שבעה מדורים ישנם בגיהינום, אחד מהם הוא המדור למשאבי אנוש. מי ירד שאולה, ומי לא, ואיך לעזאזל נאכלס את כולם בתוהו האדום הזה. השטן שולח את הממונה אל פני האדמה לאתר מועמדים, שם הוא מתאהב באישה התזזיתית ביותר שפגש.
זוהי פרשנותי לכותרת הספר, אולי כתולדה מטיול ארוך או זמן רב ללא כתיבה, אך לא בזאת עוסק הסיפור, אלא בגיהינום האישי שלנו, הסכסוך וההתמודדות עמו.
הימים הם ימי האינתיפאדה (לא הראשונה או הנוכחית, השנייה), ואישה אלמונית נהרגת בפיגוע בבירה. לאחר תהליך זיהויה, מוטלת על הממונה לכוח אדם במפעלה משימה (מורכבת משדימה), הוא יוצא למסע להביא אותה ואת עצמו למקום מנוחה.
העיסוק בסכסוך עצמו זניח, לעומת העיסוק בהשלכותיו – בהתמודדות הבלתי נמנעת עם המציאות, בנטל הרגשי הנשרך כמשקולת. אין אנו מודעים לשמות הדמויות, בדגש על גיבור העלילה. אולי מפני שחפץ הסופר לרמוז, שבאופן מסוים, כולנו ממונים, אחראים על הקורבנות, בין אם נבחר או לא, עבורנו, הם חלק בלתי נפרד.
כתיבתו של יהושע קולחת ומעשירה, מרנינה במשלבה. הוא מיטיב לתאר את התמונה במלואה, במלוא יופייה או עליבותה, לא בוחל באמצעים לתאר את העולם הנברא לפניו.
הכתב במקומון, הנחש המושמץ, התחבב עלי לקראת סוף הסיפור. באמצעותו פורש בפנינו יהושע, את פרשנותו האישית לאחת ממשנות אפלטון - אהבה אמיתית אינה זו המממשת את תשוקת אדונה, אלא זו שאינה מממשת, זו שנעדר בה, המושא. כל שאר האהבות ינבלו במהלך החיים או בתומם, רק זו המקדשת את הרגש גרידא, היא זו שתתקיים לעד.
קל להפוך אדיש בארץ שסועת מלחמות, להתעלם מפיגוע הדמים או מודעת האבל ברחוב. אולם לא הפעם. הדגש על אנושיות (או היעדרה), מאלץ את הממונה למשאבי אנוש לצאת ממבצרו, כאילו תפקידו, הוא להשיב אט אט, אלינו ואל עצמו את הרגישות האבודה, שהימצאותה עלולה לכלות אותנו, כפצצת אטום.
והוא מוצא אותה, בדמות אישה טטארית שלעולם לא יפגוש. שהאהבה אליה מתפשטת בנפשו כזיקוקים בשמיים, המבליחים הארה, כל פעם מחדש.
פגעי הגורל אינם מרפים. אור אסרף, לי זיתוני, שירה בנקי, כולם נצרבו בזיכרוני. כל אחד והמקבילה הטטארית שלו, החיוך, המבט, התום. אני רואה אותם לנגד עיניי, חיים, ופורחים, ושמחים, ובלי בכלל להכיר אותם, אני אוהב אותם, אהבה אמיתית, כמו של אפלטון, ובגלל זה כואב לי, כואב לי כל כך.
