*מתנצלת, בגלל טעות שלי הספר עליו כתבתי הוא "תום סוייר - הספר המוער" בתרגום יניב פרקש והוצאת אריה ניר ולא הספר המוצג כאן... סליחה!*

#
הייתי זקוקה לניקוי ראש מהספר האחרון שקראתי. מה יותר רחוק מספר מתח עם תיאורים מגעילים מאשר תום סוייר? הספר מוער ומתורגם על ידי יניב פרקש. פרקש מסביר מונחים, משלב סיפורים אוטוביוגרפיים של הסופר, מתאר את התקופה, ובאופן כללי מסיט את תשומת ליבו של הקורא מהספר ובתמורה מעניק לו השכלה. לרוב החילופים הוגנים, במיוחד אם קראת את הספר הרגיל (לא כדאי לקרוא ספר מוער אם המקור אינו מוכר לך) אבל אף אחד לא מבטיח לך, שמה שבחר המעיר להגיב עליו מעניין גם אותך. כך שלפעמים אתה קורא הסבר משמים על מכסים של תנור, שלא מועילים בכלום, לא לך ולא לסיפור. אבל יש גם תיאור משובב נפש של צוארון תפור, שנועד למנוע מבעל הצוארון לרחוץ בנהר, מה שמצחיק אותך ושווה את הטירחה.

תום סוייר הוא שילוב של מקס ומוריץ ושד טזמני. בלי רישעות, עם כושר מרשים להמצאת תעלולים, כישרון מסחרי ניכר, הרפתקנות, נכונות למו"מ או מאבק, מה שמגיע קודם, ורומנטיקה רכה, שתשרת אותו היטב כשיגדל. הוא חי, כנראה באמצע המאה ה19, בהָניבֶּל (שנקראת בספר סאן-פיטרסברג), עיירה נידחת על גדת הנהר במיזורי. הוא חי עם דודתו שהיא, כנראה, רווקה מבוגרת ללא ילדים משלה, מטפלת בשלושת ילדיה היתומים של אחותה. אין לה מושג ירוק לגבי התנהגותם ילדים ומה שמעניין אותם, לכן ילד תחמן ופיקח כמו תום כורך אותה על זרתו, אם כי גם חוטף עונשים מגוונים על הדרך. דודה פולי התמימה, בטוחה שתמעל בתפקידה אם לא תעניש את תום על חטאיו – כי ילד שאינו נענש איך ידע שחָטָא? – ותום מנהל מולה משחק שח מורכב (שאין לה מושג שהיא משחקת) ומנצח אותה בכל סיבוב.

אני מעריצה את הסופר. הנה, אמרתי את זה. נכון שכמו סופרים אחרים שכתבו במאה ה-19 גם הוא מסתבך לעתים בעלילות ספריו, מתקשה לפעמים להימנע ממלל מיותר שמסביר את הסיפור, במקום לתת לסיפור לספר את עצמו. אבל לטוויין יש, לטעמי, יתרון גדול על סופרים בני דורו: הוא הקדים את זמנו לפחות במאה שנים. בתור מי שגדל במדינה דרומית בתקופת העבדות, הוא היה אחד מהבודדים שראה את הכשל המוסרי שבה ונלחם בו באמצעיו. בתור מי שגדל בחברה נוצרית דתית, הוא היה מהבודדים שראו את הדרך בה הפרקטיקה הדתית הופכת אנשים לצייתנים שאינם שואלים שאלות. ובתור מי שגדל מוקף באנשים מהוגנים ומשעממים – הוא הצליח לזהור בחוש ההומור הסרקסטי שלו, וביכולת שלו להתבונן במציאות שלו, לדלג מעליה ולהגיע קדימה, לדורות הבאים.

