מצאתי את הספר הזה כשהייתי בגיל ההתבגרות בין ארונית הספרים מעלי האבק של אבי. בין הספרים שכבר עשרות שנים שכבו ללא שימוש. לפי הרישום על הדף הראשי, נראה כמו אימי קנתה את הספר לאבי לפני 30 שנה כשבדיוק השתחרר מהצבא. הכריכה האחורית רמזה על כך ששווה לבדוק את טיבו של הספר, מבעד לדפים המצהיבים והמתפוררים.
לפי המחקר שעשיתי עליו גיליתי שספר המד"ב הזה מורכב מ-3 נובלות שהורכבו לכדי ספר שלם. במקור, הייתה רק הנובלטה האמצעית - 'תינוק בן 3', ואחריה החליט סטרג'ן לכתוב עוד שתי נובלות שיבואו אחת לפני ואחת אחרי וישלימו את העלילה של הספר לכדי מכלול גשטלטי שלם. (Pun Intended)
הסיפור של הספר מתחיל עם החלק הראשון - 'השוטה הנפלא',
שמתאר אדם שאינו מסוגל לחשוב בהגיון מנקודת המבט שלו, סוג של אוטיסט עם יצרים חייתיים שמאז ומתמיד חי ברחוב.
השורה הראשונה מסבירה את הכל - 'השוטה חי בעולם שחור ואפור, משובץ הבהקים צחורים של רעב והבהובים של פחד, בגדיו היו ישנים ועתירי-אשנבים. כאן ביצבץ קרסול, חד כאזמל קר, ושם - במקטורן הקרוע - נראו צלעות כאצבעותיו של אגרוף, גבה קומה היה ושטוח. עיניו היו רוגעות ופניו מתות'. בהמשך החלק, השוטה מוצא בחורה צעירה שמאפייניה הרגשיים זהים לשלו והם מנסים להתקרב אחד לשני אך גדר ברזל מסתירה ביניהם מאחר ואביה המתעלל כלא אותה ואת אחותה בביתה. לא אגלה מה קורה בהמשך, זה משהו שראוי בדיקה, אבל זה סוחט דמעות.
החלק השני מספר על משהו אחר לגמרי, נובלטה קצרה של בערך 10 עמודים על שיחה בין בחור בשם ג'רארד לפסיכולוג כלשהו. הדיאלוג ביניהם הוא השנון ביותר שקראתי כמעט אי-פעם.
הפלא הוא, שעד בערך אמצע החלק השלישי, 'מוסריות', עדיין אין ממש שמץ של מושג על מה הספר, ורק כאשר הדמויות שהיו בחלק הראשון והדמויות של החלק שני מתחילות להשתלב ולחזור בחלק השלישי, ההגיון מתחיל לחבר את החלקים כמו פאזל.
מה שבעצם קורה בו, זה סיפור על 5 דמויות: השוטה, שמסוגל לקרוא מחשבות, ילדה שיכולה להזיז חפצים בעזרת טלקינזיס, שני תאומים שמסוגלים להיעלם ולהופיע באיזה מקום שירצו (טלפורטציה), 'התינוק' - שמסוגל לנתח ולהסיק כל מידע שקיים ממש כמו מחשב אנושי, ועוד נער שיש לו אינסטינקטים של פושע צעיר, אך עם יכולות של גאון.
במהלך הספר, חמשת הדמויות נפגשות ו"מתמזגות" יחד והופכות לעל-אדם, גשטלט שמורכב מסך חלקיו. מכונה משומנת שפועלת יחדיו.
הספר הוא אומנם לא קריאה שיגרתית, ודורש לאמץ את הראש לא מעט, אבל זו קריאה של קלאסיקה מאבני הז'אנר המד"ב,
וללא ספק מעוררת השראה.
והסוף - הסוף שווה את כל הרכבת הפאזל. אחד הסופים היותר נכונים שקראתי בספרות המד"ב.
(אגב, הספר זכה בפרס הפנטזיה הבינלאומי לשנת 1953)
