביל המחית של *התינוקת.
לא מזמן התחלתי לקרוא את "נוטות החסד" ועניין אותי לקרוא על מתרגמים, בגלל הערכתי, התפעלותי וגם חמלתי למתרגם של "נוטות החסד". להפתעתי מצאתי התייחסות לעבודת המתרגמים בספרון זה. הוא לא חידש לי. כן, תרגום ספרותי זו עבודה מעניינת, מגוונת ומאתגרת, אבל השכר שלה שווה לתחת גם כשזה ביורו.


חמישה מיליון מובטלים היו בגרמניה כשיואכים רוהלר, בעלה של המספרת, פוטר מעבודתו בעירייה כלשהי בגרמניה. נתון זה לא כולל את כל המובטלים העתידיים שיגיעו באדיבות המלאכית מרקל שקולטת בלב חפץ את מהגרי העולם כולו. מהגרי העולם כולו, התאחדו! בואו נא לגרמניה.
אני צופה תמורות פוליטיות משמעותיות בגרמניה שישפיעו על אירופה כולה, ותמורות פוליטיות משמעותיות בגרמניה שמשפיעות על אירופה כולה זה לא עניין מבשר טובות. כמה טוב שליהודים יש בית לאומי.


לאחרונה ראיתי שני סרטים שעוסקים, בין היתר, בפיטורים ובחיים שאחריהם: " קומפני מן" ו"התמוטטות".
בשניהם היו פיטורים המוניים, מהסוג שאפילו המפטרים כינו אותם blood bath. פיטורים ממשפחת ה"ירידה לצורך עלייה" (ירידה במספר העובדים החפ"שים כדי ששכר המנהלים הביג-שוטים ימשיך לעלות) שבמסגרתם פושטת על בניין המפוטרים חברה חיצונית לייעוץ התייעלותי ונציגיה לוקחים כל נידון לשיחה אישית ומסבירים לו שהוא אחלה ושהוא מאה אחוז וכל זה, אבל המצב, אתה יודע... והם גם אומרים לו שהם מאוד אמפתיים למצבו ומבינים את הקושי אבל ההחלטה סופית, ולא, אתה לא יכול לדבר עם אף אחד אחר. הם גם מאוד מעריכים את התרומה שלו לחברה, את ההשקעה ואת הראש הגדול, אבל מיד בתום השיחה אתה צריך ללכת לשולחן שלך לאסוף את הפקעאלך לתוך קופסת קרטון שכבר מחכה לך שם ולעזוב את הבניין לאלתר ולצמיתות. אנו מאחלים לך הצלחה רבה בדרכך החדשה ועכשיו לך. לך לקיבינימט או לאן שתרצה, זה לא משנה לנו.
ואל תשכח, אנחנו תמיד נהיה פה בשבילך, גם אם נשנה את קוד הכניסה למשרד, נפסיק לך את הביטוח הרפואי לאלתר ונחסום לך את הסלולרי תיכף ומייד.

בפיטורים האלה תמיד יש קופסת קרטון. לא שקית, לא תרמיל, לא תיק, לא בראון פייפר בג, לא איזו קופסה מאולתרת שנשארה מהמשלוח של האוכל הסיני או מהאריזה של מכונת האספרסו החדשה. תמיד יש קופסת קרטון צחה וחדשה מדגם "הקרטון המשרדי מבשר הרעות" שכל תכליתה היא להכיל את שאריות החיים של המפוטר החדש.

בקיצור, קל"ב: קרטון למובטל בטיטו.

ואני חושבת לי... אם יפטרו את איש הקרטונים, מי יביא את הקרטון למפוטרים? בהחלט ייתכן שהמשרה הכי בטוחה, יציבה ונחשקת בכל חברה היא סמנכ"ל קרטונים. תמיד תהיה לו עבודה כי תמיד יהיו פיטורים. אני תוהה מי יהיה האחרון שיכבה את האור בחברה: המנכ"ל/יו"ר/נשיא או שמא סמנכ"ל הקרטונים?