ותום? תשמעו סיפור. הוא נענש פעם ונדרש לסייד את הגדר של החצר הקדמית. זה קרה ביום שבת, כשהכיסים מלאי סחורה (כמו רמשים מתים, כפתורים חלודים וגולות בומבילות) והאגרופים מוכנים למאבק הגון. אחרי שסיים לרחם על עצמו, ראה ילד מתקרב, לרחם עליו או לשמוח לאידו. תום התרכז מאד בסיוד, והילד הסתקרן וביקש לנסות לסייד. תום כמובן סירב, כי זה לא סתם סיוד. זה סיוד-על בגדר-על. אחרי הפצרות, שכנועים, ותשלום הוגן, תום נעתר והילד סייד תחת השגחתו. ילדים אחרים שהזדמנו לאיזור עמדו בתור, אוצרות החליפו ידיים ואם לא היה נגמר הסיד – תום היה מרושש את כל ילדי העיירה...
את הסיפור הזה בטח מלמדים בבתי ספר למנהל עסקים, תחת הכותרת "איך לגרום לאנשים לקנות ביוקר את מה שהם לא צריכים". ואנחנו, המתוחכמים לכאורה, בתפקיד ילדי העיירה.


1/2

מי שלא מכיר אותו, יודע אותו בשמו. רובכם כנראה גם מכירים את קו העלילה הכללי או לפחות את המסרים הביקורתיים הפזורים על העמודים כשבבי שוקולד. לכן אני לא מרגישה צורך להרחיב על העלילה, למרות שיש בה עולמות שלמים לנתח. ברשותכם, אעדיף לכתוב על מה שבאמת תפס אותי בספר הזה - אישיותו של האקלברי פין.

כבר בקריאת “הרפתקאות טום סויר” היתה לי משיכה לאישיותו של האק, הילד הנטוש שחי בגפו וכל שידוע עליו זה שהוא בנו של שיכור העיירה. נשמע רומנטי כשמתארים זאת כך, אבל באותה מידה יכלתי לתארו ”בטלן בן בטלן”, ואז כבר היה נשמע אחרת.
אך בחירת המילים שלי אינה משנה, כי כאן, גיבש עבורנו מר טווין היקר את דמותו והפכו למיתוס.

להבדיל מטום, שהוא נער מלא דמיון, האק מתמודד עם המציאות כפי שהיא. הוא לא מנסה לעצבה, לא מאלץ אותה לרגש, לנחם או לתת לו משהו. העולם שהוא מכיר - פשע, שכרות ואלימות - מציאותו מסעירה די הצורך. הוא מקבל כמעט בטבעיות את ההתרגשויות שמזדמנות לו. כשיש בעיה - הוא שוקל את הפתרון ומיישם מיד. לדמיונות כמו אלה שמסעירים את טום, אין אחיזה בהאק.

האק סוף סוף בורח משלטון העריצות שחי בשוליו. אינו מוכן להמשיך ולספוג את איומי אביו או את צדקנותם האדוקה של אנשי הקהילה. הדבר הטוב היחיד שאוכל להגיד על אביו של האק, זה שבהיעדר בית וחום, העניק לו מבט על המציאות בלי כל דעה קדומה. נתן לו כלים להישרדות בחיי נוודות ומנע ממנו חשיפה למסרים מהחברה שממלאים כל אדם בשנאת חינם, שמזל שאין אנו ניזונים ממנה כי אז כולנו היינו בטטות.

ככל הנראה, האק מביע את הביקורת של מר טווין נגד החברה הנוצרית הצדקנית והחסודה. חברה בורגנית שביקשה לחנך את אנשיה באמירות רומנטיות על מה צודק, יפה וטהור, ובכך תמכה בתמימות ברמאים, שיכורים וגנבים שחיו בשוליה הלבנים וחשבו שהם אנשים טובים.
לדוגמא, בכל פעם שהאק התלבט האם לעזור לג’ים, העבד השחור הנמלט, אפשר היה לראות את ההבחנה המעוותת שלו בין טוב ורע, שעדיין איכשהו ישרה יותר משל כל דמות אחרת בעיירה. הוא יודע שהעולם מקיים בתוכו הרבה יותר משחור ולבן, שואף לעשות טוב אבל יודע שאין מוצא וצד אחד תמיד ייפגע. זו הגישה ששחררה אותו מהנטייה הרומנטית לחפש מקלט בתוך הצדקנות העצמית.

