#
חלודה היא קורוזיה (שום דבר לא ישכנע אותי להשתמש בשם העברי הפלצני וחסר ההקשר) ההופכת ברזל חסון בהחשפו לאוויר ולמים לחומר אדמדם וגרגרי, המתפורר מתחת לאצבעות.

את השם "רצועת החלודה" הגה פוליטיקאי אחד במהלך קמפיין בחירות. מדובר ברצועה התעשייתית של ארה"ב שהיתה ידועה בתעשייה הכבדה שלו – פלדה, פחם, מכוניות. בעבר הועסקו המון אמריקאים גאים בעבודתם ובמקצועם בתחום הזה בעבודת כפיים. התעשייה התחילה לגווע באמצע המאה הקודמת והתהליך הואץ בגלל כל מיני סיבות, בעיקר התנוונות וחוסר חדשנות של המפעלים (ואם הולכים קצת יותר רחוק – תהליך דומה קרה גם לחקלאות שם, אבל זה שייך לסיפור אחר) וחמדנות של הבעלים, שגרמה להעברת חלקים גדולים של הייצור למדינות ששכר העבודה בהן נמוך משמעותית.

הספר הזה עוסק בתוצאה פרטנית של התהליך הסוציולוגי שהזכרתי. שני חברים בני עשרים בערך, חיים בעיירה שיש בה נוף נפלא אבל היא למעשה מתה לגמרי. ממפעל הפלדה שרוב התושבים התפרנסו ממנו בעבר נותרו רק המבנים שתכולתם חסרה. הנערים – למרות גילם אי אפשר להתייחס אליהם אחרת – נתקעו במקום כל אחד מסיבותיו. האחד שהצטיין בספורט בתיכון ואולי יכול היה להמשיך לקולג' על מילגת ספורט שקע בחיי בטלה וחי בקרוואן עם אמו המתפרנסת מעבודה חלקית ומפרנסת גם אותו. האחר - אחד משני הילדים הכי חכמים בעיירה מאז ומעולם (השנייה היא אחותו) חלם על פיזיקה ומתימטיקה באוניברסיטה. הוא נשאר בעיירה, משגיח על אביו הנכה הבז ודוחה את בנו החלשלוש, אך מסרב להניח לו לעזוב. יום אחד הם נקלעים לצרה שתשנה את חייהם ותקבע את גורלם ואת גורל אחרים.

הנושאים בהם דן הספר הם מעניינים ואף חשובים. אבל הספר אינו מצליח לזקק את הסיפור. הכתיבה טובה, החומרים מעניינים אבל איכשהו אתה מרגיש אחת משתיים. אחת – כבר קראת את הסיפור הזה בספרים אחרים ושתיים - בכל פעם שאתה מנסה לאסוף אותו הוא מתפזר לך כמו מחרוזת מפורקת. באופן כללי יכול היה הספר להסתפק בפחות מ-447 עמודיו, לעבור עריכה קפדנית ולמקד את הסיפור ואת המסרים.

ובאשר לחלודה – חיסון נגדה מערב חומרים ותהליכים נוספים. אפשר לצפות את הברזל, או לערבב אותו במתכות אחרות, המקנות לו חיסון מחלודה. אם לא מבצעים פעולות מנע, מגיע הזמן בו החלודה מחסלת את הברזל.
לפני שמדינה מגיעה למצב בו החלודה (המטפורית, כמובן) הורסת את עוצמתה התעשייתית והכלכלית – כדאי לה לנקוט אמצעי נגד. לא בטוחה שארה"ב קלטה והפנימה את מצבה, אבל אולי לא מאוחר לאחרים, שמעניינים אותנו יותר.

