קראתי אותו במהלך טיסה ומאוד רציתי להשליך אותו מהחלון אם היה אפשר.
הסיום היה מיותר לחלוטין וגרם לכל הספר להרגיש כמו בזבוז זמן.
עם זאת, ברשותי עוד ספרים של מורקמי ואני לא מוותרת לנסות לחבב אותו.

קשה להגדיר את הספר הזה של מורקמי. המילה היחידה שמתארת אותו היא - מיוחד.
מה מיוחד בו?
הוא כתוב בגוף ראשון רבים. לכתוב בגוף ראשון קשה הרבה יותר מאשר בגוף שלישי ובגוף ראשון רבים אף פעם לא נתקלתי. בעצם, הספר נכתב מנקודת המבט שלנו כשאנחנו מאחורי מצלמה שנעה לה במספר מוקדים בטוקיו לאחר החשכה.
כאשר השמש שוקעת, שלל הטיפוסים המוזרים יוצאים מהחורים ובחלקם אנחנו נתקלים במהלך הספר. רוב האנשים הללו מתקשים לישון - כל אחד מסיבותיו הוא. אמנם לא היו בספר חיות מדברות, אך הייתה "היפיפיה הנרדמת" - ארי אסאי, הדוגמנית היפה שהלכה "לישון קצת" והמשיכה לישון במשך חודשים, אחותה מרי שמרגישה רגשות נחיתות ליד אחותה, סטודנט למשפטים שמנגן בטרומבון בלילות, מתאגרפת יפנית, זונה סינית, נערה שבורחת מרודפיה ואיש הייטק אלים ומסתורי וגם מאפיה סינית, כי איך אפשר בלי מאפיה סינית...

הספר כתוב יפה, הדמויות מרתקות והדיאלוגים מספרים סיפור. הבעיה היא הסוף הסתמי, כל הקצוות נשארו פתוחים, אף עלילה לא התחברה ונשארה מעט תחושת החמצה. עם זאת, הספר עדיין שווה קריאה.


"... את יודעת מה אני חושבת? שאנשים משתמשים בזכרונות כמו בדלק בשביל לחיות. לא משנה אם הזכרונות האלה חשובים או לא. הם פשוט דלק. עלוני פרסומת שמצורפים לעיתונים, ספרי פילוסופיה, תצלומים ארוטיים או ערמות של עשרת אלפים יין - כשזורקים אותם לאש הם לא יותר מפיסות נייר. האש לא שורפת אותם מתוך מחשבה 'וואו... זה קאנט!' או 'זו מהדורת הערב של העיתון יומיורי' או 'איזה ציצי!' כשזורקים אותם לאש הם לא יותר מקרעי נייר. בדיוק אותו דבר עם הזכרונות. אין שום הבדל בין זכרונות חשובים וזכרונות לא חשובים, ואפילו זכרונות חסרי ערך לגמרי, הם כולם רק דלק."

השמש שוקעת ולאט לאט החשכה תופסת מקום, מתפשטת ומתפרשת לכל עבר ועוטפת את כל העומד בדרכה, היא מעלימה כל זכר ליום שעבר אבל האם זה בהכרח מסמן על סופו של יום? או אולי בכלל תחילתו של חלק אחר ביממה, ובזמן שרוב בני האדם מעבירים את החלק הזה של היממה בשינה, אחרים ערים, כל אחד והסיבות שלו להעדר שינה.

רבים האנשים שהלילה מספק להם סוג של בריחה מהמציאות המוכרת להם בעודם ערים. ישנם אלו שפשוט לא מסוגלים להירדם, אין ביכולתם להשקיט את הרוחות העזות שלא מפסיקות להשתולל עמוק בפנים, להרגיע את התודעה, והם בורחים אל העיר בשעות הקטנות ומחפשים מפלט בבר או מסעדה ושם יושבים וקוראים ספר ומעשנים סיגריה לצד כוס תה או קפה שחור או אולי בכלל כוס וויסקי, אחרים נאלצים להעביר את הלילה בעבודה ויש גם את אלו, המוסיקאים, שמנגנים ומעבירים את כל הלילה בחזרות, יש כאלו שיעבירו את שעות הבדידות שלהם וינסו לשכוח ולהטביע את התסכול שנקרא חיים בחברתה של זונה ואחרים שיחפשו אדם מעניין לדבר איתו. מה שבטוח הלילה הוא בהחלט חלק מעניין ובעל פוטנציאל לסחוף אותנו אל עולם אחר, עולם שבין הערות והשינה, חלום ומציאות, הרפתקה.