למרות אהבתו לחבריו הקרובים וגעגועו בהיעדרם, האק מקפיד שלא להיות תלוי בהם. בכל הקשרים שקשר, שמר על חירותו. אין לו פחד מהבדידות. הוא סומך על עצמו יותר משהוא סומך על אחרים, ושמח להיות נווד שכל נכסו הוא התמצאותו בטבע.

ותשמחו לשמוע שכולנו האק. כל אחד מאיתנו נולד האק פין, אבל אז, התחנכנו על ידי החברה. היא קרעה אותו מתוכנו וקיווצ’צ’ה אותו וזרקה אותו אל תת-המודע שלנו, והוא התגלגל והתדרדר והתפרק לחתיכות ונלכד שם בין קרומי מוח ישנים, רובו כבר אינו מודע לעצמו. לעתים הוא זע מעט או משמיע קול חלוש, אבל אלה רק חרחורי גסיסה. אין לו סיכוי לחזור להיות מי שהיה.
וזה הסיפור האמיתי של האקלברי פין.

ילד רחוב שובב, הרפתקן, בורח מאביו ומאיזשהי אישה מאמצת זקנה,
בדרכו נפגש וצופה בטיפוסים צבעוניים, וגורלו נקשר עבד כושי שבורח אל החופש.
יש משהו מרענן ומקורי ברעיון שילד לבן ועבד כושי גורלם נקשר, מסייעים ועוזרים אחד לשני,
בעיני הסולידריות הזאת מקסימה, וייתר על כך היחס האנושי השיוויוני וההוגן שהאק הילד מפגין כלפי העבד,
יכול להיות שיש בזה משהו פורץ דרך ומוסכמות בספרות של התקופה הזאת.
ציורים מקסימים רבים, וההערות משכילות.
הספר נמרח יותר מידי וחופר, מרגיש כבר מסטיק מייגע.
סביר.
אני תוהה איך הספר טום סוייר לעומת הספר הזה?

ספר קלאסי לטעמי, וזה לא מובן מאליו כשמדובר בטווין.

כבר הספקתי לקרוא את 'מסע התענוגות בארץ הקודש', שם קוטל טווין ללא רחמים את מסע הצליינות הנוצרי.
תוך כדי כך, הקורא למד פרטים מעניינים כיצד נראתה ארץ ישראל לפני מאה חמישים שנה.
זלזול במסע הקדוש במקום התפעמות נשמע אולי כחידוש גדול, אבל אחרי שמבינים מי היה קהל היעד של
טווין(רמז, לאו דווקא נוצרים אדוקים) כל הרושם נופל, ונשאר רק ליצן חצר לא מצחיק במיוחד.
ספר שני שקראתי הוא 'וילסון ראש כרוב'. כל מה שאני זוכר ממנו הוא אוסף התחכמויות תפלות.

במה ספר זה שונה? קודם כל, טווין כותב על דבר הקרוב לליבו - נופי ילדותו, על הטוב והרע שבהם.
הספר מדבר על החברה האמריקאית של ה'דרום', זה שלפני שחרור העבדים, והמון על המיסיסיפי.
זה המקום שבו טווין גדל, עבד בתור שייט על הנהר, ואחר כך עזב. יש לו ביקורת על חברה זו, אבל
ברור שהיא מגיעה ממקום אמיתי פנימי ולא מתוך לחץ חיצוני. טווין עדיין מבדח, אבל לא רק.

העובדה שמדובר בעלילה באיזור שפרטיו ידועים למחבר מעשירה בהמון את העלילה, אבל מקשה מאוד
למי שלא מתמצא בפרטים על הנצרות הפרוטסטנטית או שייט נהרות, כמוני. חוץ מזה שלא קראתי את
'טום סויר', כך שמבחינה מסוימת התחלתי לקרוא באמצע הספר.

בגלל זה 'הספר המוער' היה כל כך מוצלח מבחינתי. אפשר ממש להרגיש את ההשקעה הרבה של מי
שהוציאו את הספר הזה: הקדמת מתרגם, הערות מחכימות בצד הספר, איורים מקוריים ועוד איורים
מארכיונים פרטיים, מספר אחריות דבר... ההשקעה נעשתה באהבה, והיא משתלמת. די מהר הצלחתי
להכנס לתוך התקופה ולאווירה המיוחדת שלה. המסרים(שהמחבר מכחיש בכל תוקף את קיומם) הועברו,
ויצאתי עשיר יותר במוח וברוח משנכנסתי.