****




יוצאת מהמקלחת, העיניים כבר יודעות שאסור ובכל זאת מסתכלת לשם, בפינה של המקלחון, יש שם איזה חוט שיוצא מהקיר, פעם היה שם משהו, אולי איזה תנור חימום ועכשיו כבר אין, ולידו יש כתם רטיבות וכתם חלודה הולך וגדל, כשעברנו לכאן ביקשתי ממנו לסייד את זה ולסתום עם מלט לבן או משהו, והיו לו כמובן דברים יותר חשובים ויותר דחופים מזה, וכבר ארבע שנים בכל פעם העיניים מגיעות לשם ואז נעצמות בתיסכול שהוא לא עושה את זה ואני כבר לא מזכירה לו נמאס לו כבר ממני עם התלונות הבלתי פוסקות שלי הייתי עושה את זה בעצמי אבל אין לי כוח למבט המאשים שלו שהוא אימפוטנט ואני לא יודעת איך עושים את זה גם ככה. כתם החלודה הזה הוא רק סימפטום הרי לכל החיים שלי, לא מתקדמת בכלום הכול רקוב רק מעבירה את היום בעבודה בציפיה שאוכל כבר להיכנס למיטה ולישון ולישון ובסוף אתעורר זקנה ממורמרת שמחכה לילדים שלה שיבואו לבקר כמו הקלישאה הכי שחוקה שיש. אולי משהו יקרה כבר ושמשהו יוחלט בשבילי, אני משתוקקת לחזור להיות ילדה קטנה שמחליטים בשבילה ואומרים לה מה לעשות ומתי ללכת לישון ומתי לאכול, כל הלהיות מבוגרת בת ארבעים וחמש עם נישואים נוחים ועייפים לגבר אפור שלא עושה מספיק כסף כדי לצאת מכל זה, אני כבר כל כך עייפה. השיניים שלי כואבות וצהובות ויותר לבנות הן לא יהיו אף פעם, גם בגלל הסיגריות וגם בגלל שאני לא מצחצחת, אולי פעם בשבוע. את החמישה קילו שאני צריכה להוריד אני לא מורידה ורק מעלה, חדר כושר זה יקר ומיותר וגם ככה אני לא מתמידה בכלום, לא מצליחה אפילו לאכול יותר בריא ולהפסיק עם הבשר האדום והסיגריות ומוצרי חלב, אני לא יכולה לעזור לאף אחד אפילו לא לעצמי לא מסוגלת להגיד מילה טובה, שלא לדבר על סקס. כבר חודשים שלא שכבנו. הוא כל פעם עושה לי פרצוף מתחנן וזורק איזו מילה שמכבה אותי, אני נכנסת למיטה והוא, כמו כלב מתורגל יודע ששום דבר לא ייצא לו הלילה אז הוא אומר לי לילה טוב מתחנף וזוחל למחשב שלו לראות פורנוגרפיה של סיניות בנות שבע עשרה. תפסתי אותו פעם וכל כך נגעלתי. אני רוצה לחזור להיות כזאת שכל האפשרויות פתוחות בפניה, אולי בת עשרים ושתיים או עשרים וחמש, שיכולה שוב להחליט מה ללמוד ועם מי להתחתן ואם בכלל להתחתן ואם להביא ילדים. וזה לא שרע לי בחיים כמו שהייתי רוצה להרגיש שלא כל הברירות שלי גרועות, ושלא משנה מה אעשה, שום דבר לא ישתנה באמת. הכול היה טוב. נולדתי למשפחה הנכונה במקום הנכון, הייתי תלמידה טובה ונראיתי טוב, ומתישהו הכול התחיל להשתבש ולהידרדר ולהתעקם ולהירקב ולהזדקן, מתי בדיוק זה קרה? אני כל כך כל כך מפחדת.


****


טוב, למרות שהמונולוג הלגמרי בדיוני הזה שהוצאתי בכמה דקות שהיו לי לפני היום עבודה הקצת מבאס לא קשור בדיוק לספר או לשום דבר אחר, הטון שלו מעקם לי את הבטן כבר אני לא יודע כמה זמן. עשיתי אותו בנקבה שלא יחשבו שזה אני אבל אז נכנסתי ללופ אחר... לא חשוב. הספר הזה לא פשוט לקריאה. אמריקה מתפוררת. היא כבר לא מייצרת כמעט כלום. ממפעלי האדירים של תעשיית הפלדה, המכוניות והמטוסים נשארו רק כמה פירורים בודדים, הכול עבר לפסי ייצור במזרח הרחוק, ואמריקה החזקה נשארה עם עבודות מקומיות בשכר נמוך, אבטלה גואה, ערי רפאים וחוסר תקווה.

