"נעצרתי מול התמונה של האיש העצוב.
מוזר, חשבתי. הסתכלתי על התמונה הזאת מיליון פעם, ותמיד חשבתי שזאת מיטה של בית מלון בארץ זרה, ושהגבר מסתכל החוצה לירח ומתגעגע הביתה. עכשיו פתאום צץ לי בראש סיפור אחר: הגבר יושב בתוך הבית שלו. בתוך בית שהיה שלו. הוא מסתכל החוצה בציפייה שזאת שעזבה אותו תשוב ותחזיר לו את התחושה הזאת, כי בלעדיה המיטה הזאת היא סתם מיטה, כמו מיטה של בית מלון. והסדין מקומט מעייפות, לא מאהבה.... "

ספר שנזכרתי לקרוא אחרי 4 שנים שהוא אצלי בספרייה... אולי בגלל עיצוב הכריכה, שלא משך אותי לקרוא.
הספר עמוס בתובנות על החיים, גם כשהוא כתוב בתקופת הפיגועים ורצח רבין. הרבה נקודות אור מחשבתיות נשפכו מתוכו, על החיים, על אהבה ובכלל... ורגשות שלא ידעתי שגם גברים יודעים לבטא.

למרות שהעלילה לא מתקדמת משהו, זה היה כמו להיכנס למחשבות של קבוצת אנשים הקשורים זה בזה, ולקפוץ מאחד לשני, לנקודות מבט שונות, לרגשות זהים ודומים. נכון, לא בלעתי את הספר בנשימה אחת, אבל העברתי את הזמן בכיף. בהחלט מעניין. שווה אפילו ארבע וחצי נקודות.

אולי זה בגללי.. אבל אחרי קריאה מרובה של ספרים מגיל 4, אתה מצפה מספר להיות מושלם. אתה מצפה מספר לרגש אותך ולהוציא ממך דברים שספרים אחרים לא הצליחו. נכון, על פי אמות המידה האלו כמעט אף ספר לא מצליח לקבל את דרגת המצויין ולא עולה על הבסדר, אבל זאת אני.

הספר התחיל ממש טוב: היה הומור, היתה דרך מעניינת להציג את העלילה, היו אפקטים בעלילה, תוכן וכל מה שג׳קי מהאח הגדול אומר. אבל באופן כלשהו במהלך הקריאה לא נסחפתי יתר על המידה אחרי הסיפור, לא הזדהתי במיוחד עם אף אחד, ואני דווקא יכולה להעיד על עצמי שאני אדם רגיש שמזדהה ביתר קלות עם אנשים במצוקה, ובספר הזה לא חסרים כאלו.

אנה מבקשת לתבוע את ההורים שלה ופעם אחת בחיים לעמוד על הזכויות שלה, (זהירות ספוילר:) קצת היה לי מאכזב לגלות בסופו של תהליך שזה לא היה הרעיון שלה.. זה גם הסביר למה היה חסר לי מפגש העימות בינה לבין אחותה, סצינה שיכולה הייתה להיות מרכז העלילה. הרבה דברים שיכלו לרגש בעוצמתם כמו העימות של ג׳סי (האח) עם אביו, זעקו בנעדרותם! ואיך זה שג׳סי הופך להיות ילד טוב אחרי שתופסים אותו בקללתו, ואיך זה שזה מרגיש לי שאנה יותר מדי גדולה מכדי להיות בת 13, גם התשובות לסודות, כמו למה לעורך דין יש כלב נחייה אם הוא לא עיוור' (ובכלל, כל סיפור האהבה שנדחף לשם בכוח) - לא סיפקו אותי כמו שספר טוב יכול לספק.

זה הרגיש כמו לקרוא תסריט (שבאמת היה אח״כ), קל וכיף לדמיין איך זה ייראה בתור סרט, וכשעסוקים יותר במסביב - מאבדים את העיקר; הרגש.

הספר מתחיל ממש טוב, ההמשך נחמד, ההפלגה לזכרונות נעימים, אהבתי גם את העובדה שהסוף הוא לא מה שמצפים ממנו להיות. אבל בסיומו של הסיפור זה מרגיש כאלו הסצינות האחרונות הן אלו שנתנו לספר ארבעה כוכבים, ולא שלוש....

כ"כ הרבה פוטנציאל יש לספר הזה... שני תאומים שהופרדו בלידתם, האחת עם תסמונת דאון והשני נורמלי. במקום הסופרת הייתי כותבת את הספר אחרת, בצורה של דלתות מסתובבות; מה היה קורה אילו שני האחים היו גדלים יחד ומה היה קורה אילו רק ניפגשו, כמו בספר, רק בגיל 25. אהבתי את הפרקים מנקודת מבטה של נורה, שממש התחברו לרגשות שלה; היה קל להזדהות איתה ולחוות איתה את הסיפור, אם כי רוב הזמן הרגשתי ניפוח פרופורצויות מיותר! כמו תוכניות הטלוויזיה הרבות בזמן האחרון המתמקדות באוטיזם - הייתי שמחה לגלות קצת יותר על העולם הזה של הילדה פיבי, מה היא מרגישה, מה היא מבינה, איך היא חיה??? במקום זה התמקדה הסופרת בתיאורים מיותרים אחרים ומעייפים... המשכתי לקרוא מכוח האינרציה בלבד, וגם בגלל שאני כזאת - לא יכולה להתחיל ספר בלי לסיים אותו.