ובכלל, אם אתה מצליח להכניס בן אדם מעולם אחר לתוך העולם שלך, ואתה גורם לו להבין ואולי גם
להזדהות את האנשים שלך, ואחר כך הוא חוזר לעולם שלו, ומבין שבעצם דיברו גם עליו- זו לדעתי קלאסיקה.

ישנם ספרים שתוך כדי קריאתם אתה מרגיש/יודע שהם ספרים מכוננים בחייך.גם כשאתה כבר אדם במחצית חייו .
כך אני מרגישה כלפי הספר הזה .אף שהוא כביכול מופנה לנוער.

בקריאת הספר המוער הזה חוץ מחוש ההומור הנפלא ותיאור התרחשויות אשר גרמו לי לצחוק בקול רם לעיתים תכופות מאוד {היה ממש כיף},הרי שהבנתי לעומק את ההיסטוריה החברתית של התקופה בה מתאר הסופר את מערכות היחסים/ הדעות הקדומות /ואופני ההתנהגויות ועוד -שבין החברה הלבנה לכושים{ככה הם נקראו אז וכך הם מצויינים בספר ,כך שהנני ממשיכה לציין זאת בהקשר לספר }.

התקופה :ארה"ב ,אמצע/סוף המאה ה-19 במדינות המרכזיות/והדרומיות של היבשת . שאפילו האק פין ש"מעמדו החברתי " כביכול בתחתית הנמוכה ביותר בחברה הלבנה , מתייחס אל הכושי גי'ם שהינו כושי נמלט ,באופן החשיבה הכי טבעי- שצריך להסגירו.

ובנסיבות העלילה השונות, כשהוא לא עושה כך ,בשלב מסוים הוא מרגיש/חושב שהוא -האק - אינו אדם מוסרי בכך שאינו מסגיר את הכושי ג'ים . מי שקורא את הספר מהבחינה הזאת מבין עד כמה הייתה מושרשת מערכת היחסים הגזענית בין שתי החברות הללו.
ישנן זוויות אחרות שאפשר להתוודע אליהם כגון: אמונות ברוחות רפאים, מכשפות וכו' שהיו מוטמעות כה עמוק בשתי החברות כאחד .

מהערות שבספר המוער למדתי הרבה עובדות היסטוריות כגון: מאיפה המושג- לינץ' והתגלגלותו,ובאילו מדינות במרכז היבשת היחס לכושים היה "סביר "בעוד שבמדינות אחרות- הדרומיות שהמרחק גיאוגרפי לא היה כה גדול מהן , במדינות הללו באותה תקופה היחס היה אל הכושים במושגי עבדות ממש.

הרתיעה מנשים בעלות שיער גי'נג'י שלא נחשבו כנשים יפות .בורות הדעת בקרב האנשים ,האמונה הדתית שהייתה חלק בלתי נפרד מהיומיום של חיי האנשים. ועוד .

. אהבתי עד למאוד ,צחקתי עד למאוד,וספר מכונן למי שרוצה לקרוא אותו קצת אחרת.

אין ספק כי מארק טווין הינו גאון ספרותי , גם לאחר 150 שנים לערך לאחר שכתב את ספריו,הם רלוונטיים לתקופתנו,לצחוק , לבכות ,לחשוב ,במובנים רבים של התנהגויות חברות ומעמדות .
.

"זהו האק פין, ילד שלי בעל מוניטין מפוקפקים.
היו טובים אליו, למען אביו."
את יודעת שאת מעריצה אמתית כשדמעות בזלת עולות בעינייך כשאת שומעת את הבקשה הזו.

