אונורה דה בלזק הוא הסופר החתום על העינוי הספרותי הגדול ביותר הזכור לי מימי התיכון: 'אבא גוריו'. היחיד מבין ספרי החובה לבגרות שנאלצתי, מטעמים של פיקוח נפש, לוותר על קריאתו עד תומו ולהסתפק בתקציר שלו. כמו "אבא גוריו", גם "סזאר בירוטו" מוגדר על כריכתו האחורית כ"אחת מפסגות ה'קומדיה האנושית' של בלזק". ובהתחשב בצחוקים הזכורים לי מאז, הכנתי את עצמי לספר קורע...
אז אולי התבגרתי קצת מאז ימי התיכון, או שהתרגום המצוין של יהושע קנז עושה את ההבדל, או שהספר הזה פשוט טוב יותר, אבל הפעם בלזק לא שבר אותי. אפילו נהניתי.
הסיפור הוא על אחד, סוחר תמרוקים תמים וקצת "עגל" כזה, שמנסה לקדם את עצמו במעלה הסולם החברתי הצרפתי כדי להשתייך לגדולים באמת ונופל קרבן למזימה מרושעת להפשיט אותו מנכסיו ולסבך אותו בחובות.
לפני הכל, האמת חייבת להיאמר: חציו הראשון של הספר מייבש לגמרי. בלזק מתאר בפנינו בפירוט דקדקני (שלא היה מבייש אפילו את סטיג לרסון) את כל הפעולות והגורמים שהביאו להסתבכותו הכלכלית של סזאר בירוטו המסכן ולא חוסך מאיתנו אף בדל של אינפורמציה: מי הלווה למי, כמה כסף, באיזה ריבית, ממתי עד מתי, מי חתום על אילו שטרות חוב, מי הסב אותם לטובת מי, מי נתן את הערבויות ומי ביצע את ניכיון השטרות... ועוד כיוצא באלה עניינים בנקאיים שהיו מרתקים אולי את סטנלי פישר, אבל אותי זה הביא לחשוב שספרים שעוסקים ביום-יום עסקי וכלכלי של תקופתם מאבדים את הרלוונטיות שלהם הרבה יותר מהר מספרים שעוסקים בתכונותיהם ורגשותיהם של בני אדם (אם להשוות את הפופולריות המועטה של ספריו של בלזק בימינו, לעומת ספרו של אוסקר ויילד "תמונתו של דוריאן גריי" למשל).
אלא שלמרבה המזל, בסופו של דבר, הספר הזה כן עוסק בבני אדם, וחציו השני מוקדש יותר למשמעויות הרגשיות, הנפשיות, החברתיות והמשפטיות של היותו של אדם פושט רגל בצרפת בשנים ההן, והמשמעויות מסתבר היו מרחיקות לכת.
בסך הכל, בלזק הפתיע אותי לטובה. בכתיבתו הרהוטה והחדה, בצלילה שלו לעומק נפשו של אדם שבור ומוכה, בגישה הפרו-נשית שלו והלא אופיינית לתקופתו (אשת הגיבור היא הדמות הנבונה ביותר בעלילה...) ובעיקר בעיצוב הדמויות המעולה שלו. ניסיונו האישי שלו עצמו הביא אותו לכתוב יצירה מאוד נוקבת ואישית שמרגישים שנכתבה מהבטן. קראתי שהוא כתב את הספר ב-19 ימים בתקופה שבה הוא עצמו היה שקוע עד צוואר בחובות כבדים ונושיו רדפו אותו בכל מקום.
בשורה התחתונה, ספר טוב. לא קל לקריאה. בכל זאת הוא נכתב לפני 173 שנה, אבל בזכות התרגום המצוין והעכשווי של קנז, שווה את המאמץ.

