ליאופולד גורסקי. גיבור הספר, וספק אם גיבור הסיפור. הרגשתי בשבילך את תחושת הפספוס החוזרת בכל הסיפור הזה שלך. פספסת את המשפחה שלך - כשאימך שלחה אותך ליער בפולין, רק כדי שתציל את עצמך. כך נשארת לבד כשכולם בעצם מתו בשואה. פספסת את האהבה שלך, אחריה נסעת לאמריקה, כשהיא כבר התחתנה עם אחר, שגידל איתה את בנך שלך. פספסת גם את הקשר שלך עם בנך, כשרק עקבת אחריו כשהיה קטן, אבל ויתרת מראש על יחסים קרובים איתו. גם בהחלטתך, שנייה לפני מות שניכם, לשלוח לו סוף-סוף את הספר שלך - פספסת. ואם זה לא מספיק - פספסת את התהילה שהייתה מגיעה לך כסופר מוערך - כשחבר טוב גנב את ספרך, שמך וכבודך, בלי שידעת שבעולם נמצאים הרבה אנשים שקראו את הספר שלך.. ואפילו לא ידעת שילדה קטנה אחת נקראה על שמה של אלמה אהובתך, המוזכרת בספר.
אז נכון, אתם יכולים להגיד לי עכשיו שזה המיוחד בסיפור - אבל לא. אני חושבת שהחיים מתפספסים לאנשים שנותנים לזה לקרות, שלא מעיזים לקדם את עצמם, ושלא תופסים אומץ לעשות את הדברים המשמעותיים בחיים וכאלה שמוותרים. על כל מה שמגיע להם. ומראש. אז כל מה שיש לי להגיד הוא שליאופולד גורסקי היה פשוט פחדן. ויחד עם זאת שאת רוב רובו של הספר היה לי מעניין וכיף לקרוא - לא יכולתי להתעלם ולהתעצבן בו זמנית מההרגשה של הפספוס... לא רק שלי.

כשהייתי קטנה הייתי מעריצה של רם אורן. הספר הראשון שקראתי היה "הלב", אח"כ "פיתוי", "משחק מכור".. וכו'. הפכתי למעריצה.
עם השנים, ומספר לספר הבנתי את הקטע.
אם בספר הראשון הרגשתי שזה הספר המותח ביותר, והראשון שהצליח להפתיע אותי - עכשיו כבר ידעתי את הסוף מההתחלה ממש.
אותה תבנית, אותה שיטת הפתעה..
קיוויתי הפעם שאולי זה יהיה אחרת, אבל ככל שהתקדמתי עם הסיפור זיהיתי את הניסיונות לטשטש את גורם ההפתעה, כביכול, שיגיע בסוף וידעתי שאין מנוס...
האמת - התאכזבתי.

הרעיון חמוד.פרופסור נבות, מנתח מוח מוביל בתחומו מגלה שלאשתו הטרייה והצעירה מדי בשבילו - נטע - יש גידול במוח. סיפור החיים שלו, ההכרות שלהם והחיים עד הגילוי שזור כזיכרונות עבר בתוך מה שעובר עליהם מרגע הגילוי. היא מפחדת מרופאים, זריקות וכאבים ולא אוהבת שנוגעים בה, הוא צריך להחליט אם הוא מנתח אותה, או מישהו אחר - פחות טוב ממנו...

הספר זרם, היו בו רגעים שאהבתי לקרוא ורגעים שממש הזדהתי ונכנסתי לסיפור.

אבל זה נראה כאילו יום אחד לכותבת (תמי ארד) נמאס להמשיך לכתוב את הספר והיא אמרה לעצמה - "יאללה לסגור" - בדיוק כמו את המוח בניתוח של נטע.

היא ניסתה לשוות לפרופסור אופי קשוח בתפקידו כמנהל מחלקה בבי"ח, מן אלוהים שכזה, אבל זה ממש לא הסתדר עם אותו פרופסור שדיבר אליי מתוך הספר, שסיפר לי על נטע. כאילו מדובר היה בשני אנשים שונים.

ודבר אחד אחרון(מי שעוד לא קרא את הספר - לעצור כאן), שאלה לתמי ארד: למה לעזאזל, לקראת סוף הספר, היית חייבת להכניס את הבגידה השולית כ"כ לסיפור? למה להרוס את דימוי הקשר ביניהם שהצלחת לבנות כ"כ יפה לאט-לאט עד כמעט סוף הספר? כי הוא רופא? כי הוא מבוגר ממנה? כי הוא ניתח אותה והציל את חייה - אז מותר לו? כדי להפוך את הסיפור ליותר אמין, כי מותר לאלוהים הכל? למה?

כשמדובר בסיפור אמיתי - קל עוד יותר להתחבר לסיפור המעניין הזה. בלעתי את הספר, הזדהתי ובכיתי איתה, התרגשתי ושמחתי איתה. ממש לקרוא ולהרגיש בתוך הספר. רק לא לצפות לסוף מהאגדות, מה לעשות... סיפור אמיתי!

מסוג הספרים שאתה אומר לעצמך "חבל שלא אני חשבתי על הרעיון"... הוא יכול לחזור אחורה בזמן לתקופה שהם עדיין לא נפגשו, ולפגוש אותה. היא פגשה אותו המון פעמים עוד לפני שהיא באמת פגשה אותו... ספר סוחף ומעניין, כל פסיק בספר שזור ותלוי בכל האחרים. אני הייתי מכניסה לספר עוד כמה גימיקים כמו דברים שקורים במסעות בזמן הללו ואיך שהם אמורים לשנות את פני העתיד, כי היו ממש מעט כאלה. אבל חוץ מזה - מושלם!!!

ספר עם כ"כ הרבה פוטנציאל שאינו ממומש... קראתי אותו ממש מזמן, אבל התחושה של הפספוס, של המשהו שחסר, נשארה עד עכשיו.