באחרית הדבר של הספר נכתב,שבמהלך ראיון עם הסופר אלסנדרו בריקו (שם שמתגלגל על הלשון) הוא אמר שהוא החליט לכתוב את הספר אחרי ששמע יצירה של מלחין אחד,ודווקא לא היצירה עצמה עשתה לו את זה אלא דווקא הביצוע של הפסנתרן המסוים.הספר הזה היה ניסיון לחקות את היצירה המוזיקלית.
ואיך שזה הצליח לו.
הספר "משי" עוסק בהרווה ז'ונקור (שם אקזוטי חייבים להגיד),סוחר משי שחי בעיירה בדרום צרפת (מתחילה בל' ואין לי מושג איך לבטא ולכתוב).נשוי באושר להלן,מרוויח כסף.בקיצור,חיים מאושרים.מה רע?
ז'ונקור שחי חיים נוחים נתקל בבעיה-ביצי המשי בכל אירופה נגועות במחלה מוזרה (אפילו לואי פסטר המהולל מופיע בספר וחוקר את המחלה אך לא מצליח לזהות אותה) שמשמידה את עסק המשי בצרפת.אך אל דאגה,ז'ונקור שלנו מחליט לקחת על עצמו לנסוע לסוף העולם,ליפן,כדי למצוא ביצי משי לא נגועות.
וז'ונקור נתקל שמה בסוחר המשי היפני,שלו איזו אישה.אישה לא אסייאתית (נאמר שאין לה עיניים מלוכסנות),יפה (מן הסתם..) וכמובן שהם נמשכים זה לזה.רק שהם לא דוברים אותה שפה!
ז'ונקור חוזר ליפן עוד 3 פעמים,שבכל פעם נרקם קשר בינו לבין אהובתו האסיאתית חסרת השם.
כדי להימנע מספויילרים,לא אספר את סופו של הספר הקצרצר הזה.
אבל הספר "משי" הוא באמת כמו מוזיקה.קודם כל השפה.יש מקומות בספר,למשל שז'ונקור נוסע ליפן וחוזר,המספר נוקט בכוונה באותם משפטים אבל קצת משנה אותם,כאילו כמו פזמון חוזר ביצירה מוזיקלית.השפה עצמה היא כמעט שירה בספר.הספר משרה תחושה של אגדה,קצת כמו ב"ערים סמויות מעין" של איטאלו קלווינו (גם סופר איטלקי.אולי זה משהו במים שלהם?)
אבל הדבר היפה ביותר הוא השם של הספר,"משי",שלדעתי לא מתקשר רק לנושא הספר (למרות שהספר לא באמת מתאר קשרי מסחר בין אירופה ליפן בנוגע למשי,זה רק סיפור מסגרת) אלא ליצירה עצמה-האהבה בין ז'ונקור לאהובתו האסיאתית,הבגידה של ז'ונקור באשתו,היא כמו משי-רפרוף קל,נעימה למגע,כמעט לא מורגשת-כמו המשי עצמו.
בהקדמה למהדורה האיטלקית לספר אמר הסופר שלכל ספר יש מוזיקה,ולספר הזה יש מוזיקה לבנה.מוזיקה לבנה היא הדממה,השקט.ובאמת,הספר הזה מקרין שקט,כי למרות תיאור הבגידה בין ז'ונקור לאסיאתית,ואפילו סצנת אהבה ומכתב אירוטי שכתבה האסיאתית לז'ונקור,עדיין הכול דומם.לא ברוטלי,גס,ואם נשתמש בשפת המוזיקה-לא חזק (פורטה! אל תאשימו אותי הייתי בבית ספר מוזיקלי..).
