אין תוכו כברו אומרים? אז כן, אין תוכו כברו. כי כשקוראים את זה בפעם הראשונה התגובה המיידית היא WTF, למה לעזאזל לכתוב פרוזה כשמה שאתה רוצה לעשות זה לפרסם אוסף של מאמרים. מסופר פה על סופרת קשישה שכבר מזמן לא כתבה איזה ספר והיא נושאת הרצאות במקומות מכובדים יותר (נגיד אוניברסיטה) או פחות (נגיד ספינות שעשועים) ועיקר התוכן הוא ההרצאות האלה.

רק שכתב את זה סופר, אחד המבריקים, והוא עושה פה מעשה אמיץ, כי החשש שלא יבינו את זה, יש לו כנראה על מה להתבסס.

זה לא משל, מה שיש פה. זאת הדגמה. שיעור מופתי.

כבר בשורות הראשונות קוטזי מבהיר כי נושא הספר הוא הספרות. הוא עושה את זה דרך דיון בריאליזם. הריאליזם מושתת על העקרון כי אין לרעיונות קיום כשלעצמם, הם יכולים להתקיים רק בתוך דברים ולכן כשהריאליזם צריך לדון ברעיונות הוא נאלץ להביא מצבים. ואם הרעיון אותו אתה רוצה לבדוק הוא הספרות, תביא ספר. תגלם בתוכו את מה שיש לך להגיד. הנפשות הפועלות יגלמו את הרעיונות המופשטים שלך, והרעיונות, הם קשורים לדוברים, הורתם ברחם האינטרסים האישיים שמתוכם פועלים בעולם דובריהם. הם יחסיים, קשורים תמיד באנשים, בסיטואציות ובאינטרסים.

זה הרציונאל של הספר הזה, ומכאן ואילך, אחרי אקספוזיציה מרתקת, אפשר לנסות להבין מה הוא עושה.

הוא בוחן היבטים רבים של הספרות: את נקודת המבט המגדרית, האם גבר יכול לכתוב אישה או להיפך, (ואת שואלת את עצמך האם קוטזי יכול לכתוב את אליזבת קוסטלו), את מקורם של הרעיונות, מהיכן שואב אותם סופר (ואת מוצאת את עצמך מול העמדות האנטי קולוניאליסטיות של הסופר הדרום אפריקאי הזה), את תפקידי העריכה, את הפרשנות, את הקשר בין מוסר לספרות, מה בכלל אפשר ללמוד מזה ובעיקר מה אי אפשר, הרבה מאד היבטים, כשאין אמצעי שאי אפשר להשתמש בו.

כספר שעוסק בכתיבת ספרים הוא משמש גם ככר לנסיונות ולא חשוב אם הם ההיפוך הגמור של הטענות שלו, גם כשצריך לשעמם את הקורא כדי להמחיש את העובדה שלדבר על רעיונות מופשטים סתם ככה, בלי שינבעו מתוך המציאות המתוארת, זה לא מעניין.

זה ספר שמטיל ספק, בראש וראשונה בו עצמו, וגם בכל אחד מהרעיונות שהוא מעלה. לכל אמירה יש תוספת של היסוס, ספק, הגחכה, כי יש פה מודעות עצמית שמשולבת בהבנה שיתכנו גם נקודות מבט אחרות, לא פחות אמיתיות.

ואם בענייני ספק, אז גם הפרשנות הזאת היא רק אחת מערב רב של פרשנויות שיכולות ללוות את הספר הכל כך לא רגיל הזה.

וידוי: לא פעם ממש קשה לי, עד תיסכול מלנכולי, להיתקל בשיח-חכמה - באודיו, וידיו, או בפרינט - המתעסק ב'דבר האמתי' כמו אומנות אבסטרקטית, שירה, מוסיקה קלאסית, וכל העמוק שיש או שאין לספרות להציע, ואני הקטן עומד מן הצד מחריש וממש לא מצליח להבין על מה בעצם מדברים שם. כשאני כבר כן מצליח, זה רק מוסיף לתסכול ולתחושת ה"מה-לעשות?-אין-לי-את-זה".
לא פעם אני משנס מותנים, אוזר אומץ ומנסה להבין משהו במוסף הספרים של הארץ, ושוב אני נאלץ להגיע למסקנה שאם כל הכבוד, אני כנראה לא מהאנשים החושבים. לפחות כך אני חושב.
התאווה האמתית, שהפכה כבר מזמן למושא חלומות, היא שיום יבוא ואיזשהו מאסטרו בדימוס, יתפנה אלי, ויתחיל לשוחח איתי על כל הטוב הזה, מבלי להתנשא ומבלי לתקוע בי את המבט ההוא מעל למשקפיים של "מה?!-אתה-באמת-לא-מבין-את-העומק-של-פיקאסו?!". ושגם אם העז לשאול חלילה מה יש בקשקוש הזה, יותר מאלו שאני ייצרתי בצעירותי, הוא לא יקום וילך. גם לי יש חלום.

