באוסף הזה 3 סיפורים, הראשון הוא יום בחיי איוואן דניסביץ', הלא הוא שוחוב, הלא הוא איוואן דניסיץ'. למה ריבוי השמות? נו, באמת.
136 עמודים מכילים את הסיפור הראשון, הבורא מיקרוקוסמוס של חיים בסיביר. אם היה צריך לתת שוב שם לסיפור דנן צריך היה רק להוסיף מילא אחת: יום אחד מופלא בחיי איוואן דניסביץ'. ולמה מופלא? טוב שאתם שואלים, משום ששוחוב דווקא קם בבוקר החשוך והקפוא בינואר, גופו כואב ודואב, כל רצונו לשוב לישון ושרק יניחו לו. גם משקם והלך למרפאה התברר שזו כלל אינה שעת קבלת קהל וממילא לא ישחררו אותו היום משום שמכסת המשוחררים כבר מלאה. גם הטמפרטורות נוחות מאוד והן רק 27 מעלות מתחת לאפס, מה שאומר שהעבודה תתנהל כסדרה. עוד 13 מעלות מטה והם היו נחים בחדרם. אז למה מופלא?
מופלא כי בכל זאת איכשהו חושוב זכה במנת אוכל נוספת, כאביו נעלמו, עבודתו כבנאי צלחה להפליא והקירות שבנה קמו והיו ואף ישרו בעיניו והיה כי טוב. פיסת משורית שמצא וטמן בכיסו לא נמצאה בחיפוש, עוד ארוחה כפולה נמצאה לו בערב, עוד מעט נקניק מחברו ובכלל החיים יפים מאוד כשהכל פועל כשורה!
סולז'ניצין מצליח לתאר באופן פיוטי חיי עונשין, בלתי נסבלים כמעט, כחיים נסבלים בהחלט בסיביר, אותה חווה על בשרו. 10 שנים בילה שם והחיבור הראשון הזה שפרסם כסופר זכה להכרה בינלאומית, ולא בכדי. מה כבר אפשר לספר ולתאר בחיים קפואים ואפרוריים ואף לרתק את הקורא? בעלילה הגיונית מביא לפני ס. יום אחד בלבד בחיי אסיר, האסור לעשר שנים, ואפילו יום לא נגרע משנים ארוכות אלה. ההפך, כל הסיכויים ששנים נוספות תתוספנה לעונש זה והסיכוי לצאת בחיים משם הולך וקטן.
ובכל זאת, יש חיים ואף חיים מיוחדים בסיביר. על הסיבה לישיבה בכלא אין להכביר מילים. לחלום על העתיד אין בשביל מה ואף על הבית מיותר לחשוב כי זה מדכא ולא מביא דבר. אבל לחיים בכלא יש מומנטום משלהם. יש את מנעד הטמפרטורות ואף כי קר בחוץ העבודה מחממת, לפעמים יש כפל ארוחות, אסירים אחרים מקבלים חבילות ולפעמים יש גוש נקניק, לחם אמיתי ואף סיגריה, גן עדן קטן. לפעמים קר מדי ואז סתם נחים וכשאין חיפושים אפשר לתת מנוחה למוח. לא הכל רע.
הסיפור השני הוא "חצרה של מאטריונה"
בסיפור זה מסופר על מורה המגיע לכפר מרוחק, כזה בו הדלות והעוני מרובים, רק שם מצליח מורה למתמטיקה, שישב בכלא, למצוא עבודה ואיש אינו שואל שאלות מיותרות. המורה מתגורר עם מאטריונה, אחת שבעלה מת תריסר שנים קודם לכן, היא שוכבת רוב היום חולה במיטה ודלותה רבה. אבל פתאום משכנעים אותה לדאוג לפנסיה, זו שהשלטון הרוסי עושה הכל למנוע ממנה בבירוקרטיה נוראית. בסוף היא זוכה בה. כשנדמה שהכל מסתדר בשבילה, הכל דווקא משתבש בצורה נוראית.
גם כאן יוצר ס. מיקרוקוסמוס ומראה לקורא עד כמה החיים ברוסיה שלאחר המהפיכה היו חיים עלובים, נוראיים, דלים, לא הגיוניים ורק הרוח האנושית המפעמת יצרה עוד סוג של משיכה להמשיך ולחיות אחרי ככלות הכל.
לסיפור השלישי נלאיתי מלהגיע. שוב ושוב מקבלים את הרושם שלחיות חיים כאלה במקום כזה דווקא יהיה בלתי אפשרי. עד כדי כך בלתי אפשרי שיגרום לאנשים פשוט לקום ולעזוב. אבל אפילו לקום ולעזוב לא היה אופציה.
שווה מאוד להתוודע לספר מקסים זה. התרגום אכן מיושן להפליא, כיאה וכיאות לספר שיצא ב-1963, מה שרק מעצים את הקסם. סולז'ניצין כרגיל כותב נפלא, קל לקרוא אותו והוא מתגמל את הקורא בלי הסיבוכים של הכותבים הרוסיים הקלאסיים. ודי לחכימא ברמיזא.
