אנטיגונה / סופוקלס
אני יודעת- כבר כמה זמן שלא כתבתי! אך אם להיות כנה, כבר כמה זמן שלא קראתי, ואם להיות עוד יותר כנה- אז אמנם אני קוראת וכותבת, אבל אני גם קוראת וחושבת, חוקרת, מנתחת (ולצערי גם לומדת ומכינה שיעורי בית).
אני מאוד מתרגשת כי למעשה זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי טרגדיה יוונית (או כל מחזה יווני), ולא ידעתי לגמרי למה לצפות. ואכן, חצי דרך לתוך המחזה (הוא לא ארוך בכלל) עוד לא הייתי בטוחה לגמרי מה אני חושבת - האם אהבתי או לא אהבתי, אנטיגונה "בעד ונגד" - אבל למזלי הסוף שבה את כולי וכעת אני רק רוצה לדבר על כך עם מישהו.י. אז שנדבר?
הגענו לחלק בו אני נותנת את תקציר העלילה ללא ספוילרים, אך דעו כי אנטיגונה הוא, למעשה, ספוילר לאדיפוס המלך.
המחזה פותח בהמשך הסיפור על אדיפוס המלך: עם מותו של אדיפוס, בניו פולינקס ואתאוקלס נאבקים על כס המלכות. הם מחליטים על רוטציה, וכאשר אתאוקלס לא מוכן לפנות את הכיסא: פולינקס מגייס צבא להילחם נגל ממלכת תבאי בראשות אחיו, ובמלחמה הזו שניהם נהרגים אחד בידי השני. מריצים קדימה: קראון, דודה של אנטיגונה (שהוא גם דוד רבא שלה, כי אדיפוס התחתן עם אימא שלו… אופס!), לוקח על עצמו למשול בתבאי, ומחוקק חוק ששם את אנטיגונה ואחותה איסמנה במקום בעייתי מבחינה רגשית ומוסרית: אתאוקלס אחיהן יקבר כגיבור, אבל פולינקס - גם הוא, אחיהן- לא יקבר, ואוי למי שינסה לקבור אותו.
אנטיגונה מחליטה לעבור על החוק שמתנגדת אליו כל כך, וללכת לקבור את אחיה; מה שיוצר סערה בעם ובשלטון.
דמותה של אנטיגונה
________________
אני מדברת תמיד בראש ובראשונה על דמותה של אנטיגונה, כי אני פשוט אוהבת אותה עד כדי-כך. היא גונבת את ההצגה למרות שהיא לא לגמרי מופיעה בשליש האחרון והמשמעותי ביותר של המחזה.
טענה קבועה שאני שומעת כלפי אנטיגונה היא שהיא "לא חכמה", שהיא "פזיזה" ו"אימפולסיבית". ותראו- גם אני חשבתי כך בתחילת הקריאה - מה דחוף לה? - אבל עם הגעתי לסוף המחזה, אני יכולה להגיד שההחלטה הבלתי-ניתנת-לערעור שלי היא שלא רק שאנטיגונה היא בחורה חכמה מאוד, היא סביר להניח גם הדמות הכי חכמה במחזה הזה.
נתחיל באמת האובייקטיבית שתרצה גם את המורים.ות לספרות שמלמדים.ות את המחזה הזה כבר שנים: לפי המחזה הזה, אנטיגונה היא בצד ה"צודק" כיוון שהלכה לפי רצון האלים. בגדול, החוקים הם כך שהמלך שולט על החיים -לפי חוקי האלים, כמובן- אבל מתים זו לגמרי טריטוריה של אלה היושבים במרום האולימפוס. הטיעון הלגמרי לוגי של אנטיגונה: החוק של קראון לא תקף, כיוון שהוא מחוץ לתחום השליטה שלו. חוקי קבורה, לכאן או לכאן, הם החוקים שנקבעים ע"י האלים נקודה.
המחזה גם מדגיש את האמת הזו בסופו הטראגי של קראון, אבל אנחנו לא מדברים.ות עליו עכשיו.
עוד משהו נפוץ שאני שומעת: "איסמנה פועלת לפי ההגיון. אנטיגונה פועלת לפי הרגש". אני לא לגמרי לא-מסכימה - איסמנה באמת פועלת לפי הגיון, ואנטיגונה אכן פועלת לפי רגש - אבל לא הייתי משתמשת ב-ה' הידיעה. שתי הדמויות מורכבות ואינן פועלות לפי רגש אחד.
איסמנה אמנם משקללת את הסיכונים ומגיבה באופן סביר ביותר לאחותה שעומדת לבצע פשע (לפי הגדרה מדינית); אבל היא גם מונעת מרגש לאחר מכן כאשר אחותה מודה בפשעיה.