גם יואכים רוהלר ארז את שאריות החיים ושאריות הכבוד שלו בקרטון. יואכים רוהלר פוטר ממשרתו לא מפני שהוא היה עובד לא טוב, אלא מפני שהוא היה עובד יותר מדי טוב. ואז הגיעה מנהלת חדשה צרת עין ומרושעת, והוא פשוט לא בא לה טוב בעיניים. העמיתים שלו, מה שנהוג לכנות "חבריו לעבודה", זיהו באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה והתרחקו ממנו, התנכרו לו, התנכלו לו ובסוף גם בגדו בו. כן, חברים יש רק בקיבוץ ואפילו הם כבר הופרטו.
הסיפור כולו מסופר מנקודת מבטה של אשתו. השתלשלות האירועים שהובילה לפיטורים משתרגת בתיאור חיי היום-יום של משפחה שבראשה עומד מובטל, אך היא מספרת את הסיפור פחות טוב ממה שציפיתי. והיו לי ציפיות כי בנשמתי אני סוג של יואכים רוהלר.

ומה עכשיו? עכשיו אתה בחוץ. ומלקקי התחת בפנים.
ועל זה את מגנה אותי. כאילו שזאת אשמתי. את לא רואה מה עשיתי. איך נלחמתי.
אתה שמטת לנו את הקרקע מתחת לרגליים, אני אומרת. אתה נשארת גאה וצודק, אמיץ וישר. ועכשיו אין לנו ממה לחיות.
(עמ' 88)


אני קוראת תקצירים רק כשאני מסיימת לקרוא את הספר. ככה עדיף. כשאני קונה ספר אני מעלעלת בתקציר אבל בדרך כלל הוא ימתין בערימה ועד שאקרא אותו התקציר ממילא כבר יישכח. גם את התקציר הזה קראתי רק עם סיום הקריאה, והוא סידר לי את המחשבות יותר טוב מהספר כולו. התקציר של הספר עולה על הספר ובזכותו הוא יקבל כוכב נוסף. הרעיון של הספר חשוב אבל לדעתי הביצוע לקה בחסר. הכוונה הייתה טובה אבל איפשהו בדרך היא התפספסה.

מי שמיטיבה להתמודד עם המצבים האלה, שבעצם לא קורה בהם כלום אבל קורה בהם הרבה, זו מאיה ערד. אחרי שקראתי (כמעט ברצף) ארבעה ספרים שלה, אני מרשה לעצמי לקבוע זאת בביטחון. אם מישהי מסוגלת לפרוט לפרוטות מצב קיומי מחורבן כמו פיטורים ואבטלה, זו מאיה ערד.

מי שהתמזל או איתרע מזלו להזדקק לשירותי המוסד לביטוח לאומי בוודאי שם לב לסטנדים המסודרים של חוברות המידע בשלל נושאים חברתיים: הריון, פגיעה בעבודה, יציאה לגימלאות, קשישים וגם אבטלה.
זה ספורט לאומי לתקוף את הביטוח הלאומי על כך שהוא מתעמר באזרחים, אבל כמה טוב שיש להם מסננים שלוכדים את הרמאים הקטנים והגדולים. הביטוח הלאומי לא מתעמר, הוא מתעמת. הוא מתעמת עם מי שצריך כדי לשמור על הכספים של כולנו. כי אם הוא לא ישמור על הכספים של כולנו, איך הוא יוכל להעביר לערביי מזרח ירושלים 2 מיליארד שקל בשנה? אני הייתי נותנת להם קדחת, אבל זו רק אני.

הספר הזה לא ארוך יותר או כבד יותר מחוברות המידע של הביטוח הלאומי, והיה לו פוטנציאל להיות ספר תמיכה למובטל החדש, אבל הפוטנציאל לא מומש.


איך קרה שספר גרמני הפך לשיר הלל ותמיכה במוסד לביטוח לאומי הישראלי? קרה.
איך קרה שהביקורת שכתבתי היא כנראה ארוכה יותר מהספר? מפאת אורכו הקטן של הספר ויצר החפרנות הגדול שלי. גם זה הישג שמצריך כישרון כלשהו.


*למה "התינוקת"? אין לה שם? בשלב מסוים המספרת אפילו כינתה אותה "הילודה". רק שלא תצא כמו קווין חצ'טוריאן. ומי בימינו קורא לילדה קטנה מונה? אם היא מונה, אזי אחותה, "התינוקת", היא אולי ליזה.



