את הספר הזה קראתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה.
לא זכרתי ממנו הרבה, זכרתי בעיקר את תיאורי הנופים והמקומות שהקסימו אותי.
לא ממש תכננתי לקרוא אותו שוב, האמת היא שגם לא באמת קראתי, האזנתי.
חיפשתי ספרים של מגד באפליקצייה ליבי וגיליתי שזה הספר היחיד, בפורמט של ספר שמע.

אף פעם לא האזנתי לספר שמע, הרעיון נראה לי מוזר: לשמוע את הסיפור בלי היכולת להחזיק את הספר בידיים, לדפדף, לחזור אחורה, איך שומרים על קשב. ובכלל, קריאה היא פעולה כל כך אינטימית, משהו שקורה ביני לבין הספר, איך אפשר להכניס לשם גורם שלישי? אבל חשבתי שאם כבר לנסות, אז עדיף עם ספר שקראתי פעם, שיש לי היכרות בסיסית איתו והתרשמות ראשונית, שהשמיעה לא תהיה המפגש הראשון שלי איתו.

נשארתי די סקפטית לגבי חוויית ההאזנה. אולי זאת המקריאה הספציפית של הספר הזה, שהקריאה אותו בקול רדיופוני, נעים לאוזן אבל מעט מונוטוני. ההקראה שלה נתנה לי תחושה שהיא לא נהנית מהספר, שהיא עושה את הפעולה הטכנית של ההקראה בלי הפעולה הפנימית יותר של המעקב אחרי הסיפור, של ההיקשרות אליו, של ההתפעלות ממנו. קצת כמו לקרוא ספר כשמישהו מאחורי הגב שלך מציץ, קורא איתך ומרים גבה ושואל, מה, זה? מזה אתה נהנה? טוב…

***

אבל נניח את זה בצד ונחזור לספר עצמו.
בשנת 1906, ביאטריס קמבל בנט, צעירה בריטית ממעמד גבוה, נוצריה אדוקה, עולה על אוניה ונוסעת לארץ הקודש כדי לצייר את פרחי התנ"ך.
ביאטריס קרועה בנפשה: היא מאוהבת אהבה לא ממומשת בחברתה ללימודים, אך כנוצרייה - היא רואה בתשוקותיה חטא וטומאה. כל המסע עומד בסימן הדואליות הזאת: רצון להיטהר בארץ הקודש ומכתבים לונסה, מושא אהבתה. חיפוש אחר הדודאים - פרי התשוקה והפוריות וחיפוש אחר השושן הצחור, סמל הבתוליות. מרים הבתולה, הקדושה, מול מרים המגדלית, שלפי פרשנות נוצרית מוקדמת היתה פרוצה שחזרה בתשובה.

הספר מורכב מקטעי יומן של ביאטריס, ממכתבים שכתבה לונסה ומהערות שוליים של ד"ר מוריסון.
ד"ר מוריסון הוא רופא המשפחה של ביאטריס. כשביאטריס לא חוזרת ממסעה, המשפחה שולחת אותו להתחקות אחר מצבה הנפשי ולטפל בה.
הערות השוליים של ד"ר מוריסון מטילות ספק בסיפוריה של ביאטריס ומנסות להעניק פרשנות מדעית לחוויות הדתיות ולתהליכים הנפשיים שעוברים עליה: מוריסון מאבחן אצלה שלל מחלות נפש, זורק שפע של מילים לועזיות מעולם הפסיכיאטריה וחולם לפרסם את המקרה המעניין של ביאטריס ולהתפרסם כמו יוזף ברייר שטיפל באנה או, היא ברטה פפנהיים.
מכיוון שהקורא בן ימינו מתקדם ומתוחכם יותר מד"ר מוריסון של תחילת המאה ה-20, ההערות האלה נקראות באותה הספקנות או אפילו הלגלגנות בה הדוקטור עצמו מתייחס ליומנה של ביאטריס: המדע התקדם מאז, רבות מההנחות ומהאמונות שלו עצמו הופרכו, וההטיה הברורה שהוא מפגין כשהוא להוט כל כך לפרסם את המקרה ולעשות שם לעצמו - לא תורמת לאמון של הקורא ברופא הנכבד ובמקצועיות שלו.