אני בדרך כלל איש מאוד עסוק. למרות שאני עצמאי, אני עובד במקצוע מבוקש ולרוב יש לי יותר עבודה ממה שאני מסוגל להכניס ביממה. יש לי לפעמים ימי עבודה של 16 שעות, לילות או סופי שבוע אבל אני מרוויח לא רע ומרגיש חשוב ומשמעותי וטוב במה שאני עושה. ואז במלחמה עבדתי פחות, כי לא היתה עבודה, ואז היה חודש של חגים, ופתאום בנובמבר דצמבר שוב לא היתה עבודה, אז הייתי בבית, תיקנתי כל מיני דברים, הכנתי אוכל לילדים ועשיתי קניות ברמי לוי וספונג׳ה, ואחרי שבועיים שלושה כאלה רציתי לעקור לעצמי את העיניים עם כפית. כן, בטלה זה אולי לא הדבר הכי נורא, אבל כמי שמאוד רגיל להיות עסוק, מפרנס, משמעותי, לא יכולתי לסבול את זה. חוץ מזה שנכנסתי גם לאוברדראפט אימתני. רציתי אפילו ללכת לקטוף תפוזים או לעבוד בבניין מרוב שהתמלאתי אימה שאני באמת כבר לא טוב לכלום יותר. פתאום נפתח לי צוהר לעולם שבו אני אולי לא יושב עם גופיה ליד המכולת השכונתית על ארגז הפוך של תנובה, אבל בעולם כזה שאין לי. לא כסף ולא תקוות ושבו אני רק מטליא ומכסה, ואין לי כוח משמעותי כדי לעשות תיקון אמיתי, ליחסים עם המשפחה ועם האישה ועם הילדים ועם עצמי. אני לא באמת איש צווארון לבן כמו שהאשימו אותי לא מזמן, ובטח לא צווארון כחול. אין לי צווארון בכלל. למי יש? אבל נראה שגם אם נולדת "נכון", האפשרויות שלך לאושר הולכות ומצטמצמות. או שסתם אני מפונק.

כריכת הספר הזה תפסה לי את העין כבר מזמן, הבזנ״ט הזה הוא דימוי עוצמתי מאוד שמסמל משהו שהיה פעם עובדה חזקה וחותכת ועכשיו הוא בעיקר אשפה חלודה, רקובה ומתפוררת. הכתיבה של פיליפ מייר טובה ויש בה כוח, אבל הספר עצמו, למרות הרעיונות הנכונים והדברים החזקים שיש בו, הרגיש לי פטפטני וחופר, וזרם התודעה של הדמויות שמתחלף בין גוף ראשון ושני היה מעייף (אף אחד לא אומר לעצמו ״אתה יכול לעשות את זה״. אולי רק בסרטים גרועים). היה לו פוטנציאל להיות ספר שיעיף לי את הראש, אבל נשארתי קצת שווה נפש וחוץ מכמה מחשבות על קיומנו השביר של כולנו כאן לא קמו לי ממנו תובנות יוצאות דופן, ובכל זאת הוא בסך הכול חוויית קריאה לא רעה.




*****

ספר מעניין שכתוב אחרת ומעניינת. צריך קצת זמן כדי להכנס אליו

לא סיימתי אותו, אז אני לא מגדיר את הכתוב להלן כביקורת.
התחלתי לקרוא אותו לפני שלושה חודשים בעקבות מספר המלצות. משום מה לא צלחתי את העמודים הראשונים.
אולי בגלל הכתיבה המעט פשוטה וילדותית לועמי, ואולי אשמים בכך הספרים האחרים על המדף שפיתו אותי.
אז אני מתנצל בפני אלו שיתלוננו על כך שזוהי לא ביקורת ולכן מקומה לא כאן, אבל כן חשבתי שנכון יהיה לעדכן שהפסקתי לקרוא אותו.
אגב, כנגד חלודה אמריקאית אני מציע מסיר חלודה מתוצרת אמריקה- ווירט. ספרי טוב שמשחרר ברגים חלודים.
או קולה, גם זה עובד.

אין הרבה ספרים שחוטפים את הנשימה של הקורא מהרגע הראשון. אין הרבה ספרים שמיד לאחר סיומם, חייבים לחזור ולהתחיל שוב מההתחלה, רק כדי להרגיש את הספר שוב. והכי חשוב: אין הרבה ספרים חדשים שטובים כמו "חלודה אמריקאית". פשוט אין.