החיוך היחיד בספר
למה אנחנו לא יוצאים לחופשת קיץ? כל הילדים יוצאים בקיץ לחופשת קיץ.
כי אין לנו כל כך הרבה כסף השנה.
למה אין לנו הרבה כסף?
את מתכוונת, לא כל כך הרבה כסף השנה?
כן.
כי - כי לאבא הרי היה ריב בעבודה, ומישהו עזר לנו עם זה, עורך דין, והוא עולה הרבה כסף, וחוץ מזה הריב אולי יימשך, וכל זמן שאנחנו לא יודעים בדיוק, עדיף שנישאר כאן.
אה. למה אבא לא יכול לריב לבד?
כי זה ריב גדול.
(עמ' 147)



תודה לדן סתיו, אלון דה אלפרט, מחשבות ו-zooey glass שרק בזכות הביקורות שלהם שמעתי על הספר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

אנטה פנט

אני חסידה של ספרים וסרטים שלא מתרחש בהם דבר.
כלומר, מתרחשים המון דברים מתחת לפני השטח, אבל ברמה הפיסית כמעט ולא קורה שום דבר משמעותי.
"סביבת עבודה עם מכונת אספרסו" הוא ספר כזה.
הספר מסופר מנקודת מבטה של אשה שבעלה חווה "התעללות" במקום העבודה (בגרמנית: mobbing, זהו גם שמו המקורי של הספר), ובסופו של דבר פוטר.
אני לא חושבת שיש מישהו שלא עבר דבר דומה במסגרת כזו או אחרת, והרגיש שאנשים מסויימים מנסים לשים לו רגל ללא סיבה (או סתם כי הם לא אוהבים אותו), ואין מישהו שעבר את זה ומישהו בסביבתו הקרובה לא אמר לו שהוא פרנואיד או רגיש מדיי.
וכן, בהתחלה האישה לא מבינה ממש שבעלה עבר חווייה מאוד קשה בעבודה ולאט-לאט דברים מתחילים להתחבר.
הספר נקרא בנשימה אחת. מזמן לא קראתי ספר שזרם כל-כך ותיאר מצבים לא נוחים בצורה כל-כך רגישה וזהירה.
כמובן שבמשך כל הקריאה אתה חושב לעצמך "האם הוא יחזור לעבודה בסופו של דבר?" ו"האם העובדים ילמדו את הלקח?"
וכמובן: "האם ייעשה פה צדק?". צדק זוהי מילת המפתח בספר הזה, והיא ממש לא מובנת מאליה.
אני ממליצה עליו לכל מי שיודע שיש לו רמה גבוהה במיוחד של רגישות, שיודע לשים לב למחוות הכי קטנות של אנשים ולפרש אותן בצורה מדוייקת. וכמובן, לכל מי שדוגל בצדק.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•שירה
סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

אנטה פנט

הקלישאה אומרת "העבודה היא חיינו". הסופרת כנראה מאמינה בקלישאה עד קלות והחליטה לכתוב סיפור קצר על התמודדות עם פיטורין.

כמיטב הקלישאה, הפיטורין מערערים את יציבות הבית, הכוללת זוגיות, ביטחון עצמי של הילדים, חברים ובזמן הזה אתה מגלה שמשפחה היא הדבר החשוב ביותר.

בחברה הגרמנית שבו מתרחש הסיפור ערך העבודה הוא גבוהה ופיטורין היא חרפה. ולכן הגיבור שלנו יו יוצא "למלחמה" כהגדרתו על מנת לחזור לתפקידו הקודם. במלחמה כמו במלחמה יש קורבנות, הראשונים לשלם את המחיר הם החיילים המסתערים ובמקרה הזה הגיבור שלנו. בסיום של כל מלחמה יש מנצחים ומפסידים וכאן נשאלת השאלה הקלישאתית הבאה. האם במלחמה יש באמת מנצחים או שכולם מפסידים?

במהלך קריאת הספר הסופרת הוכיחה לי מעל כל ספק סביר, שלפעמים קלישאות הן נכונות.

בזמן הקריאה לא יכולתי שלא לכעוס על הגיבור יו והתבוסתנות שלו ברצון לחזור לאותה עבודה. מצאתי את עצמי נוזף בגיבור "אתה צעיר תמצא עבודה חדשה, עם מנהל חדש שלא יתעלל בך נפשית, זה לא סוף העולם". בשלב מסוים הבנתי שהסיפור הוא לא על פיטורין אלא על שמרנות והמחיר הבלתי נסבל שאנשים מוכנים לשלם עבור שימור הקיים.

