הספרנית הפנתה אליי מבט תמה ומעוקם אף: "זה? את מתכוונת לספר הזה?"
כן, אמרתי לה, בדיוק לזה. כבר שבועיים אני רואה אותו על הדלפק ומעניין אותי לדעת מתי תעטפו אותו ותקטלגו, כי אני מעוניינת לקרוא.
הספרנית המשיכה בעיקום האף: "אנחנו לא מתכוונים לעשות את זה. מישהי תרמה את הספר לספריה, ולא נראה לי שהוא מעניין בכלל".
עכשיו היה תורי לתהות. אוליבר סאקס? ה-אוליבר סאקס? זה שכתב את "האיש שחשב שאשתו היא כובע"? איך יכול להיות שזה ספר לא מעניין?

וכך, באישור הספרנית לקחתי אותו אליי, כדי שאוכל להוריד את שמו מהרשימה "צריך לקרוא פעם", וגם כי באמת רציתי לקרוא אותו. אוליבר סאקס הוא רופא, נוירולוג, ורוב הספרים שלו עוסקים בתופעות פתולוגיות הקשורות למוח, ושהוא פגש אצל מטופליו, או שהציגו בפניו מטפלים אחרים. כשעשיתי מחקר קטן באינטרנט לצורך הסקירה הזאת גיליתי שבחודש הבא סאקס עתיד לחגוג את יום הולדתו השמונים, והוא עדיין חוקר ופעיל, אז נראה לי שראוי לתת לו את הכבוד המתאים, ולא לנער אותו כלאחר יד. סאקס הוא גם אחד התורמים העיקריים ללקויות כגון תסמונת טורט, או סוגים שונים של אוטיזם, ואת המודעות הזו הוא הפיץ בעזרת ספריו הפופולריים.

לאחר קריאה אני יכולה לומר על הספר, באנגלית, שהוא more of the same. מי שאהב את "אנתרופולוג על המאדים" ואת "האיש שחשב שאשתו היא כובע", יקבל עוד מנה באותו סגנון. חלונות קצרים וקריאים מאוד הפותחים פתח לעולמ ולחיים המיוחדים של אנשים הסובלים מתסמונות נוירולוגיות שונות. המוזיקה, אפשר לומר, היא רק התירוץ. בין השאר מספר סאקס על אנשים שרק המוזיקה או העשיה המוזיקלית מאפשרים להם תפקוד ראוי אך זמני, על מוזיקאים שסובלים מבעיות פיזיות בעת נגינה, על שמיעה אבסולוטית, על ראיה סיסטזית של צלילים ועוד ועוד.

לא קראתי את הספר בתנופה אחת. לא צריך. הוא טוב לטעימות קטנות, פרק או שניים בכל פעם. הכל מאוד מעניין, מאוד מובן. ברור לגמרי שסאקס רואה בראש ובראשונה את האדם שמאחורי "התופעה", ואיכשהו נוטה להתיידד עם כל המטופלים שלו. קצת גרם לי להצטער שאין לי שמיעה אבסולוטית, ושאני לא רואה את פה דייז בצבע סגול-לילך. מי שמצפה בסופה של הקריאה לקבל תובנות כלליות על מוזיקה, או להבין למה אדם מסויים הוא מוזיקלי ואחר לא, עלול להתאכזב. כמו שאמרתי, המוזיקה היא רק התירוץ.

באחת הסקירות שראיתי כאן באתר נכתב שהספר גדוש במושגים טכניים ומקצועיים. אני לא הרגשתי ככה. ברור שאדם שכותב על המוח צריך להשתמש במונחים הקשורים למבנה המוח כמו קורטקס ואמיגדלה, אבל באופן כללי השפה היא שפה דבורה ולא-מקצוענית (וזה טוב, כמובן, כי זה ספר המיועד לקריאה).