יש בספר הזה מתח בין המדע המתיימר לדעת ולהבין הכל לבין החוויה המיסטית, הרוחנית, החיפוש אחר שאר רוח, משהו גבוה ונעלה יותר. המתח הזה הזכיר לי קצת את יום האור של ענת של אהרן מגד, שנכתב אף הוא בשנות התשעים וגם בו קיים מתח כזה.
ובמתח שבין המדע היודע-כל לבין הרוח, לא בטוח בכלל במי מצדד אהרן מגד, ואנחנו נותרים עם הספק לגבי החוויות של ביאטריס: האמנם נאנסה פעמיים במהלך המסע שלה בארץ, פעם על ידי ערבי ופעם על ידי יהודי? או שאלו הזיות, או יחסים מרצון כפי שחושד ד"ר מוריסון? או שאולי נאנסה אך הוסיפה לתיאורים של האונס מימד של סמליות, כמו האונס בשכם - בדומה לאונס דינה? האמנם היא בהריון כתוצאה ממעשה האונס? או שזהו הריון מדומה, היסטרי, כפי שחושד ד"ר מוריסון? ואם היא בהריון, האמנם יש תאומים בבטנה?
אנחנו נותרים עם הספקות, הספר לא פותר אותם עבורנו.

***

אי אפשר שלא לנסות למצוא סמליות מסויימת בספר הזה: ביאטריס וד"ר מוריסון האנגלים מגיעים לארץ ישראל של שלהי השלטון העותמני, ערב מלחמת העולם הראשונה. מטרימים את תקופת המנדט, אולי מבשרים את בואו.
האם הם מסמלים את אנגליה של הקולוניאליזם הנאור והמדעי בעיני עצמו ואת אנגליה הנוצרית, הרואה בארץ הקודש סמל דתי? האם התאומים שביאטריס מאמינה שהיא נושאת ברחמה, שני גויים, כמו רבקה אמנו, אחד בנו של הערבי שאנס אותה ואחד בנו של היהודי שאנס אותה, הם שני העמים ששלטון המנדט הבריטי הרה בשלושים שנותיו פה? או אולי היה זה הריון מדומה, סיפור שהבריטים סיפרו לעצמם כדי להצדיק את שליטתם בארץ? כאמור, הספר לא ממהר לתת תשובות ונותר חידתי בכל מה שקשור לזרמי העומק וכוונותיו של הסופר.

***

הרבה לא זכרתי מהספר. לא זכרתי את רוחב היריעה ועומק הידע של מגד:
היכרות מעמיקה עם כתבי הקודש הנוצריים, עם התנ"ך, עם הבוטניקה, ההיסטוריה הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה של הארץ, ציירים ידועים, דמויות היסטוריות כמו ונסה, בה מאוהבת ביאטריס בסתר, הלוא היא ונסה בל, אחותה של וירג'יניה וולף. חוג בלומסברי, קבוצה של אמנים ואינטלקטואלים אנגלים שייסדו האחיות וירג'יניה וונסה, ואליה השתייכה ביאטריס לזמן מה. משפחת אהרונסון מתוארת בהרחבה, מפגש קצר עם אלכסנדר זייד.
מגד מצייר תמונה צבעונית ומרתקת של ארץ ישראל בתקופה הזאת. הוא מצייר נופים, רחובות, בתים מבפנים ומבחוץ. הוא מתאר את המסלולים והמפגשים של ביאטריס: העיר העתיקה, מפגש עם אמריקאית מהאמריקן קולוני, חברון, ים המלח, מסע לאורך מה שהוא היום כביש 60: ביתין, שילה העתיקה, הר גריזים, שכם, מסע לזכרון יעקב, סיור בגליל, בגולן, במושבות היהודיות בחורן, במושבה הגרמנית בחיפה, בכפר מג'דל.
הכל מתואר עם תשומת לב לפרטי פרטים כמו הריהוט בבתים או התאורה ברחובות בשעות הלילה. כאילו הוא עצמו היה שם, הכיר, ראה, הריח, צעד, קטף וטייל אי אז, בתחילת המאה, כחמש עשרה שנה בטרם נולד.