אנטיגונה אכן מונעת מאמוציות חזקות כאשר היא יוצאת למסע לקבור את אחיה; אבל היא גם ללא ספק מעורה בחוקי האלים ויודעת לחשב את צעדיה בקפידה.
"למה את חושבת שהיא הדמות החכמה ביותר"? אולי תשאלו, ופה אנחנו נכנסים.ות לתאוריות הפרטיות שלי. (איזה כיף!)
דבר ראשון, כפי שציינתי, היא ללא ספק מלומדת מספיק כדי לדעת איזה חוק המלך יכול ולא יכול לחוקק.
עבור הדוגמה השנייה, אבקש להזכיר לכם.ן את הסצנה הבאה: אנטיגונה הואשמה בפשע, היא איננה מכחישה שביצעה אותו, וכעת קראון חושד שאחותה איסמנה הייתה מעורבת:
" איסמנה: כן, בלב שלם, תרשה לי. אני אשמה.
אנטיגונה: לא, איסמנה. אל תחטאי לאמת. סרבת לתת ידך, כעת איני רוצה בה.
...
איסמנה: לא, אנטיגונה, אל תדחי אותי. תני לי למות, לחלוק כבוד למת, איתך.
אנטיגונה: לא, לא אתן לך חלק במותי.
איסמנה: מה הטעם לחיי אם לא איתך?
אנטיגונה: שאלי את קראון, תמיד היית תלויה בטעמו.
איסמנה: למה תלעגי לי, אנטיגונה?"
הסצנה הזו מתרחשת לפני קראון, כאשר אזכיר כי מטרתו בסוף היא להכריע האם איסמנה שותפה לפשע. אנטיגונה, כפי שאיסמנה מיטיבה להבחין, לועגת לה ומתייחסת אליה באופן מעליב ביותר. מדוע?
האם בגלל שגם היא חוטאת בגאווה? אולי. אבל אנטיגונה, אשר מונעת לכל אורך המחזה מאהבת אחיה ואחיותיה, האם תיקח את הסיכון לקחת את אחותה איתה למוות? אני לא חושבת שזה לגמרי ככה, ותוכלו לא להסכים איתי. זו רק הדרך בה קראתי את השיח.
לפי דעתי, הריב הזה כולו מניפולציה חכמה במיוחד של אנטיגונה, כדי לוודא שקראון לא יהרוג גם אותה.
אנטיגונה גרה עם קראון באותו הארמון לא מעט זמן: היא מכירה אותו מעולה, יודעת את כל אפיון הדמות שלו מספיק כדי לעבור את פרק המחזה בבחינת הבגרות בספרות. ולכן היא יודעת שחוסר הביטחון שלו, שממנו נובעת הגאווה והרצון להוכיח את עצמו, הוא מביא לכך שהאדם היחיד שקראון סומך עליו במאת האחוזים הוא עצמו- ולכן אנטיגונה מצאה דרך לגרום לקראון להחליט שאין שום סיכוי בעולם שאיסמנה צריכה להיענש. איך היא עושה את זה? היא גורמת לו להגיע לתשובה בעצמו. ואכן, קראון פונה למקהלה ואומר בלגלוג: "יועצי, נא שימו אל לבכם: אחת יוצאת מדעתה, והשניה נולדה חסרת דעה".
רמה כזו גבוהה של חשיבה ואינטליגנציה רגשית היא מה שהופך את אנטיגונה לדמות נשית כל כך מעניינת בעיניי. עוד יותר מעניינת היא העובדה שדמות נשית כל כך מורכבת ומיוחדת נכתבה לפני אלפי שנים. מדהים!
התכונות הכביכול "נשיות" שלה: דאגה לבני משפחה, אינטליגנציה רגשית גבוהה, יכולת ניתוח מצבים חברתיים עד לפרט הקטן ביותר - אלה ההופכות אותה ליוצאת דופן, ואלה הסוחפות אחריה את שאר העם אשר מתחיל לפקפק האם בכלל עשתה משהו לא נכון.
מה שמביא אותי לנקודה האחרונה: אנטיגונה היא אקטיביסטית, או לפחות מה שהיינו קוראים לאקטיביסטית ביוון העתיקה. היא פועלת למען מטרה שהיא מאמינה בה (חוק האלים), ומחליטה לנקוט בצעד מחאתי כדי להראות שאיננה מסכימה איתו.
ולא רק זה, כאשר קראון נותן לה "פתח מילוט" ("פססט… אנטיגונה, את מאה אחוז שמעת את החוק מוכרז? כי אם לא זה לא נחשב…") - היא לא מנידה עפעף ומשתמשת בהזדמנות כדי לעקוץ אותו:
"אנטיגונה: הצהרת באזני העם. שמעתי.