לקח תקופה, אבל בסוף סיימתי לקרוא. אני לא מתכוננת להחזיר אותו לספרייה. כאן בבית לפחות יקראו אותו, ולא יתנו לו להתגלגל בקרן זווית. קצת סימלי שאני כותבת את הסקירה הזאת ביום י"ז בתמוז, שבו מתחיל צום-המוזיקה שלי לשלושת השבועות הקרובים. אבל זה לא באמת קשור לספר. רק בעקיפין.

כשהייתי בת תשע החלטתי שאני רוצה לנגן על חליל-צד. אף אחד סביבי לא ניגן ואי אפשר לאמר שבאתי מבית מוזיקלי במיוחד. המקסימום היה תקליטים של שלמה ארצי או הפסקול של "שיער" שהתנגן לפעמים ברקע.
למה חליל צד דווקא אני כבר לא זוכרת. אולי שמעתי משהו ברדיו, אולי אחת מהבנות ניגנה בטקס (עד היום חליל צד נתפס אצלי משום מה ככלי נשי. קשה לי לחבר אליו גבר כמו שקשה לי להעלות בעיני רוחי אישה מנגנת בקרן יער. אף על פי שבטוח יש אחת כזו לפחות).
כשהגיעו בוחנים מהקונסרבטוריון לבית הספר, הבוחן הושיט לי חלילית וביקש שאחזור על כמה תווים שהוא ניגן. ניסיתי. אני עדיין זוכרת את המגע של החלילית, זר וקריר, במקלט של בית הספר.
כששאלתי, די מתוחה, מה הייתה התוצאה של הבחינה הוא השיב שעדיף שאתחיל בחלילית. נעלבתי. כמעט מיותר לאמר שמאז, מעולם לא ניגנתי על כלי, לא חלילית ולא חליל, לא דובים ולא (קרן) יער. העדפתי להתרוצץ על מגרשי טניס ולקלוע לסל. אבל תמיד נשארה לי מן ילדה קטנה כזו בתוכי, שמקווה שאולי פעם, אפילו שאני לא יודעת לקרוא תווים, אוכל להרביץ איזה סולו בחליל צד.
כבר כמעט וויתרתי על החלום הקטן הזה ואז הגיע לידיי ספרו של אוליבר סאקס "מוזיקופיליה". וגרם לי להבין שעוד יש תקווה. כי אין לדעת מתי מוזיקופיליה תתקוף. אולי (חלילה וחס כמובן) יכה בי ברק ויפרוץ ממני מעיין של כישרון מוזיקלי חבוי ואלחין קונצ'רטו שלם לחליל צד (אם יש דבר כזה). או שאתעורר מחר בבוקר כשהתשיעית של בטהובן מתנגנת לי ללא הפסקה בראש, עד שאיאלץ ללכת לרופא שיגאל אותי מייסוריי המוזיקליים.

אוליבר סאקס, שאותו כבר פגשתי בעבר ב"איש שחשב שאשתו היא כובע" המופלא, פורש כאן יריעה רחבה מחיי מטופליו ; ועומד על הקשר המופלא והחידתי עדיין, בין המוח האנושי ובין המוזיקה. בין השפה ובין המוזיקה, בין הריפוי והמוזיקה.
הוא מספר על היכולות המוזיקליות המופלאות של מי שהם מכל בחינה אחרת מוגבלים ולא מסוגלים לקשור שרוך נעל. או מי שמאבדים את עצמם לאט לאט, טרף לציפורני האלצהיימר או השיטיון, אך מסוגלים לשיר ולנגן כפי שיכלו ארבעים שנה קודם. סאקס גרם לי להרהר לראשונה על הגבול הדק שמפריד בין הנוירולוגיה ובין הפילוסופיה וחקר התודעה. אולי הנוירולוגיה היא תחום הרפואה שקרוב ביותר לסודות הגדולים והעמוקים ביותר – מה זו מחשבה, מהו רגש, מהי תודעה. וכמובן שאת כל אלו האדם חוקר כאשר הם נפגמים, מתעוותים. לפעמים ללא הכר. כך בכל ספריו של סאקס, עד כדי כך שמוגבל ופגום הופכים לדבר יחסי. מסתבר שיש בני אדם ולהם צד אחד במוח בלבד והם מסוגלים ללא כל קושי לנגן בחליל צד. או לזכור סימפוניות שלמות.