גם בלי להבין עד הסוף מה רצה מגד לומר בספר הזה, על הדת, על הציונות, על היהדות ועל הנצרות, אי אפשר שלא ליהנות ולהתפעל מהמסע המרתק והכמעט מוחשי הזה בנופים של ישראל של תחילת המאה ה-20.
ורק בנקודה אחת קטנה תפסתי את אהרן מגד בטעות ולא יכולתי שלא לשמוח קצת לאיד: כשביאטריס מגיעה לחיפה לאחר שנאנסה ונזכרת בנבל הכרמלי שרעה את צאנו בכרמל, אבל הכרמל המדובר שם איננו הר הכרמל אלא כרמל שבדרום הר חברון! אלא שכמובן, יתכן שזוהי טעותה של ביאטריס ולא של אהרן מגד הידען המופלג.

מי שנהנה מספר של אהרן מגד שקרא קשה שיסתפק בספר אחד ולא ימשיך לקרוא לפחות ספר נוסף שלו. אני מוכרח להודות בכנות לגבי הספר הזה, "דודאים מן הארץ הקדושה" שפחות ציפיתי ממנו והאמת פחות התחברתי לפורמט שלו ואומר סופר שבוחר להעביר עלילה דרך מכתבים. בכל זאת, גם הפעם התקשתי שלא להתחבר למה שמגד ביקש לספר לנו.

כל ספר של אהרן מגד מצליח לרגש אותנו באופן אחר. הכתיבה בספר הספציפי הזה מצטיינת באהבת הארץ וכן בידע בוטני. גיבורת הסיפור היא אנגליה שבאה לבקר בארץ הקדושה ומחפשת אחר פרח הדודאים. היא מעבירה תקופה ניכרת מביקורה בארץ עם שרה ואהרן אהרונסון ואנחנו, הקוראים לא יכולים שלא להתרשם מאורח החיים שלהם וקבלת הפנים שהיא זכתה לה אצלהם.

כל פרק הוא מכתב והוא מסתיים בכוכבית של הערת שוליים, של מי שקורא איתנו את המכתבים ולמעשה מחפש לדעת מה קרה לה בארץ. בעניין זה אני חייב לומר שבהשוואה לכוכביות בספרים אחרים, בספר הזה זה זורם כחלק מהעלילה ולא משהו שמוציא אותנו מריכוז ומאלץ אותנו בכל פעם להתחבר מחדש לעלילה. בעיניי זה סוג של חוויה מתקנת.

כמי שיצא לו לקרוא כמה ספרים של אהרן מגד (לא במקרה, כי אם בבחירה. הלכתי ורכשתי את כל ספרי הפרוזה שלו, מ-"חדווה ואני" ועד ל-"קברות התאווה" שהן סך כ-60 שנות כתיבה), שמתי לב שלפעמים פרט שולי בספר אחד יכול לזכות בספר אחר להתייחסות מעמיקה יותר. כמו העניין שבתקופה שמדובר עליה בספר הזה, תחילת המאה הקודמת. היו מטרידים יתושים ולכן היו ישנים במיטה שמעליה כילה ואילו מגד בחר באחד מספריו האחרונים להתעסק ב-"זבובים", שכידוע הם לא פחות מטרידים. אני לא יודע אם זאת לא באמת תחושה רק שלי אבל אין ספק שכייף להמשיך ולקרוא את מגד ולעקוב אחר תהפוכות ומהמורות שהוא עבר בחייו שהיתה להם כמות מסויימת של זליגה לכתיבה.

השושן הצחור, מה הוא אומר

תמיד הסעירו אותי נופי בראשית הנבראים דרך עיניהם של צליינים ונוסעים שחלפו עברו בארץ ישראל, וניסו להתחבר למראות התנ"ך ולברית החדשה, והותירו את רישומם בציורים, צילומים דהויים, או ביומנים בשפה ארכאית. כזאת היא ההבטחה העולה מספרו של אהרון מגד, דודאים מן הארץ הקדושה.

