זיידי סמית התפרסמה מאוד כשספר הביכורים שלה, "שיניים לבנות", שעליו עבדה ארבע שנים יצא בשנת 2000 בהיותה בת 25 בלבד. הוא זכה להצלחה ביקורתית וקופתית מיידית והפך אותה לכוכבת ולנציגה הבולטת ביותר של הדור הצעיר הבא בבריטניה. סיפרה השני איכזב, בעיקר ביקורתית, והיא הודתה שהמהומה סביבה גרמה לה למחסום כתיבה. את "על היופי" כתבה ב- 2005 וזהו סיפרה השלישי והאחרון, ואישית הוא הראשון שאני קורא. היא הכריזה שהוא הומאז' ל- "אחוזת הווארד" מאת א.מ פורסטר, אז אפילו עשיתי קצת שיעורי בית מהם נהניתי מאוד וקראתי אותו לפני .
מהמשפט הראשון ולאורך כל הרומן זיידי מתכתבת עם אחוזות הווארד. טוב, לא בדיוק מתכתבת שהרי פורסטר לא עונה לה. בכל אופן, ברוח זו, אני גם אנסה לכתוב לה כמה מילים, נראה אותה מתאפקת ולא עונה לי בחזרה...

זייד היקרה,

אני מקווה שלא איכפת לך שאני קורא לך זייד. את כל כך יפה, ועינייך בתמונה ששמת בעטיפה הביטו בי באופן כמעט אינטימי אז אני מרגיש שהתקרבנו קצת.
צר לי שלא אוכל לכתוב לך כפי שאת וכפי שפורסטר ידעתם לכתוב כה יפה על הדמויות שלכם - באופן לא ביקורתי וחסר שיפוטיות. בכל זאת זה אתר שבו כותבים ביקורות. אבל היי בטוחה שדבריי נובעים מחיבה.
הרבה דברים אהבתי ב- "על היופי" שלך. אם פורסטר עימת בספרו את החומר מול הרוח, את עושה את זה בין הרוח, כפי שמשתקפת באקדמיה של היום, לבין היופי. כמוהו, גם את מיטיבה לעשות זאת בצורה טבעית, כחלק מהעלילה. סיפרך אינו מאלה שנקראים בנשימה עצורה, אבל היטבת לתאר סצינות מסוימות באופן חד וקולח. לעולם לא חשבתי שאקרא עשרות עמודים על מסיבת קוקטייל של מרצים באוניברסיטה מבלי שאוכל להניח באמצע. היו כמה אבחנות אישיות חדות יפות מאוד. משל העגבניה היה כל כך מדויק ומתוזמן נכון, שגם אם נדמה לי ששמעתי אותו איפהשהו בעבר, את הפכת אותו לבלתי נשכח.

אבל זה הזמן לומר לך, זייד, שהדמויות שלך לא משכנעות. לא כולן, אבל החשובות שבהן. קיפס- שאמור להיות דמות גדולה מהחיים, מורכבת ורבת סתירות בשל היותו אקדמאי שחור אבל שמרן מאוד, וגם הווארד וקיקי - שטחיים מדי, חסר לי הרבה אצלם. לא מספיק לומר על הווארד, הגיבור הראשי, שהוא איש משעשע שיודע תמיד להצחיק, תראי לנו את הקסם המיוחד שלו. או ויקטוריה, בתו בת ה- 18 של קיפס, נעה הלוך ושוב בצורה לא אמינה בסקאלה שבין הפקאצה הסתומה לפאם פטאל החריפה.

אני יכול לשאול אותך משהו, זייד? האם באמת היו נחוצים כאן 450 עמודים? פשוט, את מבינה, אני איש קצת עסוק ויש לי הרבה דברים שאני רוצה להספיק, ונתתי לך את תשומת ליבי המלאה, באמת. אבל אל תתחזרי. אין לי בעיה גם עם נפח כפול, אבל שיהיה מוצדק. בחיי שיכולת להוריד 150 עמודים וזה היה עושה לספר רק טוב. בסדר, 100. יודעת מה, גם 50 אני מקבל - אפילו פורסטר כתב רק 400 ואצלו זה היה בדיוק המידה הנכונה. אמרת שאת עושה הומאז', דווקא במספר העמודים לקחת חופש יצירתי?

