"האם תהיה מוכן לירות בגב של שודד מזוין כדי למנוע את הסיכוי שהוא ינצל חורים במערכת המשפט ויצא לחופשי" (עמוד 27).

את הספר "סודות אל-איי" מאת <mark>ג'יימס אלרוי</mark> (הוצאת עם עובד, 2004) קראתי לראשונה בצנחנים, בעת האינתיפאדה השנייה, בלילות ובימים בין המחסומים, הפשיטות והמעצרים בבית לחם ועוטף רמאללה. הספר, פולם-נואר פוגש בלש אפל נוסח צ'אנדלר והאמט, כתוב למופת ותופס מקום של כבוד בז'אנר. עלילת הספר, שמשתרעת על

ספר טוב, אלא שלקרוא אותו זו משימה לא פשוטה... מזכיר לי ריצה למרחקים ארוכים, נניח חצי-מרתון, אי-שם בקילומטר ה-12 או ה-13 הגוף מתחיל לצעוק לי "די! מספיק! תפרוש!" ואז אני צריך לאסוף כל טיפת אדרנלין ופתאום אחרי כקילומטר וחצי של סבל הכל נעלם והמשך הריצה עד לקו הגמר זה הכי כיף שיש.
יש רק הבדל אחד בין הספר לריצה: בספר הקטע הקשה הוא החלק הראשון: מאה ומשהו עמודים של ניים-דרופינג ואירועים לא קשורים, משעמם