קראון: ואת העזת למרות את פי החוק?
אנטיגונה: העזתי. הצו הזה לא בא מפי אלה. דין האלים במשכנות דומה אינו יודע חוק כזה."
היא הגיעה כל כך רחוק עם האמונה שלה: מה, לא תעקוץ באמירה סרקסטית? בסופו של יום, היא נערה מתבגרת ומורדת. מתבקש.
ועכשיו ברצינות: אנטיגונה מאמינה שמאבקה צודק. אם תתקפל עכשיו, האם תעביר את המסר?
דמותו של קראון
_________________
אני לא רוצה לדבר עליו יותר מדי כי, אם להיות כנה, אני לא ממש מוצאת עניין בתפקיד הספרותי שלו, אבל אני מתחברת אליו יותר משאני הייתי רוצה להודות (חוץ מ"לא נסטה מדרך הישר בגלל אישה סוטה, ואם ליפול- רק מידיו של גבר". באופן אישי, אני את השוביניזם השארתי ביוון העתיקה) ורוב מי שקורא את המחזה (או צופה בו) ירגיש כמוני.
סך הכל, זו לא אשמתו; הוא כולו רגשי נחיתות ותסמונת מתחזה. כולנו היינו שם!
קראון מנסה לעשות הכל כדי להוכיח את עצמו כשליט דומיננטי שראוי לכתר, אבל הפראנויות שלו הביאו למפלתו.
וסך-סך הכל, הסיפור של קראון הרבה יותר אישי וכואב משל אנטיגונה, עבורי.
כי בעוד אנטיגונה היא הוריקן, אישה בלתי-ניתנת לעצירה, כוח טבע: קראון הוא תזכורת לכך שבמקרים רבים, מי שיביא למפלתך הוא אתה. מפחיד.
הנה אנקדוטה מורבידית במיוחד:
הסיפור הוא על המתמטיקאי קורט גדל, שאחראי ל"משפטי האי-שלמות של גדל" (נושא שלא רק ממש מעניין, חשוב ופורץ-דרך, גם בעל שם מגניב ביותר). הוא חי עם הפרעות נפשיות לאורך חייו, ובשלב מסוים פיתח פאראנויות שהאוכל שאשתו לא הכינה הוא מורעל: ולכן הסכים לאכול רק מה שאשתו הכינה.
כאשר אשתו נאלצה להתאשפז בבית-החולים למשך שישה חודשים, הוא לא היה מסוגל לאכול, ונפטר כתוצאה מתת-תזונה.
מה עושים.ות כשאמצעי הזהירות מתחילים להרוג אותך? מה עושים.ות כשהפתרון מזיק יותר מהבעיה?
מה עושה קראון כשהמעשה שעשה כדי להגן על העם ולבסס את עצמו- גרם לעם ולכל אוהביו לפנות נגדו?
מה עושים.ות כשהמחשבות שלך הן האויבות הכי גדולות? מה עושים.ות?..
מי צודק?
________
אם אתם.ן מצפים.ות שאגיד לכם.ן שאנטיגונה היא זו שצודקת, אתם.ן טועים.ות.
"מה, אז את חושבת שקראון צודק?" תשאלו… לא… אני לא חושבת שקראון צודק; אני חושבת ששניהם צודקים, ברמה העקרונית- ותלוי מתי.
מתי לצודד עם החוק ומתי לחתור תחתיו? עד כמה רחוק אפשר ללכת? ועד כמה רחוק מוסרי ללכת? האם יש דברים שהמדינה לא צריכה להתערב בהם, נקודה?
אילו הקרבות אישיות יש לעשות לטובת הכלל? האם מוסרי לעבור על "חוקי יסוד" (באנטיגונה: חוקי האלים) לטובת האזרחים?
אין לי תשובה. מקווה שלא ציפיתם.ן לאחת. התשובות משתנות בהתאם למצב, מניחה…
מי אתם.ן חושבים.ות שצודק.ת? מעניין אותי לדעת.
זה הכל שאכתוב הפעם. על איסמנה לא כתבתי, על הימון לא כתבתי. לא כתבתי על הדרך קורעת הלב בה הדיאלוגים האחרונים של אנטיגונה מרגישים שאיננה חיה כבר; כאילו מדברת מתוך הקבר.
כמו שאמרתי, זו הטרגדיה היוונית הראשונה שקראתי אי-פעם. לא תיארתי לעצמי שתשאיר בי כזה חותם. העובדה שהסיפור הזה נכתב לפני אלפי שנים לא מרגישה לי אמיתית. יכול להיות?
בינתיים, אני אמשיך להנות ממנו עד שאצטרך ללמוד אותו למבחן. תאחלו לי בהצלחה, כן?