מגד מספר על מסע לארץ הקודש, אותו ערכה בתחילת המאה העשרים ( ב-1906 ), ביאטריס, ציירת אנגליה ונוצריה אדוקה, המחפשת גאולה לנפשה המיוסרת, הנקרעת בין טהור דתי ועולמה האמנותי, לבין תאוות בשרים המשתלטת עליה. היא יוצאת למסע באמתלה של התחקות אחרי פרחי התנ"ך ותיעודם כאיורים. המסע הזה מפגיש את ביאטריס ואותנו עם מראות ארץ ישראל המשורטטים בשפתו העשירה של מגד, יפו, ירושלים, הכנרת, חיפה והמושבה הגרמנית ומקומות אחרים. ברקע הנופים, ביאטריס נפגשת עם תושבי הארץ, ערבים, יהודים, אירופים, טורקים ועולי רגל, ערבוביה ססגונית המהווה מסגרת נפלאה לסיפור המסע.

מגד מתאר בצורה מעניינת את הישוב היהודי בתחילת המאה הקודמת, בעיקר בזיכרון יעקב, בה ביאטריס נפגשה עם משפחת אהרונסון, עם שרה אליה נפשה נקשרה, ועם אהרון הבוטנאי שצרף אותה למסעותיו לגליל ולגולן לאיתור צמחים ולקישורם לשמותיהם התנכיים.

תיאור מסעה של ביאטריס באמצעות מגד, הוא שאפתני, במקביל למסעה הגלוי, הוא חושף בפנינו את מסעה הפנימי, הסמוי מהעין, המנסה לגעת בצפונות נפשה, דרך סמלים תרבותיים ודתיים, כדמותו של פרנציסקוס הקדוש, הקורן אור מפניו, כפי שתיאר אותו ג'וטו, אמן הרנסנס, בסדרת ציורי קיר דהויים המצוירים על טיח הכנסייה באסיזי. באחת מהתמונות הוא מטיף לציפורים, ביטוי למי שבקש תבונה מהטבע. האם ניסיונה של ביאטריס להתחקות אחרי פרחי התנ"ך, דומה לניסיון של פרנציסקוס, לגעת בדברים הארציים, מתוך אמונה שבהם טמון סוד הבריאה האלוהי, כתשובה וגאולה לנפשה המיוסרת ?

יש רגעים במהלך המסע, בהם ביאטריס חושפת בעצבות מכמירה מעט ממועקותיה, היא בת שלושים ושתיים, ונמשכת מינית לנשים, תופעה שנתפסה כתועבה, בתקופה השמרנית של אנגליה הויקטוריאנית. היא לא יצרה, שום קשר בר קיימא. היא חשה כמי שמתהלכת על ריצפה לא יציבה, תחושה של פחד שאיננו מרפה ממנה, כי בכול רגע עלולה להיפער תהום תחתיה.

מסעה של ביאטריס לארץ הקודש כתוב באמצעות מכתביה לואנסה חברתה, וקטעי יומנים, אותם מקבל אחרי זמן מה רופא המשפחה שלה, פ. ד. מוריסון, המנסה להתחקות באמצעותם על מצבה הנפשי, ולסיבה שהיא לא חזרה, אלא העדיפה לחיות בכפר ערבי נחשל. האבחנה של מוריסון את יומנה של ביאטריס מציירת תמונה אחרת, מוריסון שהושפע מראשית הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, רואה במיניות המודחקת הסבר לכול מצוקה נפשית, הוא מנסה באמצעותה להסביר את הטראומה שביאטריס לכאורה חוותה בארץ הקודש. האם מדובר בסינדרום ירושלים, תופעת טירוף המשתלטת לעתים על צליינים, ועולי רגלי המגיעים לירושלים, האם ואנסה היא אמינה בתיאורי יומנה, או שמדובר בבדיות ואשליות כעיוותים הנוצרים בטירוף. שתי הגרסאות השונות, של ביאטריס האישה הדתית, למוריסון הרופא הגבר, לכאורה איש המדע, יוצרים קונפליקט בין מציאות, לדמיון, בין גלוי לנסתר, בין סמכות מדעית לאמונה דתית, קו תפר דק עליו תנועה העלילה, לעתים ללא תשובה ברורה.

ביאטריס במסעה מנסה לאתר במיוחד שני פרחים מיוחדים ונדירים, את הדודאים, פרחי האהבה והתשוקה. מנוגד לו השושן הצחור, המייצג תום וטוהר. אך מתברר שיש אנשים הרואים לעתים בפרחים סמלים ליצרים אפלים ומודחקים. מוריסון החוקר את יומניה של ביאטריס, ראה בשושן הצחור סמל פאלי המייצג משמעיות ארוטיות מודחקות בנפשה, האם היא חוותה בילדותה טראומה מינית, הגורמת לה להתייחס לנשים וגברים בצורה מעוותת על פי הנורמות התרבותיות של התקופה הויקטוריאנית. האם חוויה מינית מודחקת מסבירה את טירופה ?