החיים לא קלים, לחלק מאיתנו החיים קשים יותר ולכאלו פחות, אבל אפשר בהחלט להגיד שהחיים הם לא פיקניק, כולנו נאלצים להתמודד עם החשכה של חיינו והיא יכולה להגיע בצורות שונות ומגוונות, יש כאלו שמנסים לשכוח ולהדחיק וכאלו שמנסים להיזכר ולהיאחז בזכרונות, כל שעלינו לעשות זה לשרוד את הלילה, את החשכה, או אולי בכלל להתמסר אליה או לפחות לקבל שהיא חלק מחיינו, בדיוק כמו הצד האפל של הירח, הוא שם, הוא קיים והוא משפיע גם אם לא תמיד רואים אותו.

מרי אסאי, המדהימה, יושבת בבית הקפה. על השולחן מונחת מאפרה, קופסת סיגריות, שתיה חמה ובידה ספר. אל בית הקפה נכנס בחור צעיר וניגש אליה ושם מתחיל לילה ארוך ואפוף מסתורין.

כמו תמיד, הכתיבה סוחפת ושואבת, עצובה, וקשה לשחרר את הספר ולהניח לו גם כשהעלילה לא ברורה או פחות טובה מספרים אחרים של מורקמי ומבחינתי, הדבר החשוב ביותר, זו היכולות לכתוב וליצור דמויות שאני אישית מצליח להתחבר אליהן כל פעם מחדש, אנושיות מאוד, הן כואבות וקודרות ורובן כמו בעל חיים פצוע שמשתדל לשרוד וקשה שלא לרחם ולהזדהות. זה בהחלט ספר שנקרא כמו חלום או הזיה, לא תמיד מבינים מה רוצים מאיתנו אבל לאוהבי מורקמי מובטחת הנאה כי איך אפשר שלא?

*לאוהבי המוסיקה, תקראו את הספר עם דף YouTube פתוח, מצויינים לא מעט שמות של שירים שכדאי לבדוק, בעיקר בלוז וג'אז, מנגינות ומוסיקה שהוסיפו עוד פן מהנה לחווית הקריאה.

"אי אפשר לחלק את החיים בפשטות לעליז וקודר .יש המון גוונים באמצע. להכיר בקיומם ולהבין אותם זו אינטליגנציה בריאה."

פעם אנשי המערות רצו להגן על עצמם ועל משפחתם ולכן זחלו למערות כשהשמש שקעה ויצאו כשהשמש זרחה שוב על העולם. השעון הפנימי שלנו עדיין מכוון כך שנישן אחרי שהשמש שוקעת. היות ואני גרה "בעיר השינה" לעיתים כשאני מגיעה לקניון בסביבות 22:00
לסרט או משהו ששכחתי לקנות אני נדהמת איך הכל שוקק חיים בזמן שבדרך כלל אני בבית בשעה כזו עם טרנינג כוס קפה וספר.

הספר ברובו מדבר על אנשי הדמדומים או אנשים שזמן הערות שלהם טוב יותר בלילה מאשר ביום. ואם נשארים מספיק זמן בלי לעצום עיניים בלילה מבינים שהיום מתנהל בממלכה אחרת מאשר לאחר שקיעת החמה.

לפני הצבא ולאחר 4 שנים של גיוסים במשק סוף סוף יצאנו כל הקבוצה בקיבוץ מחיפה לפיראוס. ישנו באוניה וכל יום הסתובבנו באי אחר. יצא ככה שבאחד האיים כל הבתים נראו אותו דבר, כל השבילים ,כל הגגות כל הנשים בשחור. ולא מצאנו דרכנו לחדר שבו היינו אמורים לישון בלילה.
אני וכמה חברות נשארנו כל הלילה על כיסאות מתחת לגגון באיזה מסעדה עד שבא הבוקר. וכמובן סירבנו להזמנות כאלה או אחרות מכל סוג. ואז כשהעיניים מתרגלות לחשכה רואים זוגות אוהבים בפגישות בתוליות על ספסלים. צמד פילוסופים מתווכחים על דברים ברומו של עולם. חבורות קולניות של תיירים יורדים מספינות ומחכים לבוקר כדי שמשרדים יפתחו. שיכורים לעיתים זורקים בקבוקים ומנפצים אותם בזעם. וכמובן לפנות בוקר כל המשאיות שפורקות סחורה וכל משאיות הזבל מנקות ומפנות מקום לעוד יום שמגיע. כמו סופר גדול של אנושיות,בבוקר הכל נראה רענן וזורח על המדפים,ואנשים אחרי קפה של בוקר ממהרים לעבודה לעוד יום רוחש.

