בהיותי בת שש הלביש אותי אבא שלי בסינר גדול, העמיד כיסא עץ ישן בחצר האחורית ולימד אותי לצבוע. שנים ספורות אחרי זה לימד אותי סבא שלי להחליף חוט נחושת בנתיך בארון החשמל. חונכתי להיות עצמאית. המוטו של חיי היה "Everything you can do I can do batter" -. אף פעם לא חשתי שאני מעוכבת בגלל היותי אישה. התפתחתי מקצועית, חלקתי את חיי עם בן זוגי ואת המטלות בחיינו.
עד אשר ילדתי את בתי הראשונה. שם נשאבתי למקום המסורתי של האישה. נשארתי אתה בבית לאורך תקופת ינקותה וניסיתי תמיד לשלב את זה עם התפתחותי המקצועית. זה לא היה קל במיוחד שלאורך השנים נוספו לה עוד שלושה אחאים. מצאתי את עצמי מלהטטת בין היותי אישה, אימא ואישה עובדת. הרגשתי תשושה, מותשת ויותר מכל, בתחושה מתמדת שאני לא מצליחה להיות מספיק טובה בכל אחד אחד מהתחומים האלה ואם אני משקיעה באחד מהם, ולו קצת יותר, השניים האחרים יוצאים נפסדים.
מתוך ההתלבטות הזאת של חיי יצאתי ללמוד את לימודי התואר השני – לימודי נשים בשילוב אמנויות בלסלי. רציתי לבדוק, אולי לאקדמיה יש מענה לחיבוטי. שנתיים של לימודים מעניינים ומפרים, עבודת תזה אחת, שבחנה את הקונפליקט בין אימהות לקריירה, מתוך ראיונות עומק של נשים שונות שנמצאות במקומות שונים בחייהן, לא נתנה לי מענה לשאלותי. חוץ מהעובדה, הברורה מאליה, שכל הנשים בסוף מסתדרות ואחרי עבודת קשה, שגובה מהן מחיר בריאותי, נפשי ואישי כבד, הן, אפילו, מצליחות בכך.
מה אני קודם אישה, אימא או בעלת מקצוע? זאת שאלת מפתח שכל אישה, שבחרה לא לוותר על אף אחד מהתחומים האלה, שואלת את עצמה בכל בוקר כשהיא פוקחת את העיניים ושוב כל ערב, רגע לפני שעיניה נעצמות. בכל ההתלבטויות האלה נתקלת גם גיבורת הספר "בשוכבי ובקומי, אישה". כבר בפרק הראשון נפרסים חייה המורכבים של זהרה, אם חד הורית, אחות בבית חולים המתאהבת בבן של השכנים, שבבעלותו הדירה שהיא שכרה מהם. הם שומרים לה על בנה והיא נפגשת עם בנם הגרוש. מבולבלים? אנסה שוב. זוהרה בחרה להביא ילד לעולם, כאישה לא נשואה. היא עובדת כאחות במחלקה פנימית בבית חולים בירושלים. עבודתה רוויה בחולי, זקנה ומוות. והיא חייבת להתמיד בה כדי להחזיק כלכלית את התא המשפחתי שלה הקטן, בעצמה ומה קורה כשגבר נכנס לחייה?
את הפרק הראשון קראתי באתר "עברית", ומיד הורדתי את הספר לקורא האלקטרוני שלי. כשחזרתי לספר כעבור שבועיים, סיימתי אותו ביומיים. הכתיבה של הספר קולחת ולכן גם הקריאה בו זורמת. בזמן הקריאה לא הפסקתי לחשוב על כל אותן נשים שהכרתי בחיי, הן בחיי הפרטיים והן אלה שהכרתי במסגרת עבודתי: זו שהתאלמנה, וזו שהתגרשה וזו שנשארה בתוך מסגרת הנישואין, למרות..., זו שעשתה קריירה וזו שוויתרה על משרה מ ד ה י מ ה ונשארה בבית שנה ויותר כדי לגדל את התינוק שלה, זו שנסעה עם בעלה לחו"ל כדי שהוא יקדם את הקריירה שלו וזו שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה בשעות הכי קטנות של הלילה וקמה עם בוקר לקדם את ילדיה לקראת יום חדש. כולן בחרו וכל בחירה שלהן חייבה אותן ויתור.