אם כבר מדברים על הומאז', הספר שלך הזכיר לי למה אני לא אוהב חלקים מסוימים בהיפ-הופ (ואני מקווה שהחצי השחור שלך לא מתקומם עכשיו). את אלה שמתלבשים על יצירה מוכרת, מזקקים ממנה את היפה והמוכר ומוסיפים עליו קשקשת שבדרך כלל רק מפריעה. זאת לא חוכמה כל כך גדולה. אני מעריך את הכנות שבה הודית שהיית במשבר יצירתי גדול אחרי הספר הראשון, אבל עשית לעצמך חיים קצת קלים כדי לצאת מזה. כתיבה שמתלבשת במודע על יצירה אחרת פותרת כבר בהתחלה חלקים גדולים מהקשיים של בניית יש מאין. הפתיל שמוביל למתווה המשורטט, הכיוון העלילתי וההשראה כבר הוצת על ידי מישהו אחר. ויתרת הרבה על מקוריות ולא פיצית מספיק.
כדי הרושם הכללי לא יראה מחמיר מדי, החלקים הטובים ב- "על היופי" הספיקו לי כדי להשיג עותק של ספר הביכורים שלך, אני מבטיח שאקרא את "שיניים לבנות" מתישהו בקרוב. בינתיים רק הצצתי ולהפתעתי ראיתי שהוא פותח בציטוט מתוך ספר אחר של פורסטר. אני מבין שהוא השפיע עליך הרבה. מהמעט שקראתי עליו, זה קצת מדאיג. גם הוא הוציא את ספרו הראשון בגיל 25, את "אחוזת הווארד" בגיל 30. רק אחרי 14 שנים הוא כתב את הספר שאחריו, שהיה המצליח מכולם וגם האחרון. ב- 45 השנים הנוספות שהוא חי הוא לא פירסם דבר. לא בשביל משהו, אבל מאז "על היופי" עברו כבר 6 שנים וטרם הוצאת ספר נוסף. אני מקווה שלא תקחי את ה- "הומאז" רחוק מדי. בסך הכל יש לך המון פוטנציאל.
בכנות, האם יצאת ממחסום הכתיבה של הספר הראשון?

בידידות,
מיליו

אין מילים. פשוט: אין מילים. ספר מהמם ביופיו, הייתי כמעט אפילו מעיזה ואומרת - מושלם. זיידי סמית טווה יצירה כל כך נועזת, אמיתית, מודרנית ומקורית, הדמויות שלה כל כך יפות, מכמירות לב, נוגעות.

חשוב לציין את תרגומה המעולה, המדויק כל כך של קטיה בנוביץ' שעשתה עבודת תרגום משובחת במיוחד.

אני רק חייבת כמה הערות קטנטנות - שלא קשורות לתרגום - אלא למגיהת הספר:
1. בעמוד 69 שורה 7 מלמעלה כתוב "אמרה האוורד" כשצריך היה להיות כתוב: "אמר האוורד".
2. בעמוד 384 שורות 3-4 מלמטה כתוב "משפט נדרוש" במקום "משפט נדוש".
3. בעמוד 121 שורה 5 מלמטה כתוב "קיקי הכירה את את" כשמספיק "את" אחת.
4. בעמוד 437 שורה 4 מלמטה כתוב "אני עדיין לא מבינה..." נהם האוורד. זה צריך להיות "אני עדיין לא מבין..."

הערות קטנות ובונות למהדורה הבאה, בתקווה שתהיה, כי כאמור - הספר מדהים!

ספר נהדר שעוסק במתחים שמלווים את כולנו בחיי היום יום בעבודה ובמשפחה ובמחירים שיש לשלם כאשר אנשים משתנים.
אנו מלווים משפחה אחת- זוג הורים ושלושה ילדים בתקופה הלא ברורה של הבגרות, הנישואין הארוכים והחיפוש אחר הגדרה עצמית, אמונה ואהבה.
הסופרת בוחרת במינון מילים מדויק וקולע. הספר זכה בפרס הבוקר הבריטי ובהחלט רואים למה. אל תפספסו את הספר הזה.

על היופי. מה הוא עושה לנו. מה אנחנו מוכנים להפסיד, בשביל להיכנע לו. כמה הוא ממיס, כמה הוא כואב ופוגע, כמה הוא מחליש אותנו...
בסיום קריאת הספר, הידהד במוחי המשפט :"מראה לחיים".
זיידי סמית, מביאה לנו סיפור על עוצמת היופי, משמעותו, מה הוא שווה לאנשים מסויימים, לנו, כבני אדם. אנשים ילכו רחוק, על מנת לנגוע בו, להיות לידו...סיפור על משפחה, בגידה של האב באם, אבל לא רק זה, כמה רחוק אפשר ללכת, והאם זה שווה את זה בכלל ?
פשוט מראה לחיים האמיתיים.

ספר שבעיקר גרם לי לתהות על חשיבותן ביקורות מהללות. כלומר, כל הכריכה עמוסה בציטוטים משבחים ומועמדויות לפרסים יוקרתיים, ואם זאת סיימתי את הספר במחשבה אחת: "זה הכל?". למעלה מ-440 עמודים, ולא מספיק "בשר" שימלא אותם. כשהספר טוב- הוא טוב מאוד; השפה מצוינת, הדמויות מעניינות וקשה להניח אותו. הבעיה מתחילה בהרבה יותר מדי חללים, אותם קטעים יבשים בהתפתחות ובהתקדמות, שגוררים את הספר למחוזות די מאכזבים.

...ואולי אני פשוט לא אינטלגנט כמו שנדמה לי.

ספר שקיבלתי מתנה באיזשהו מבצע..
לא קראתי אותו. לא בטוחה שאני אקרא.
אחותי התחילה ופרשה באמצע (אם קוראים ל- 50 עמודים ראשונים "אמצע".

זהו אחד הספרים שעזבתי את הקריאה אחרי איזה חשים דפים לא נקשרתי