אני לא אשקר ואגיד שכאן נמצא ספר מושלם. ממש לא. אפשר למצוא מה לא לאהוב בספר קשה (ובמידה רבה), צעיר זה. פיליפ מייר כותב אמנם בצורה יפה, אפילו ברוטלית לפעמים, אבל יש בכתיבתו צעירות של ספר ראשון לצד הקשיחות היפהפייה של הספר. כמו כן, אישית הייתה לי העדפה ברורה בין חלק מהדמויות, בעיה שיכולה לצוץ לכל קורא. אבל חשוב מאוד להדגיש: עם זה שלא אהבתי כל כך את כל הדמויות, מאוד אהבתי את הספר.

נגעתי כבר בצורת הכתיבה של מייר, אבל עלי להדגיש: מייר כותב בצורה שונה לגמרי מרוב הסופרים הצעירים. במקום להתמקד רק על ה"יופי" בכתיבה ועל פירוט כל תמונה כדבר אמנות, מייר בונה עולם יפה אבל עצוב, עולם עם דמויות המתמודדות עם בעיות של כל קורא - ישראלי, אמריקאי, או מכל מדינה מערבית - יכול להתחבר אליו. מייר לא מנסה להסתיר את הכאבים ואפילו מדגיש אותם. לפעמים אולי יותר מדי, אבל עד סוף הספר, לא יכולתי לא לאהוב את מייר, את דמויותיו, את עולמו, ואת כתיבתו.

כן, יש בספר משהו מאוד אמריקאי. כן, יש בספר קטעים פחות מעניינים, או מסורבלים וקשים. כן, לפעמים יש תחושה של יותר מדי דמויות. אבל ל"חלודה אמריקאית" יש כוח נשימה. ספר זה עורר מחשבה, מרתק את הקורא ובסך הכל נותן לקורא גישה לעולם שונה מאוד מהנדוש בספרות המודרנית האמריקאית (והעולמית).

ספר בהחלט מדהים, מומלץ.

* עלי להדגיש כי לא קראתי את התרגום לעברית ולכן אין זו ביקורת על איכות התרגום.

שברו של החלום האמריקאי. ספר יפה, עצוב ונוקב על חברות ונאמנות, על רקע שקיעתה של אמריקה בעשור האחרון.

העלילה המרכזית עוסקת בשני חברים צעירים שחיים בעיירה קטנה מוכת אבטלה בפנסילבניה, ומוצאים את עצמם במצב שבו נאמנותם זה לזה עלולה לעמוד בסתירה לטובתם האישית ועתידם.

בסגנון שמזכיר קצת את המינגווי וקצת את סטיינבק (אבל מסורבל הרבה יותר, רחוק מהשלמות שלהם) פיליפ מייר בספרו הראשון, מספר את סיפורה של עיירה אחת מני רבות, ודרכה את סיפורה של אמריקה כולה בשנים האחרונות. אמריקה שהפסיקה לייצר את מה שהיא צורכת, שמפעליה הנטושים מחלידים לנגד עיניה ושמובטליה אינם יודעים ואינם רגילים להפנות אצבע מאשימה לאף גורם, מלבד הם עצמם. בצרפת אנשים כבר היו מבעירים את הרחובות, חושב אחד הגיבורים בספר, אבל בארה"ב מאות אלפי אנשים הלכו הביתה בשקט כשסגרו את המפעלים, כשהם מאשימים רק את עצמם במזלם הרע.

מייר גם קורא תיגר על כמה מהקלישאות האמריקאיות, כגון המשפט "הדבר הנכון לעשות" שמצלצל כל כך מוכר מכל סדרות הטלויזיה האמריקאיות הדידקטיות שהתרגלנו לראות ושואל בכנות מהו באמת הדבר הנכון לעשות, מי אם בכלל עושה את זה ומה יוצא לו מזה ("...אתה לא אמור לומר את זה, זאת לא ‘הדרך האמריקאית' להודות בזה, אבל בדרך כלל ככל שקשה לך יותר ככה אתה חרא גדול יותר").

ספר מרתק שמתפתח באיטיות אבל נכנס עמוק מאוד לליבו ונפשו של הקורא. אמריקה מעולם לא נראתה חסרת תקווה ועגומה יותר.