אמנם יש שיטענו כי בגיל המעבר השני - 17-18 (כשהמעבר מילדות לנערות הוא הראשון, לעניות דעתי) - מתחילים לגבש מושג על מה ומי את רוצה להיות בעולם. חלק גדול מזה מעוצב בעזרתה התומכת ככל האפשר של סביבה חיצונית, דהיינו הורים, חברים, צבא (במקרה שלנו), תכניות טלוויזיה (אל תמעיטו במידת השפעתן של דמויות טלוויזיוניות), סלבריטאים וספרים. ספר ילדים על מעללי ילדים - הגדרה על הנייר בלבד; "האקלברי פין" האגדי מתאים לכל מי שלא יסרב לקרוא אותו, וחבל שיש כאלה שכן, מפאת מבוכה כי מדובר בספרות ילדים, למשל. אני שמחה לקרוא כעת, לראשונה, קלאסיקות הרפתקאות - ז'אנר שמיועד ברובו, למורת רוחי, לילדים "בלבד" - דוגמת 'מכרות המלך שלמה', 'תום סוייר' (המפורסמים במהדורות 'פרוזה צעירה', או כותרת אחרת כעין זו), וליהנות מהן בצורה שלא שיערתי שאפשרית.
האקלברי פין מצטרף למדף המקודש שהוא ספריי האהובים ביותר, לצד ספרים שיש שיחשבו כי אינו יכול להם. יחד עם זאת, אני רואה בהרפתקאות המדהימות (לא עוד סופרלטיב! שאלו כל מי שהסתובב על ידי בימים האחרונים כמה פעמים הזכרתי את הספר הזה בהתלהבות) ועוד יותר - בנכונות וברוח של האק לממש את החלום ולחוות אותן - שווים במידת הערכתי לתכונות האציליות ביותר המגולמות ע"י דמויות אגדיות במהותן מאותם ספרים החביבים עליי. עם זאת, עד לפני זמן קצר עדיין התלבטתי למי לשמור אחד ממקומות הכבוד בהיכל התהילה של הדמויות האהובות עליי - להאק פין, או לתום סוייר.
האק יתום, חסר השגחה וחינוך, נבון חופשי ומאושר שיצא להרפתקה הנוכחית - והיה הגיבור של תום בשל התכונות הרומנטיות האלה.
תום גיבש תחבולות מסובכות ומפורטות ומדויקות על פי הספרים הרבים שקרא והנהיג את הילדים - והיה אלילו של האק בזכות זאת.
אני אוהבת את שניהם, על כן החלטתי שאת השוויון תשבור מידת ההתפעלות שלי מן ההרפתקאות בספריהם, ולכן האק זוכה. אוי, האק, ילד שלי יקר.

אני חושבת שיש מידה של אומץ, לצד רצון לעורר פרובוקציה, בפרסום הביקורת בגב הספר, שלשונה:

"קשקוש זול ומזיק!... שעמומון רשלני שיש בו רק דברים טובים מעטים והם משובצים בתוך ערימת פסולת."

ואכן, היא משכה אותי אל הספר (וכמובן שפשוט אסור לסרב למהדורה המוערת והמאוירת היפהפייה), והיא הסיבה שאני מפריכה אותה כעת. היא מעצימה את הסיפור.


על השוויון ודון קיחוטה.

