אהבתי את הספר הזה בגלל שוולבק כותב בו בחוסר בושה. הוא משתייך לקבוצת המדוכאים והמובסים, אבל אולי בגלל הגיל שבו הספרים שלו להופיע, אני יכלתי ממש לראות את האדם מאחורי הספר, וגם על הספר - הוא פשוט מופיע על הכריכה, בשיא עליבותו, עם השקית סופר מרקט ביד והבעה ניפסדת, לבוש ברישול. אני חושב שבאופן פרדוקסלי, ככל שוולבק הולך ומבסס בספר את הלך הרוח המלנכולי שלו ואת תפקידו בשולי החברה כך הוא מעז יותר לומר את האמת שלו.

ההתחלה של הספר מתארת שיגרת חיים של בעל מקצוע אפור, ורק ההמשך מגלה לקורא תובנות של וולבק על החיים. ככה הרגיש לי הספר - עם זרימה. הרגשתי שוולבק מדבר אלי, הקורא ומספר לי מי הוא. אחרי שהוא נתן לי להכיר אותו מספיק כדי שהוא ירגיש בטוח, הוא מספר לי מי דפק אותו ואיך. הוא ממשיך אחר כך עם האמת הזו, ועם חוסר הבושה ומתאר סיטוטציות קשות של אלימות ופגיעה. ברגעים האלו וולבק נראה לי הכי מחובר, והכי חזק. הוא יכול לומר שהחיים מכוערים ושהם דפקו אותו. לי נראה שעצם זה שוולבק יכול לכתוב את הספר הוא לכשעצמו מספר על צמיחה. הקול שלו נשמע. בהמשך הוא כתב את "להישאר בחיים". מי שקורא את שני הספרים אחד אחרי השני יכול לראות את ההתקדמות. בספר השני הוא כבר פורש מישנה פילוסופית עמוקה, לוחמנית. איפה זה ואיפה הטיפוס הנפסד מ"הרחבת תחום המאבק" שרק מחכה שהחיים יגמרו..

יש לו פואנטה לוולבק. צריך לקחת את הזמן לחשוב עליה. הניאו ליברליזם של המין נמצא כאן, וכמו הניאו ליברליזם הכלכלי, הוא כאן כדי להישאר.

ספר קטן (כמה עשרות עמודים) ונפלא שעוסק בשאלת עונש המוות ומנתח אחד לאחד את הטיעונים בדבר נחיצותו. קאמי (שידוע בזכות "הדבר"), כותב כאן בגובה העיניים - פשוט וכנה. האינסטינקט של אנשים בנושא ענישה מתברר בספר הזה כמוטה מאוד, ולפעמים ממש אבסורדי. אהבתי את ההומור שלו, מצד אחד, ומצד שני את האינטימיות שבה הוא משתף את הקורא בניסיון האישי שלו. אמנם עונש המוות הוא נושא הספר, אבל קאמי מלמד כאן התיחסות נכונה יותר לכל עניין רגיש בחברה: טרור, אלימות במשפחה ועוד. בעיני הספר הוא בן זוג לספר נוסף - "יומו האחרון של נידון למוות", של ויקטור הוגו ( שכתב את ה"גיבן מנוטרדם" ו"עלובי החיים"). נראה לי שחשוב לדעת את דעותיהם של סופרים כל כך מרכזיים, לפני שמגבשים עמדה בנושא הזה.

אנשים שמשלמים מחיר אישי כדי להצביע על בעיות של מערכות, עושים עבור כולנו שירות שבד"כ נסתר מהעין. עובדה שהם מעטים. מילי מאסס מעידה בספר שלתחושתה רשויות הרווחה העוסקות באימוץ נמנעות מלשתף איתה פעולה. מסמנות אותה. אבל קולה כאן נשמע עבורי וכרגע, בהיעדר קול תגובה, הוא נשאר הקול היחידי. הקריאה בספר היתה מרתקת עבורי. את השטאנצ' כבר ראיתי במקומות אחרים: הצבעה על שימור כוח כערך בפני עצמו אצל מערכות שלטוניות. לא יהיה מופרך לשער שגם משרד האוצר מקיים נהלים רק לשם קיומם, וכך הלאה והלאה עד מזכ"ל האו"ם באן-קי-מון, שיוודא לחיים ארוכים. מה שריגש אותי הוא האומץ שלה כאשת מקצוע לא להסתנוור מהסיכונים (כי מה הוא הליך האימוץ אם לא הערכת מסוכנות אחת גדולה ?) ולראות את הצדדים הפרוגרסיביים אצל נשים וגברים שכשלו שוב ושוב ועכשיו מחפשים אדם שיערוב ליכולות שלהם בפני שופט. הניתוח בספר לקח מקרים קשים שנראים על פניו חסרי סיכוי והוכיח שרוב העובדות הן אכן בעיני המתבונן. במיוחד נגע ללב הסיפור של דלית. בסוף הספר התחושה שהיתה לי היא שאין כאן באמת מאמץ של הכותבת להוכיח ששחור הוא לבן. אין כאן תעלול שמנסה לשחק בהגדרות או אפילו זיכוי מחמת הספק כמו שהרבה סנגורים מנסים לסחוט. יש כאן עירעור אמיתי ויציב בגישה ובאופן תפיסה רווח. אני משער שכל העוסקים באימוץ בארץ הספיקו עד עכשיו לקרוא את הספר. ואם לא - הם צריכים.