בצד החסרונות שמונעים מהספר להיות מעולה, אציין שהכתיבה מסורבלת לפעמים. הגיבורים למשל מדברים פה ושם על עצמם גם בגוף ראשון וגם בגוף שני באותו משפט. העלילה קצת איטית מדי, מדי פעם נתקעת. יש מחשבות והגיגים שחוזרים על עצמם ומאריכים את הספר שלא לצורך. דמותו של בילי פו, כוכב פוטבול מקומי שמשום מה נתקע בעיירה ולא נענה להצעות אטרקטיביות למלגות פוטבול בקולג'ים לא מנומקת מספיק בעיני, וגם פחות אהבתי את סצנת בית הכלא, על אף שמלאת אקשן ומותחת, היא לוקחת את הספר לכיוונים פחות מקוריים שמזכירים סדרות אמריקאיות כמו "אוז" או "נמלטים", וסוטה מהעיקר.

אבל בסך הכל ספר טוב מאוד. עדין, נוגה ומעורר מחשבה. יש בו רגעים עמוקים של הסתכלות מפוקחת על המציאות וביקורת עצמית אמריקאית כנה ואמיצה. מומלץ מאוד.

מהי נאמנות בין חברים?!האם תקריב את חייך בשביל חבר טוב?...לכולם יש חברים אבל האם כולם עד כדי כך חברים טובים!!!.על הנושא של חברות עמוקה בין אייזיק,נער צנום וחכם,לבין פו(לא הדב)נער חסון מתאר לנו הסופר את החיים של שני נערים מוכשרים,של אייזיק הגאון שהיה יכול ללמוד בכל אוניברסיטה ברחבי אמריקה אבל נשאר לטפל באביו
ופו שחקן פוטבול מוכשר שמזלו לא הלך איתו.
השניים תיכננו לעזוב הכל ולפתוח חיים חדשים אבל בדרך הם נקלעו למארב של חסרי בית שבמהלכו אייזיק הרג אחד מהם שאם לא כן היה פו נופל קורבן.מפה ואילך הסופר מראה לנו מהי נאמנות(לצד החיובי והשלילי).
ישנם חמישה דמויות עיקריות בסיפור שקושרות את הסיפור לכזה נפלא.
התיאורים הציוריים של הטבע בין מפעלי הפלדה הנטושים מצליחים לשאוב את הקורא לתוך הספר.
אומנם זהו ספר ביכורים של הסופר פיליפ מייר ואין ספק כמו כל דבר חדש צריך ללטש בכדי שיהיה מושלם
גם כן הכתיבה קצת לקוייה אבל התוכן של הספר מכפר על הכול.
ספר מקסים שמראה גם את הצד האפל באמריקה וממחיש עד כמה
"שאמריקה זה לא הוליווד".

ספר מעניין העוסק בחלק הקודר של החברה האמריקאית. מתאר אירועים שהם תוצאה ,בין השאר, של התדרדרות כלכלית המובילים להתדרדרות מוסרית בלתי נמנעת.
הספר לא קל לקריאה מאחר ונוגע בנקודות רגישות ובערכים שמתנגשים. לכל אורך הספר מלווה המחשבה מה אתה היית עושה במקום הגיבורים?
מסוג הספרים שאתה מהרהר בהם גם לאחר שהסתיימו. בהחלט מעניין מומלץ.

ספר סביר ולא יותר מזה לדעתי.
האירוע המרכזי בספר הוא מסוג החוויות מכווצות הלב - קרה משהו נורא- רצח של הומלס, אף אחד לא אשם וכולם ישלמו. ביום בו אייזק מחליט סוף סוף לעזוב פו מלווה אותו כברת דרך, הם נקלעים לאירוע אלים ומפחיד ואחריו הם כבר מוגדרים נמלטים מהחוק. לכל אחד מהם יש חוב כלפי האחר ומשקעים מחייו הפרטיים, והחיים של שניהם יורדים מהמסלול.
העלילה עצמה היא אמיתית וכואבת ולצערי הרב נמצאת בחיי המון אנשים, מראה לנו את הנאמנות של אנשים אחד כלפי השני, מהי חברות אמיתית. קרה המקרה המזעזע ומסופר לנו על החיים של פו ואייזק הדמויות הראשיות ומה עבר עליהם בעבר וכו'...
הכתיבה של הסופר זורמת מדי, לא משאירה חותם, לא דרמטית כמו שהיא רוצה היה שתהיה, מפוזרת, לא אמינה ולא תופסת את הקורא.
לסיכום לא התלהבתי בכלל!