לכל שוחרי הלמידה שיודעים שמכל ספר ראוי שנכתב או מתרחש בשנים רחוקות ניתן ללמוד די הרבה על התקופה והלך הרוח בה - מומלץ ביותר "הרפתקאותיו של האקלברי (בחיי, צריך להפוך את השם הזה לאפנתי ולגיטימי!) פין" או "החיים על המיסיסיפי", שיורד יותר לפרטים. עבדות יכולה להיות נושא מעניין לבחינה בעיני התקופה בה נכתב. מערכת היחסים של האק וג'ים ראויה להתעכבות: כעמיתים למסע במורד הנהר, ומתוך הבנה שג'ים הוא עבד נמלט והאק הוא פרחח ושגם אם האק כבר היה מבוגר ו"יודע את מקומו ( - חה! - ) ביחס לשחור", עולה התהייה מה טיבה. האם הם חברים ואנשי סוד, אדון או שווה ערך לו ועבד, זוג פושעים או - אלוהים שישמור - שווים?
הוזכר כי האק שמסייע לג'ים בבריחה מוקבל למשה שהוציא את העם הנבחר מעבדות, ובסופו של דבר לחירות, שניהם הגיבורים שלא היו מהמרים עליהם. אהבתי את הרעיון ששניהם מגדירים עבור עצמם איך יתייחסו אחד לשני. בהתחלה ג'ים היה נוקשה ושכח שהוא מדבר בעצם עם ה-white trash מהזן הנחות ביותר, אך הוא מתרכך עד מהרה והיחסים ביניהם משתנים.
באיזשהו שלב ג'ים אפילו הופך למלך (סליחה לאלה שקראו את הספר), וכמובן שריצ'רד השלישי מעמדו גבוה יותר מהאק - אז במה שונה ג'ים? נכון, בעורו - אך האם זה נחשב כשהוא בבגדי מלך וצבוע ובלתי מוכר בכלל? זה היה רגע משעשע, ואינני בטוחה שאינו מתוכנן וחתרני, בייחוד כי הוא מתחבר לפרט הטריוויה הבא -
זמן טריוויה: הידעתם? - לכושים העבדים יש רק שם פרטי. תום סוייר מציין כי למלכים, כמו לכושים, יש שם פרטי בלבד, כמו ריצ'רד השלישי.
מלכים נחשבו רבות בעבר למבורכי האל, וגם משה/האק. הכולנו שווים? היש אמת בשמועה המשונה הזו?
משגע, נכון?

טוויין מועד לעתים בפסיחות ובחוסר ריכוז מרבי, כך שלפרקים מתגנב רחש צל-צלה של מחשבה איומה אחת. הייתכן כי מארק טוויין, איש האיחוד הינקי מהצפון, חולק דעותיו עם בור דרומי ג'ינג'י תומך הקונפדרציה בכחול ובאדום המצטלבים בלב הדגל?
האם הוא דוגל בשוויון?
רמז דק שותל המאייר קמבל, בצו טוויין כפי שניתן להניח, כאשר הוא מצייר אישה שחורה מקבלת את פניו של האק, שלושת ילדיה מציצים מאחורי שולי שמלתה, ופסקה אחר כך - אישה לבנה בדיוק באותה תנוחה, שאף שמלתה מחפה על פניהם של שלושה ילדים לבני פנים.


הפרקים האחרונים מזכירים ביסודם את דון קיחוטה. היות ותום סוייר הוא, כמתברר, תולעת ספרים מושבעת שמזכירה בפחות מחצי שעה תריסר ספרים, הוא מזכיר מאד את דון קיחוטה באופן פעולתו וההשראה העצומה שמקרינים אליו ספריו. האק, שאולי נתפס לעתים כסנצ'ו - ולא רק כניגוד ההכרחי כשמקבילים בין צמד לצמד - כסיידקיק להארת גיבורו, באור שלילי או חיובי, לפי הצורך - הוא אכן מעט ריאלי יותר מתום, מעט פיקח יותר מתום, אבל הם שונים מהזוג שברא סרוונטס: כשדון קיחוטה יוצא לקרב מדומיין, סנצ'ו יושב בצד וצוחק - כי האדון שלו מטומטם, מן הסתם - כשתום יצא לקרב, האק יקפוץ מהרפסודה ובאותו זמן יזמן את כל שאר הילדים. אני פשוט אוהבת את השניים האלה.

כלב החתולים שלי, קראו כבר את האקלברי פין!

שלכם בנאמנות,
נערה עם קרקוע דרקון.

נב\ איזה צירוף מקרים שסיימתי את הספר ביום ההולדת ה-179 של מארק טוויין.