לספרו של מגד פוטנציאל גדול, הוא נגע בי אינטלקטואלית, דרך עולם תרבותי עשיר המתכתב בתבונה עם המסע הרוחני של ביאטריס. הוא ספר שלא מעניק תשובות ברורות, המחייב את הקורא לבחור בין שתי גרסאות, ולעתים להשלים חלקים חסרים בעלילה. העושר הזה משתלט על העלילה, ההופכת להיות משנית ביחס לרקע שלה, בעיקר הסוף הסתמי של העלילה. ביאטריס לא הצליחה לגעת בי, היא נשארה מרוחקת וזרה. נדמה כי מגד ניסה להעניק לעלילה עומק באמצעות ריבוי סמלים ומשמעויות, שבספו של דבר פעלו בהיפוך, תפסת מרובה לא תפסת דבר.

ספר עדין ויפה ואף יותר מזה.
לא היה לי קל להחליט לקרוא את הספר הזה, כי בגלל שם הספר והכריכה התרשמתי שמדובר על נזירה או צליינית ויחסיה עם רוח הקודש בארץ הקודש, וזה לא היה כל כך סקסי בעיניי... מצד שני ידעתי שאפשר לסמוך על אהרון מגד. ואכן, כבר מן ההתחלה הרגשתי משהו טוב. חלק מזה טמון אולי בפורמט הייחודי שבו הספר כתוב. בכל אופן, לאט לאט גברה סקרנותי בעניין סיפורה של האישה הצעירה שבמרכז הסיפור מראשיתה של המאה הקודמת. בין השאר פגשתי בספר [המשך המשפט טיפונת ספוילר למי שלא רוצה שיגלו לו כלום] דמויות מוכרות וכריזמטיות, הן מההיסטוריה הארץ-ישראלית, הן מתרבות העולם [נגמר משפט אולי-ספוילר.] לקראת הסוף כבר היה לי קשה להיפרד מהספר.
ספר עדין, איכותי, נוגע ללב ואפילו עוצמתי.

הספר הזה, מעבר לזה שהוא מעולה, גם כתוב בפורמט מעניין. הוא מורכב כולו ממכתבים וקטעים מיומנה של המספרת, ביאטריס, ציירת אנגלייה נוצרייה במסעה בארץ הקודש, אשר מלווים בהערות של פסיכיאטר, כך שמההתחלה אנו יודעים קצת על סופו המר של מסעה של ביאטריס. היה לי מעניין לקרוא את הספר כתושבת הארץ, שכן ביקרתי ברוב המקומות שביאטריס מיטיבה לתאר, וכך יכולתי בעזרתה לדמיין את הלך הרוח במקומות המוכרים בארץ לפני מאה. מסעה מעלה תובנות וביקורת על החברה האנגלית הבוהמיינית והצבועה, לעומת החברה הפשוטה והמגוונת, אשר מורכבת בעיקר מאיכרים, הנמצאת בפלשתינה. ביאטריס נהנית לדבר עם תושבי המקום בכל מקום שהיא מגיעה אליו, ובכך לומדת על התרבות המקומית.

מעבר לגלוייה הצבעונית של פלשתינה הישנה שביאטריס מציירת לנו, דמותה ומשבריה הנלווים למסע מרתקים גם הם. ביאטריס היא דמות חריגה - אישה בשנות השלושים לחייה, בתולה, מתעקשת לשמור על עצמאותה, נרתעת מגברים, והכי גרוע - לסבית. הפסיכיאטר מאשים את החברה הלונדונית המושחתת בכך שאפשרה לביאטריס לפתח את הסטייה הזו, אשר גרמה למצבה. למרות "סטייתה", היא אדם מאמין, ובייחוד הטוהר של האם הבתולה ושל השושן הצחור קוסמים לה. מסעה בארץ הוא כביכול חיפוש אחר פרחי הארץ הקדושה המוזכרים בתנ"ך, אך הוא הופך להרבה יותר מזה.