יש כל מיני דברים שמגלים רק כשעוברים דירה. כמובן, אם הבית מסודר כמו שמארי קונדו גורסת, כלומר כלל הציוד האישי מרוכז במקום אחד, אז אולי זה שונה. אבל לאנשים בני תמותה שיש ספרים בסלון ובחדר שינה, במסדרון ובשירותים, עלול לקרות שיהיו יותר מעותק אחד של אותו ספר, והם אפילו לא יהיו מודעים לזה. וזה מה שגילינו במהלך האריזות. שני עותקים של "אחרון המוהיקנים". לא ברור איך התגלגלו הנה שניים כאלה, וזה בכלל מצחיק שיש יותר מאחרון מוהיקנים אחד. אבל ככה זה. אנחנו בית שהורג עציצים אבל מצמיח ספרים.

הסופר ג'יימס פנימור קופר גדל בעיירה שייסד אביו לחוף אגם במדינת ניו יורק, ושנקראה בשם המפתיע קופרסטאון. הוא כתב חמישה ספרים בסדר "פוזמק העור" המתארים את החלוצים בראשית ימי ארצות הברית, את ההתיישבות שלהם, את המאבקים ב"אדומי העור" ועוד. מבין החמישה אחרון המוהיקנים הוא הספר הטוב, בעוד שאר הספרים נופלים ממנו בהרבה. כך יצא שג'יימס פנימור קופר הוא התושב המפורסם ביותר של קופרסטאון.

גרוף לורן יצרה עיר תאומה של קופרסטאון, עם סופר תאום בשם טמפל, ובנתה שם עלילת מסתורין. לצד מפלצת קדמונית שנמצאה באגם, מגיעה גם בחורה בת 28 בשם וילי אפשטון. וילי, בת לאם יחידנית שנולדה כשאימה ההיפית היתה בת 18, חוזר לעיירה מובסת והרה. היא פותחת בתעלומת מציאת זהותו של אביה. זה שונה מתעלומה ספרותית רגילה, משום שהמפתח לחידה (אמא שלה) זמין ונגיש, אבל החידה נותנת לה עניין לענות בו במקום הדוקטורט שלה שקרס במחי רומן שערורייתי עם המנחה שלה, והריון בעייתי.

עלילה מופרכת, בעיירה הזויה. אבל הסיפור כתוב היטב, וסיפק לי שבת נוחה ונעימה. מומלץ למי שרוצה.

לספר הזה הגעתי משילוב של שני דברים:
המלצה מסויימת פה בסימניה והעובדה שרק אותו מצאתי בספריה מבין הספרים שחיפשתי ביום מסויים.
הלכתי על זה...
סיפורה של וילהמינה שחוזרת לעיירת ילדותה והדבר מוביל לחיפוש אחר אביה הבילוגי שם (על הדרך מתגלית גם איזו מפלצת מתה באגם שעד עכשיו אני לא חושבת שזה היה הכרחי לעלילה).


לא יכולה להגיד שנהנתי מהספר יותר מידי.
זוכרים את עבודות המשפחתולוגיה המפורסמות שנתבקשנו לעשות בתיכון? (אני את שלי העתקתי מאחותי הגדולה אבל לא משנה)
זה כאילו נתנו לי לקרוא את של מישהי רק עם המון דורות אחורה! לעיתים זה היה מייגע ולעיתים סתם משעמם.
החלק שבכל זאת עוזר לצלוח את הספר הוא העבודה שהסופרת כנראה הבינה שתהיה לה פה בעיה ולכן ממש מראה לנו את אילן היוחסין של הגיבורה ככל שהיא מתקדמת בחיפוש אחר אביה.

הספר כן כתוב בצורה מיוחדת: ישנם פרקים שעוסקים בעבר כאשר כל פרק כזה מובא מנקודת מבט של מישהו אחר שרלוונטי לסיפור וישנם פרקים שהיא המספרת וכך אנו מתוודעים גם לעבר הלא כל כך רחוק שלה ומה גרם לה לחזור לעיירה שלה מלכתחילה.
בד"כ בסגנון כתיבה כזה אני יותר מתחברת לסיפורים ההיסטוריים ולא לקפיצות בזמן להווה (כמו למשל ב"אות מאבשלום" או "המפתח של שרה") אבל הפעם עודף האינפורמציה שנשפך על 5 דורות אחורה פשוט הכביד עליי מידי והרגשתי שאני נסחפת ללא שליטה.

ישנו שיפור משמעותי לקראת סוף הספר ואני חייבת לציין שלמרות הבילבול שאתה חווה כמעט לכל אורכו הסוף מאוד מסביר הכל ולא נשארים סימני שאלה שזה חשוב וטוב.

בסדר.

איזה מזל שאני לא נוהגת לקרוא את מה שנכתב על הכריכה האחורית. כי אם הייתי קוראת ("ביום שבו חזרה וילי אפטון בת ה28 לעיירת הולדתה טמפלטון, צפה גופת מפלצת על פני האגם...") סביר להניח שלא הייתי ממהרת לקרוא את הספר החמוד הזה. סיפורים על מפלצות זה לא ה'קאפ אוף טי שלי' (אגב, גם שם הספר באנגלית, הוא "המפלצות של טמפלטון").
אבל הספר הזה הוא לא באמת על מפלצות, אלא בעיקר על אנשים, על מערכות יחסים, על זכרונות, על סודות אפלים שרוחשים מתחת לפני השטח כמו מפלצת מתחת לאגם, ועל הצורך לחשוף אותם, לגלות את השורשים שלך, כדי להמשיך קדימה בחיים.

הסיפור מתרחש בעיירה אמריקאית קטנה, ציורית, עם היסטוריה עשירה, אך הווה מנומנם. עיירה מהסוג הקלסטרופובי, החונק, שכולם מכירים בה את כולם, ובני הנוער חולמים לצאת ממנה, ועל מי שנשאר מסתכלים כעל סוג של כישלון. לעיירה הזו חוזרת הסטודנטית וילי אפטון, צאצא למקימי העיירה המיתולוגיים, במטרה לקחת קצת פסק זמן מהחיים שהסתבכו לה. היא שבה לבית ילדותה, לאמה החד הורית, ולדמויות שעיצבו את ילדותה, מנסה לעשות סדר במחשבותיה ובינתיים יוצאת למסע נבירה בתולדות העיירה, שהם גם תולדות משפחתה שלה, כדי לגלות מי הוא אביה.

ספר מאוד מהנה, שנקרא בנשימה אחת, עשיר באירועים וסיפורים ובדמויות שובות-לב, שגם מכניס אותך מאוד לאווירה האמריקאית, לפולקלור והתרבות, שכן על אף שלא מדובר בסיפור אמיתי, הוא שואב השראה מסיפורים אמיתיים על עיירות דומות.

יופי של ספר ביכורים. ממליצה בחום.