כמי שחסרה השכלה מוזיקלית או רפואית, מצאתי את הספר עמוס מדיי במונחים מקצועיים, מיועד לקהל של רופאים או מוזיקאים, יותר מאשר לקהל פופולארי – וחבל שכך.
נדמה שאם סאקס היה מפחית במעט את כמות המונחים הלטיניים וההסברים הטכניים הוא היה מקרב אותנו עוד קצת.
עוד קצת אל החידה הגדולה הזאת שהיא אנחנו.

לאחר שקראתי את "האיש שחשב שאשתו היא כובע" של סאקס, שמחתי מאוד לקבל ספר חדש שלו, שעוסק כולו בתופעת המוזיקליות האנושית, ובקשר שלה למוח. כשחושבים על זה, המוח הינו חידה מרתקת,שכנראה לעולם לא נצליח לפתור. נאמר עליו ש"אילו היה מוחנו כה פשוט עד שנוכל להבין אותו- היינו טיפשים מכדי להבין אותו". זיגמונד פרויד, לפני שפנה לפסיכולוגיה, היה נוירולוג ידוע. כשנואש מלהבין באמצעים של זמנו כיצד פועל המוח החליט לעקוף את החידה באומרו שבעתיד יתחברו הנוירולוגיה והפסיכולוגיה מחדש למדע אחד. מדעי המוח של ימינו מתקרבים לחזונו הזה.
"מוזיקופיליה" מציג תופעות מעניינות הנוגעות למוזיקה והדרך שבה המוח תופס אותה. מעניין לקרוא על פגיעות מוחיות שמשנות את הדרך בה אדם תופס מוזיקה, על פגיעות שגורמות לאדם לשמוע מוזיקה שאינה קיימת, על שמיעה אבסולוטית ועל טיפול במוזיקה לנפגעי מוח. למרות שהוא מוצג כספר להדיוטות, רמתו מעט גבוהה מדי והוא משתמש במונחים מקצועיים הן מתחום הנוירולוגיה, אותם אני מכירה, והן מתחום המוזיקה שהינו זר לי כמעט לחלוטין. הידע שלי בתחום מבנה ופעילות המוח עזר לי מאוד להבין ופיצה על הבורות שלי במוזיקה. לקורא שאינו בקיא באף אחד מהם מומלץ לקרוא קודם את "האיש שחשב שאשתו היא כובע" כדי להכיר את חלקי המוח ותפקידיהם השונים.
בסה"כ מדובר בספר מאוד מעניין על נושא מאוד מעניין. חובבי המוזיקה יהנו ממנו במיוחד, כשיבינו על איזה בסיס מורכב היא נשענת.

אוליבר סאקס כ"כ מתבונן, כ"כ מעניין ובעיקר כ"כ כ"כ אנושי ואוהב. הספר מרתק, מפתיע ומעורר המון מחשבות, וללא ספק הודות לעין המיוחדת של ד"ר סאקס (סליחה אם טעיתי בתואר..). לא על כל ספר עיוני אפשר לומר זאת- פשוט קסם.

אוליבר סאקס מביא מקבץ
סיפורים המשלב תסמונות נוירולוגיות שונות
המתקשרות למוזיקה ולאייך אנחנו תופסים ושומעים אותה
לחובבי מוזיקה מושבעים ובעלי טעם גם במדע פופולרי
ספר מומלץ
למי שלא..
פחות

נהניתי מ"האיש שחשב שאשתו היא כובע"‏ אז נתתי לספר הזה צ'אנס. אבל בניגוד ל"האיש שחשב" לא התחברתי לספר הזה בכלל. הספר שעמם אותי והקריאה הרגישה כמו מטלה - כזו ששמחתי להיפטר ממנה בסוף הספר. אני מתעניין במדע פופולרי, אני נהנה ממוסיקה. לספר הזה היה מעט מאוד קשר לשניהם.