עבורי הספר המחיש עד כמה דרכו של של האיש היתה רצופה בפוליטיקה אפורה, לעומת המיתוס העצום שהאיש מהווה והרושם של אדם כל יכול שמשתקף לעיתים בתרבות האמריקאית. קינג הצליח להשפיע על ההסטוריה האנושית ולעשות שינויים מרחיקי לכת גם ללא כוח טוטליטרי בידיו. הוא נדרש לנווט בין המון איגודים מסוגים שונים. הנה חלק מהגופים שייצגו את הקהילה שלו באמריקה ועסקו במעמדה בארה"ב - NAACP (האגודה הלאומית לקידום צבעוניים), CORE (הקונגרס לשיוויון גיזעי), SCLC (ועידת ההנהגה הנוצרית של הדרום, בראשה גם עמד), ארגוני זכויות אדם שונים, אגודי סטודנטים ועוד ועוד.

על הקושי של האדם השחור באותם ימים, שנות השישים של המאה העשרים הוא אמר: "כשאתה מנסה להסביר לביתך בת השש למה אינה יכולה ללכת לפארק שעשועים שפורסם כרגע בטלויזיה, לראות דמעות נקוות בעיניה כשנאמר לה שהלונה פארק סגור בפני ילדים שחורים, ורואה עננים מתחשרים של רגשי נחיתות מתחילים להווצר בשמי חייה הקטנים, ורואה אותה מתחילה לעוות את אישיותה בכך שהיא מפתחת מרירות לא מודעת כלפי הלבנים; כשעליך לרקוח תשובה לבנך בן החמש השואל: אבא, למה הלבנים מתיחסים כל כך לא יפה לשחורים?; כשאתה נוסע מקצה הארץ לקציה ונאלץ לישון לילה אחרי לילה בפינות המסורבלות של מכוניתך מפני ששום מוטל לא יקבל אותך; כשאתה מושפל על בסיס יומיומי על ידי שלטים שנכתב בהם לבנים ושחורים; כששמך הפרטי נהיה כושי, שמך האמצעי נהיה בוי, ולא משנה בן כמה אתה, ושם משפחתך נהיה ג'ון, ואשתך ואמך לעולם אינן זוכות לכינוי הכבוד גברת; כשאתה מוטרד ביום ומודאג בלילה מהעובדה שאתה שחור, וחי דרך קבע בעמדת התגוננות, ולעולם אינך יודע בדיוק מה מצפה לך, ואתה רדוף בידי פחדים חיצונים וטינות פנימיות; כשאתה נלחם עד בלי דיי בתחושה מנוונת של אפסיות, רק אז אתה מבין למה קשה לנו לחכות"

הספר מביא תיאור של קורות הדרך שלו, אשר לצד כישרון נאום ואסרטיביות שנעזר בהם ניחנה גם בלא מעט מזל וצירוף נסיבות, אך היה בה גם משהו שלא שייך לכל אלה: נחישות. הכרה שזו הדרך, ועמוד שידרה פנימי שגם לנוכח עולם קפקאי ידע לומר מה טוב ומה רע.