נערה אמיצה בת 19 בשם מרי החליטה לא לישון בלילה בביתה החם ולתת לזרימה הטבעית של האינטואציה שלה לטייל קצת באזור הדמדומים. ובזמן שאנשים רגילים הלכו לישון במיטתם מתחת לקורת גג בטוחה ומנחמת יש התרחשויות ,יש רגעים אפלים ושחורים שבלילה הם מתעצמים ולעולם אינך יודע את מי תפגוש או איזה זר יעבור בחייך. הרפתקות מזדמנות לאנשים שמחפשים אותם כך אני טוענת תמיד..ומרי חיפשה משהו אך לא ידעה בדיוק מה.
ההרפתקאות זרמו אל מרי בזמן שהיא סך הכל קראה בספר עבה מאוד וישבה בדיינר עם שתיה ואוכל. לא תכננה לעשות משהו מיוחד, אבל איך שהוא היא פגשה בחור חמוד, הכירה כמה חברות טובות, עזרה לזונה סינית בזכות זה שלמדה את השפה הסינית .הכירה מתאגרפת יפנית ,סיפרה סוד כמוס ואפל למישהי שהיא בכלל לא הכירה. למדה שיש דבר כזה שנקרא מלונות אהבה ששם לא מחפשים אהבה .והאבסורד שדווקא שם מכל המקומות הצליחה להרדם. מרי נפתחה לעולם בכך שפתחה את עצמה,והיא לדעתי רק הרוויחה מכך.

הספר נע כשבתוכו יש מוטיבים מורקמים שיגרתיים,אין מפלס התרגשות או מתח או כל דבר שידליק או יכבה את השאלטר שלנו .כשקוראים מרגישים שהספר הוא סוג של חלימה או הזיה .
גם פה יש חתולים כמו בכל ספר אך בקטנה, גם בספר הזה מורקמי מספר על תופעת האינסומניה שזה חוסר יכולת להרדם.בסך הכל ספר
שנהנתי לקרוא כי אני אוהבת את מורקמי ואת הדמיון העשיר והשפה שהוא משתמש.בספרים שלו אני לא מחכה לכלום אני סופגת מפנימה ואוהבת כמו שזה.
הספר הוא לאוהבי מורקמי כי לא פשוט לעמוד בעלילה שנעה כל הזמן בין חלימה למציאות.

מרי אסאי יושבת במסעדה וקוראת ספר, היא בסך הכל, מחפשת לעצמה פינה שקטה, שבה היא תוכל לשבת בשקט, ולקרוא ללא כל הפרעה. היא לא מתארת לעצמה, שפתאום מכר של אחותה מהעבר יצוץ ויתחיל לדבר איתה.
אני חושבת שמה שבעיקר מחבר בין מרי אסאי לטאקאהשי,הוא המשפחה שלהם. למרות שהקשרים שלהם עם המשפחה לא חזקים במיוחד, עדיין רואים שהמשפחה מאד חשובה ודומינטטית בחיים שלהם.יש להם הרגל לדבר על אנשים אחרים, ולהשתמש בהם כנושאי שיחה. לפעמים זה נראה שטאקהשי מדבר עם מרי רק בגלל אחותה, וזה לא נכון, כי בזכות זה שהם מדברים על אחותה של מרי, וטאקאהשי על המשפחה שלו, הקשר ביניהם מעמיק ומתחזק .

אפילו שמרי, רוב הספר מקטינה את עצמה, ולא מייחסת לעצמה חשיבות רבה מדי. אני חושבת שהיא מדהימה, הצורה שבה היא, התייחסה לזונה הסינית, שהייתה זקוקה לעזרה, בצורה כזאת אמפתית וכנה. איך שהיא מקרינה, לאנשים שסובבים אותה, כזאת פתיחות ורגישות, שגורמת להם לסמוך עליה ולדבר איתה.
למרות שהקשר שלה עם אחותה מרוחק, והיא מרגישה כמו זרה אליה,רואים שהיא רוצה להתקרב אליה, ושהיא מתגעגעת לאחותה. על אף פערי השנים,וחוסר התקשורת ביניהן.
ברוב השיחות שלה עם אנשים, היא נמנעת מלשתף בחיים שלה, ומעדיפה להיות בצד המקשיב. בשיחה שהייתה לה, עם עובדת ממלון האהבה, היא סיפרה לה את סיפור החיים שלה, ובעקבות זאת, מרי הצליחה להיפתח ולספר על עצמה. מאותה נקודה בספר, מרגישים שמשהו השתנה במרי.הצורה שבה היא רואה את הדברים השתנתה,איך שהיא מפגינה את הרגשות שלה ולא מסתירה אותם,האמונה והביטחון שלה בעצמה גדלו,והיא לומדת לסמוך על אנשים ולתת בהם אמון.
ממש אהבתי את הכתיבה של מורקמי,איך שהוא מתאר אווירה,אנשים,ומקומות.נותן תחושה שאני צופה בסצנה מסרט. ממש אהבתי את איך שהוא מתאר,כל דבר לפרטי פרטים,והוא יודע לעשות את זה, בצורה טובה ולא חסכנית. והדמויות בספר,מרגישות מאד אמיתיות ואנושיות.
עובדה מעניינת מהספר היא: שיש כמה סוגים של סקסופון,סקסופון טנור וסופרן, תמיד הייתי בטוחה שיש רק אחד, אז זה מגניב שהוא הכניס את עולם הגאז' לספר :).