אם אתה אדם חרדתי שהעבודה אצלך היא כל עולמך תמצא את הספר הזה כמופת, אם אתה לא, הספר הוא טוב ומומלץ במיוחד לאנשים בעלי משפחות ומחויבויות כלכליות.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אדמה
סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

אנטה פנט

[סקירה עד 120 תווים:]

קשה. טורד. כואב. מדלל את האוויר. ק' של קפקא ביקש שהבושה תשאר אחריו. ובכן, הנה היא פה. לקרוא בהשגחת מבוגר אחראי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•zooey glass
סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

אנטה פנט

במילים מעטות, ללא ביטויי רגש עזים, מצליחה אנטה פנט לספר סיפור של מלחמה שאי אפשר לנצח בה.

יו (יואכים) נלחם מול המעסיק שלו
ואשתו נלחמת לשמור על הדימוי שלו כגבר מקסים ומצליח, שכל כך חיונית להמשך האהבה.

קראתי והרגשתי כמה שאנחנו פגיעים, כמה שהיחסים שלנו שבריריים ותלויים בדבר.

עצוב, אמיתי, וכתוב ביד אמנית.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•כרמיתה
סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

אנטה פנט

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו / אנטה פנט
הוצאת עם עובד
186 עמודים

הספר עוסק באחת הסוגיות העדינות והרגישות ביותר בזמן האחרון - פיטורים. הוא קטן וקצר, אפשר לסיים אותו בקלות בשעתיים-שלוש.
העלילנ מסופרת מפי אשתו של יוֹ, שמפוטר מעבודתו. תחילה היא חושבת שהוא צוחק עליה, ברגע שהיא מתבדה והעיניין מתחיל לשקוע, מתחילים לצוף הפחדים והמתחים.
אנטה פנט מצליחה לשים את האצבע על הנקודות הכי רגישות בזוגיות של זוג כאשר אחד לא מצליח בעבודתו ואף מפוטר.
בהתחלה יוֹ מנחם את עצמו (ואת אישתו) ש"עכשיו יהיה לי זמן לעשות את כל הדברים שאני רוצה", אבל מהר מאוד היא מוצאת אותו ישן עד מאוחר, מזניח את עצמו ובעצם לא עושה עם עצמו כלום. יושב בתוך רחמיו העצמיים, ממשיך בדיונים בינו לבין עצמו על ה"מלחמה" שהוא רוצה לנצח בה (כן, כל התיאורים בנוגע לעבודה שהייתה ולאנשים שהיו שם באים מאותו מעולם המלחמות), כועס ומריר.
ובעיקר - לא נותן לאישתו להתקרב.
הקונפליקט של האישה/המספרת נע בין אמירות בסגנון "לא נורא, העיקר שכולנו בריאים" ו"יכול היה להיות יותר גרוע" לבין הרצון לעזור לבעלה להרגיש טוב עם עצמו ושלא "יירקב" בבית. ככל שהזמן עובר הוא יותר נסגר והיא לא יודעת עוד מה לעשות על מנת להגיע אליו מבלי לעורר את כעסו.

אי אפשר שלא להשוות את הספר ל"ואז הגענו לסוף" שכתבתי עליו סקירה לא מזמן (http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1496630), שם נקודת המבט היא של אלו שנשארו במשרד ו"ניצלו מין הפיטורים". דווקא שם הייתה חסרה לי הנימה האישית שיש כאן, בחצי מכמות העמודים.
הנימה האישית כאן היא כל כך נוגעת וכל כך נכונה. ההליכה בבית על קצות אצבעות על מנת לא להכעיס, הנסיונות לגרום לבן הזוג להרגיש יותר טוב עם עצמו (אחרי שבטחונו נפגע כל כך) ויחד עם זאת - לנסות ולהחזיק את עצמך בנוסף על להחזיק את כולם.

לא חשבתי שספר כל כך קטן וקצר יצליח להעביר כזה רגש - והתבדתי.
מומלץ.

"כשהנורא מכל קורה, כבר לא צריך לפחד ממנו סוף סוף"

עוד בבלוג:
http://blog.tapuz.co.il/Koalit

לפני 16 שנים•
★★★★★
•קואלית
סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

אנטה פנט

אספרסו כפול. בלי כלום.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•צ'ה
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“במילים מעטות, ללא ביטויי רגש עזים, מצליחה אנטה פנט לספר סיפור של מלחמה שאי אפשר לנצח בה. יו (יואכ”