אין לי שום הסבר הגיוני, מדוע מכל עשרות הספרים שהונחו על יד פח הזבל של משפחה צפונית, בחרתי דווקא את 'אליזבת קוסטלו' של קוטזי. שוב אסמיק ואודה, מעולם לא קראתי את קוטזי, ולא שמעתי על קוסטלו, גם לא היה שום דבר מיוחד בכריכה הירוקה והשגרתית שגירה את סקרנותי. רק מדליית ה'פרס נובל' קרצה אל ליבי והביאה אותי בלא יודעים לעמוד הכי קרוב להגשמת החלום שלי.

אז זהו, בדרך חזרה, באוטובוס העירוני, נפגשתי אם קוסטלו. המפגש הזה היה בכי ממבט ראשון. פשוט התרגשתי, לזה בדיוק ציפיתי, לסופרת בסט-סיילרית, שמבינה משהו בספרות, שתנסה להסביר לי משהו מהעומק של המדיה המופלאה הזאת. ואתם יודעים מה היה הכי מרגש? שאותה סופרת, לא פעם קרצה לי בעיניה הזקנות והחכמות, וגרמה לי להבין, שגם היא לא בדיוק בטוחה בכל מה שהיא אומרת, ובעיקר במה שהמראיינים/הביוגרפים וכל צוות פלצני התרבות העולמית מנסים לנפח על חשבון הדבר האמתי.

אני חייב להודות, למרות שהיא מאוד התאמצה להעמיק איתי ולהכניס אותי בסוד העניינים העמוקים, לא היה לה קל. לעיתים היא פשוט שכחה עם מי היא מדברת. היא שכחה שאני לא דן מירון ולא מנחם פרי, והיא כנראה לא מסוגלת לחשוב שכשמדברים איתי על הקוף של קפקא, אני לא ממש יודע על מה מדובר.
היא גם לא הייתה רוצה לדעת, שלא כל שעה ביום מתאימה להפרעת הקשב שלי להקשיב לה בריכוז מלא. היא לא ידעה, שאני לוקח הפסקה של יומיים על כל 20 עמודים שהיא מרצה לי. אבל היא בטוח תשמח לדעת, שהיא הביאה אותי הכי קרוב להגשמת החלום. תודה לך קוסטלו. היי, בעצם, רגע לפני שהדליקו את האור באולם, קלטתי ברשימת הקרדיטים, שהתודה מגיעה בעצם לקוטזי. הוא בעצם הגאון ששיחק את התפקיד הראשי בגאונות. אז תודה לך קוטזי. ואני מקווה שלמרות שאין להצגה הזאת מספיק צופים, אל תפסיק להציג אותה ולהביא עוד כמותה. תודה.

קשה לדרג את הספר כי אינו אחיד בטיבו. זו אסופה של הרצאות שהגיבורה נותנת/שומעת. ההרצאות די משעממות- אפילו הסופר מעיד כי אלזבת קוסטלו אינו דוברת מרתקת... אבל בסוף הספר יש חלקים נהדרים בהם מתוארת מערכת היחסים בינה לבין אחותה הקשישה וגם פרק נהדר הסוגר את הספר כולו. מיועד ל"מיטיבי לכת" בלבד

איזה פער עצום בין הכתיבה לתוכן. אני דווקא אוהב סגנון ולא משתגע על כל הדרמות והאקשן, אבל כאן הסופרת המשמשת כנראה אלטר-אגו לסופר מגלה טפח ומכסה טפחיים, ונותרת דמות לא מרתקת בעליל. מדי פעם בהרצאותיה ובאינטראקציה עם הקהל שלה יש רעיונות מעניינים על ספרות, על צמחונות, על דת אבל אלו נבלעים ברעיונות שחוקים, ועל אף הניסיון להימנע מהטפה ההטפה מצליחה להשתלט. כאמור, הסגנון מרתק אבל התוכן מתקשה מאוד לחדש.

הספר בכללותו דמה בעיניי לגרסת קאבר ליצרות ספרות קודמות, ובכך הצליח ליצור בהן עניין מחודש. לסיכום, הייתי אומר שמדובר בסך הכול בתרגיל ספרותי מוצלח, אבל פחות כספר לקריאה.