ישנו קונפליקט מובנה בכתיבה על החוויה של הילד, כפי שהספר הזה מנסה לעשות. ילדים/נערים מתקשים לנסח את מחשבותיהם כפי שגרוסמן מתיימר לעשות כאן, וחלק נכבד מהמחשבות והתהליכים שהוא מתאר אף מתרחשים באופן לא מודע. המצב שבו אדם בוגר ומיושב מנסה לתאר את עולמו של נער צעיר מורגש עבורי שכן החוויה האישית שלי בעברי ושל הצעירים שנמצאים כיום בעולמי הנה הרבה פחות מודעת ומעובדת. תמלול של החוויה הוא דבר יפה (ואף מתרחש במרחבים טיפוליים) ואני משער שנדרש עבור יצירתו של סיפור, אבל עיבוד הזהות שהגיבור עושה בספר הוא מאוד דרמטי ומטלטל והגלישה לפנטזיה שקיימת בספר בעיני כקורא, לא משרתת את האמינות של התהליך הזה אצל הגיבור. ועם זאת "יש ילדים זיגזג" הוא ספר מהנה שמעורר את המחשבה על הפערים בין בני אדם שמזמנים הדורות וסוגי האישיות השונים. בכל הקשור למבנה הסיפור, העלילה הייתה עבורי מעניינת ומפתיעה מדיי פעם, כשדווקא מקצת הדמויות שברקע מעניינות אותי לא פחות מגיבור הסיפור עצמו.

אפשר היה לצפות שדבריו של הומניסט יצבעו את המציאות בורוד. קורצ'אק לעומת זאת מתאר את המציאות בצורה מאוד מפוכחת, לרבות התוקפנות של ילדים והתסכול והקושי של המבוגרים בטיפול בהם. הביטוי "הכלה" מקבל אצלו משמעות מאוד מובנת כאשר הוא מתאר את ראייתו את הדברים. קורצ'אק הולך רחוק במשקל שהוא נותן למקומו של הילד בעולם ומיתוך כך יחסיו עם הילדים מתאפיינים בתקשורת בגובה העיניים, שיש בה מתן קרדיט גדול ואחריות. לצד זאת הוא מסוגל לרדת לפשרן של ההתנהגויות הקשות של הילדים סביבו. הכל מתבטא בספר הזה, אשר מורכב מפיסקאות עוקבות שמנוסחות בצורת המלצות והסברים באשר ליחס לילדים.

קובץ שירים שעוסקים כולם במושג העבודה והעובד. הכותבים מביאים המון רעיונות שקשורים בזה - עד כמה העבודה מובנת מאליה בעולם למרות שהיא מחזיקה אותנו בעשר אצבעותיה, ואיזו חוויה יש לעובד (לקופאית, לזו שמייצרת שוקולד ולעוד). הם כותבים על הקושי להיות עובד (עד כמה קשה לשבות) ועוד תוכחה על ניצול וציניות בעולם. אסופת שירים יפייפיה, שופעת רעיונות ומדברת לקורא, כמו לחם כפיים - בגובה העיניים.

מבין הספרים הקיימים היום בשוק העוסקים בהורות זה אחד המקיפים והפרקטיים. לאחר שלושה פרקי פתיחה מבואיים (שלדעתי קצת נמרחים וניתן לתמצת אותם בפרק אחד של מבוא) מגיעים 7 עקרונות בהורות בהם מוקדש פרק לכל עקרון. העקרונות מתפצלים לתתי נושאים באופן מסודר ובליווי דוגמא לכל נושא. ממש text book להורות. במובן הזה, הספר "הורים כמנהיגים" מספק מסגרת ברורה לכל הורה. הגישה בה נוקט חיים עמית היא חלק מזרם שהולך ותופס נפח בארץ ובה מודגש מקומו של ההורה כמנווט את מרחב החיים בבית ואת מציאות חייו של הילד (דוגמת סופר נני בין השאר). חשוב להדגיש שהספר הזה לא מחליף ייעוץ מקצועי, כי המורכבות של כל משפחה שונה ולעיתים צצות בעיות שדורשות התערבות עמוקה ומכוונת יותר. כמו כן, ישנם אלמנטים נוספים שמשחקים תפקיד משפיע בדינמיקה של משפחה ולא מוזכרים בספר.

עבורי הסיפורים שמאחורי הספרים מרתקים לא פחות מהיצירה עצמה. אליס בארץ הפלאות היא יצירה כזו. הספר הזה נוגע בתקופה שבה הוא נכתב (הויקטוריאנית) ובמערכת היחסים שהולידה את הסיפור. כייף לגלות מה כל כך מהפכני בו ולמה הוא מיוחד. כל זה נכתב במנות קטנות וברורות שעזרו לי לסיים אותו תוך יומיים. אהבתי את הדרך שבה המחברת מתיחסת לדמות של לואיס קרול, אפילו עושה איתו צדק הייתי אומר. לגבי אליס לידל, הילדה שנתנה השראה ליצירה, נראה שהאכזבה ממנה היא בלתי נמנעת. היה מקום בעיני להרחיב יותר אודתיה ולהציג אותה בצורה פחות חד מימדית. לסיום, אני חושב שהעטיפה הססגונית של הספר משלימה את החוויה הנעימה של התוודאות לסיפור שמאחורי לואיס, אליס ו..אליס.