אנחנו כל הזמן חיים בתחושה של קטנות אל מול...מול כל מיני ...כל מי שנדמה לנו שהוא חכם מאיתנו עשיר מאיתנו בעל דימיון מפותח יותר משלנו והרשימה עוד ארוכה... וזה דווקא מה שלא היה לא ברור בילד המתוק הזה האקלברי (ובעל שם מעניין שלא ראיתי עוד סופר מעיז להשתמש בו כי הוא בהחלט שמור רק לילד הספציפי הזה והא נבחר לא סתם)האק בעל חושים חדים שאינם מטעים אותו יודע בזמן למסור את כל כספו על מנת שאביו לא יוכל להניח את ידיו על הממון ולקנות מן הסתם שתייה חריפה ולהרוות את צימאונו לאלכוהול ואלוהים יודע מה ...לאחר שאביו מוציא אותו מביתו החדש ומעלים אותו מעיניי כולם ונועל אותו בבקתה איפה שהוא. בנחישות של חתול רעב (קצת שמנמן ועצל אבל עדיין רעב...) הוא מפלס את דרכו ובורח מידי אביו ובכלל מכולם. מאוד אהבתי את החברות היפה שנירקמה להאק עם ג'ים אפילו שהוא מכונה "כושי" והרבה מבקרים לא אהבו את הניחוח הגזעני אפשר להבין מניין הוא בא מכיוון שהסופר גדל לתוך תקופהב שבה הכושים היו עבדים של ה"לבנים" והושרשו בו כל מיני דעות (כמו שבנו מושרשות דעות לרוב על מיני מיעוטים ושקרן מי שיגיד שלא..) היה נידמה לי שבמקומות שלמעשה הוא מדבר על ג'ים או חושב עליו מחשבות הוא למעשה מבדח את עצמו או אולי אותנו מכיוון שבפועל רואים כמה הוא קשר קשר טוב וחברי ונאמן עם ג'ים וגם ג'ים הרגיש אותו דבר כלפיו. מעיינים של ילד מסופר על מוות ועל מוסריות בלי לשפוט לרגע בין טוב לרע אלא רק לפעול על פי צו הלב...הכי חשוב לשבת ברפסודה ולשוט בנהר (כמה שאנחנו בימינו צמאים לאהבת הטבע השקט הצניעות והפשטות של החיים וכמה שכל אלו רחוקים מאיתנוחלה שלי וכותבת על חוסר ההבנה...האקלברי שיחסית לילד רחוב חסר השכלה עני ומה לא מגלה פה את האינסטינקטים הבריאים שלו יחסית לכל האמור לעיל ופועל על סמך ריגשותיו.וכל זה נופל אפיים כאשר הדמות של טום סוייר מופיעה לה לקראת הסוף ופשוט מוציאה את המיץ הן לדמויות והן לקוראים. בתחושה הפנימית שלי היה הרבה כעס והוא רק הלך והחריף כאשר האמת נחשפת בסופו של דבר . טום ה"רומנטי" חייב שהכל יעשה על פי הספרים שהוא קורא הוא חייב להיות סוג של רובין הוד סטייל גיבור סטייל לא יודעת מה פשוט נודניק והייתי מקבלת את זה בסלחנות אם היה מדובר במשחק דימיוני של ילדים אבל ההרפתקאות שלו גבלו בהתעללות בג'ים שהרבה מהתאורים הסופיים פשוט דילגתי קצת קדימה כי נהייתה לי תחושה לא טובה בבטן ובפה (תחושה שאם הוא היה עומד לידי פיזית הוא היה מקבל סטירה) ומה שהלהיטה את הכעס היא הידיעה שטום ידע שג'ים כבר עבד משוחרר זה היה השיא מבחינתי...אז מה לא הבנתי כל כך??? את האק בכזאת חוכמה ונחישות הוא ברח מאבא שלו הוא תימרן סיפורים בין אנשים שונים שהוא פגש בדרך הוא ידע לזהות את הרמאים וחמק מידיהם וכל זה לא הספיק כדי למלא את ביטחונו. הוא עדיין חשב שבגלל שטום סוייר הוא ממעמד יותר גבוהה משלו והוא קורא ספרים והוא יותר "עשיר" אז כנראה הוא יודע הכי טוב איך לשחרר את ג'ים...ואלו הנקודות הבודדות שאני מורידה ממנו!!! נהנתי לקרוא את הספר מאוד,לא ברמה שלא יכולתי להניח בצד אבל עדיין כל רגע פנוי הוקדש להתקדמות משמעותית מומלץ בחום לכל מי ששכח מה זה להיות ילד!!!!!