אחת מתוצאות הלוואי של השהייה הארוכה של האמריקאים בוייטנאם בשנים הארוכות של המלחמה (אשר בוייטנאם היא נקראת כמובן "המלחמה האמריקאית"), היא ריבוי ילדי התערובת אשר נולדו לאבות אמריקאים ולאימהות וייטנאמיות. על פי הערכות, נולדו בוייטנאם בין 50 ל-100 אלף ילדים כאלו. לאחר סיום המלחמה נאלצו נשים אשר הרו לאמריקאים וכמובן גם ילדיהם, להתמודד עם אפליה קשה ולעיתים אף נידוי: רבים בחברה ראו בנשים אלו בוגדות בשל קשריהן עם המשטר הקודם וחמור מכך: עם האויב. לדעתי הפעם הראשונה שהנושא הזה קיבל ביטוי בתרבות, הייתה במחזה מיס סייגון.

כמובן שילדים רבים ננטשו על ידי האבות האמריקאים שהשאירו את ילדיהם אצל אימותיהם במדינה מוכת העוני והמלחמה, ממש כמו במחזמר פרי עטם של קלוד-מישל שנברג ואלן בובליל.

הסופר קיין נגויין חי היום בארה"ב ומתפרנס מרפואת שיניים. אך הוא אחד מאותם ילדי תערובת ששילמו את המחיר לאחר ניצחון הצפון על הדרום. ספר הזיכרונות שלו מתחיל בתיאור ילדותו כבן לאם בעלת אמצעים בבית מפואר בעיר נה טראנג. אלא שביום 30 באפריל 1975 הדרום נכנע ואז הכל מתהפך. המשפחה מאבדת את עושרה, הופכת קורבן לרדיפות, סטיגמות, אפליה ונידוי.

נגויין מתאר את השלכות המלחמה על יחידים, על משפחות ועל אנשי הדרום בכלל שנאלצו באותה עת להתמודד עם הסדר החדש במדינה.

במשך שנים התכחשה ארה"ב לאחריותה כלפי ילדים אלו. רק באמצע שנות השמונים, 10 שנים לאחר ניצחון הצפון, החל השינוי שאפשר לילדים אלו להיקלט בארה"ב.

זהו סיפור מאוד אישי על התמודדות הסופר ואחיו, על אימו, על יחסי הורים וילדים, על משפחה בכלל וגם לא מעט על אטימות ורוע לב. הסיפור כתוב נפלא, התרגום מצוין (פרט לשם הספר) וקשה להישאר אדיש לנוכח הדברים. זהו אחד הספרים היותר טובים ומטלטלים שקראתי לאחרונה.

הספר נקרא במקור The Unwanted, שם מספיק טוב שלא ברור לי מדוע תורגם אחרת.

לסיום משהו אישי: חזרתי מוייטנאם בתחילת דצמבר. אנחנו כמעט 50 שנה לאחר סיום המלחמה והדור הצעיר במדינה נולד כמובן לאחר סיומה. האנוי וסייגון נראות ערים מערביות לכל דבר וענין ולמרות מרחק השנים, נראה לי כי סיפור המלחמה עדין עומד באוויר.

5 כוכבים וחבל שאין אפשרות ליותר.

סיפור חיים מרתק, אך מדכא ביותר. המחבר מתאר את קורות משפחתו, שנאלצה לרדת מגדולתה בעקבות המשטר הקומוניסטי בוויאטנם בשנות ה-70 של המאה הקודמת. תיאורי העוני המחפיר, המצוקה, הרעב, ההלשנות על מתנגדי המשטר ומחנות הריכוז, הזכירו לי מאוד ספרים שקראתי על השלטון הקומוניסטי והגולאגים ברוסיה, בסין, בצפון קוריאה ולהבדיל- גם את תקופת השואה.
הבעיה בספר היא, שמלבד התיאור בפרק הראשון שלו, אין בו שבריר של אושר, הקלה, הצלה או נחמה. הכל רע, בלתי נסבל, מלא ביורוקרטיה ויאוש, שחיתות, ליכלוך וצחנה.
ציפיתי שהפרק האחרון, שמתאר יציאה לדרך חדשה, יהיה מפורט ואופטימי, אך המחבר בחר לקטוע את הספר, בלי לתאר כמעט מה התרחש.

מכניסה את הספר הזה לרשימת הספרים המומלצים שלי. פשוט ספר מקסים. מסופר על סיפור אמיתי, בזכותו קיבלתי ידע על מה שקרה במלחמת ויאטנם, הספר מסופר על צד מחבר הספר בהיותו ילד. עלילה קשה על החיים שהיו לו בעבר, ספר מומלץ מאוד. אני אישית התבאסתי שסיימתי לקרוא אותו

ספר מקסים, מרגש, פותח צוהר לחיים אחרים. ספור של הישרדות ואכזריות. סיפור שמלמד אותנו שהחיים חזקים. המליצו לי ואני ממליץ לכם.

ספר שמתחיל חלש אבל הולך ומשתפר,על אף כמה תיאורים מאוד קיצוניים(לפי הכותב זה באמת מה שקרה ורק לדמיין שאנשים עוברים כזה סבל זה מזעזע) מדובר בספר חזק ומומלץ.

ספר מצויין, מתאר את מלחמת וייאטנם מנקודת מבט שונה ומרתקת.