סיפור קאמרי בלילה אחד. מה עושים מספר אנשים שונים באותו הלילה ואיך סיפוריהם משתלבים, לפעמים נוגעים ולפעמים נוצרות רמיזות קטנות בין הסיפורים. כמו תמיד אצל מורקמי המציאות הופכת לחלום והדמויות למרות שהן רגילות וממשיות בכל זאת הזויות, כאילו מעטפת ערפילית חלומית עוטפת אותן.

מרי אסאי יושבת במסעדה כלשהי וקוראת בספר עבה, היא בת 19 קטנת קומה וצנומה וכובע בייסבול לראשה. השעה 1:00 בלילה, ניגש אליה בחור צעיר גבוה, נגן טרומבון וכך מתחיל הסיפור הלילי כשמצטרפות עוד דמויות ועוד התרחשויות.

מה שאני אוהבת אצל מורקמי שהכל קורה בלי רעש ומהומה, כולל קטע אלים למדי במלון שמשכיר חדרים לפי שעה, מקום שיכול להרתיע, אך גם הבית הזה משדר רוגע וסוג של אמינות ואותו קטע שארע מתפוגג לו בשקט יחסי בשעות הקטנות של הלילה.

מתאים ברקע moon child של קינג קרימזון והחלום שלם.

אפשר להשוות את האהבה למורקמי כאל אהבה לסושי, או שאתה מכור, אוהב, מתענג ולא מוכן לשמוע על איכות טעם אחר, או שאתה ממש לא מתחבר למרקם, לטעם לריח ולחיות הדג.
אי אפשר לחבב את ה
כתיבה של מורקמי ולהגיד: כן, אבל היו לו סיפורים יותר טובים. או שכוווולם אחד אחד חודר לך לתאי המוח הקטנים ונשאר שם כנכס, או שלא.
מורקמי נולד לכתוב לנו מדמיונו ולהביא אותנו לעולמות שאפילו לא ידענו שאפשר לחיות בהם.
מכתיבתי אפשר להבין שאני אכן משוחדת.

סיימתי ממש לאחרונה.
הראשון שקראתי של הסופר.
נהניתי.כתוב יפה, התחברתי לסגנון השונה, לאווירה של עיר גדולה בלילה (טוקיו).
שיחות הנפש בין מרי לטאקאשהי וקורוגי.
האנשים החיים בשעות הקטנות לפני שהעיר הגדולה מתעוררת לחיי היום יום.
תיאורי הדמויות והקשרים ביניהם,תחושה שמי שהיו זרים הפכו לקרובים באווירה המתאימה.

קשה לי. קשה לי לכתוב ביקורת על הספר הזה. קשה לי בגלל שאני כל כך אוהבת את מורקמי, אבל אני פשוט חייבת להוציא את זה.
הדבר שהכי הפריע לי בספר הוא התרגום. המתרגמת עשתה פה עבודה בינונית ומטה, ונראה כי הספר לא ממש עבר הגהה. נתקלתי בדי הרבה טעויות שמאוד הפריעו לי (כמו למשל המילה 'סווצ'ר' שהופיעה בתחילת הספר מספר פעמים, כמו גם טעויות בסיסיות בתחביר תקין של משפטים בעברית). גם אם נשים בצד את ה'פשלות' הנקודתיות פה ושם- בכלליות התחושה היא שהתרגום צולע.
וכעת לגופו של ספר; מורקמי פונה אלינו, הקוראים, כצופים בהשתלשלות האירועים מאחורי עדשת מצלמה. מעין רואים ולא נראים שכאלה בתוך הסצנות שבספר. זו נקודת מבט מעניינת, אף פעם לא נתקלתי בכזאת, וזה דווקא מצא חן בעיני.
הסיפור מותח ומסקרן, אבל קשה להתעלם מהתחושה המרה שמקבלים בסוף הספר. תחושה של חוסר פואנטה. הסיפור אינו מוביל לשום מקום, ונוצרת תחושה של החמצה.
לסיכום- מרקומי עושה בספר הזה 'טיזינג' לקורא ולוקח אותו למסע של מספר שעות בטוקיו, דרך כמה אנשים שסיפוריהם מצטלבים בדרך כלשהי.הוא מפסיק את הסיפור באמצע, אולי בגלל שהבוקר הגיע, השמש זרחה והוא פשוט ממש חייב לרוץ??