• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מומו

מומו

מאת מיכאל אנדה

הביקורת של מיכל

תמונה של מיכל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
מומו

מומו

מאת מיכאל אנדה

הביקורת של מיכל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מיכל
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:1983
סדרה:מרגנית
קטגוריה:ילדים 12-9
הקודמת
דנה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

ספר מקסים, נותן נקודת מבט נוספת על משמעות הזמן בחיינו, ואיך כדאי לנצל כל רגע כדי לעשות משהו שאוהבים עם מישהו שאוהבים...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ה
הקיסרית הילדותית
תמונה של כרובי
כרובי
תמונה של אינשם
אינשם
תמונה של מלכת הספרים
מלכת הספרים
4קוראים|גיל ממוצע42|100%נשים

על המבקרת

תמונה של מיכל

מיכל

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
121 ביקורות•3 נבחרות•1,026 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ילדים 7-3•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של מיכל
מיכל
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות121
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה1,026
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת60ילדים 7-312מתח ריגול והרפתקאות11

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מיכל

לקסיקון

לקסיקון

מקס ברי

אחרי שני ספרים בינוניים למדי (בלי להזכיר שמות) ראיתי את לקסיקון של מקס ברי בחנות, זכרתי לו את חסד נעוריו מ"סירופ" המופלא, ומייד קניתי. הרגשתי שמגיע לי פיצוי אחרי שני הספרים הבינוניים.
בעמוד הראשון של הספר הזדעזעתי. למה מכניסים למישהו מחט לתוך העין ולמה אני צריכה לקרוא על זה ?
30 עמודים לתוך הספר התבאסתי. נורא. מה זה ? מה קורה כאן ? מי נגד מי ? לא הבנתי כלום.
100 עמודים לתוך הספר התחלתי להיכנס לתוכו.
את 300 העמודים האחרונים כבר קראתי בנשימה עצורה וסיימתי אותו תוך חצי יום.
גם מותח, גם מרגש, גם הטובים הם לא בהכרח טובים והרעים לא בהכרח רעים. וגם בין לבין.
הוא ממש ממש טוב. בהחלט פיצוי הולם.
מומלץ מאוד.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מיכל
האי הנעלם

האי הנעלם

אדוארדו מנדוסה

איך קורה שאותו סופר כותב את "מבוך הזיתים" ותעלומת הקבר המכושף", ואת הספר הזה ? איך יתכן ששני הספרים הגאוניים, המצחיקים, המרתקים ההם, נכתבו על ידי אותו סופר שכתב את הספר המשמים הזה ?
גם גיבורם של שני הספרים הנ"ל הולך לו ברחובות (שם ברצלונה) והוא, מה שנקרא up to no good. הגיבור כאן מסתובב לו בונציה, מטייל אבל לא ממש, מתעניין אבל לא ממש, אפילו לנוח הוא לא ממש מצליח. אבל בעוד שבספרים האחרים הרפתקה רודפת הרפתקה, והכל שנון ומצחיק, כאן לא קורה כלום. אבל כלום. במשך 219 עמודים.
כלומר קורה - הוא פוגש את הבחורה הזו ואת הבחורה האחרת, את הדוקטור ואת האבא ועוד כמה אנשים לא מעניינים, שומע מהם סיפורים (אבל לא ממש מייצר סיפורים או זכרונות משל עצמו) אבל שום דבר לא מוביל לשום מקום, שום חלום לא קשור לענן ושום שמיטה להר סיני.
אולי לאחר הספר הזה מישהו חטף את מנדוסה, גנב את זהותו והתחיל לכתוב בשמו ספרים טובים ?
הצלחתי בקושי לסיים את הספר, באמת רק בגלל שזה אדוארדו אהובי, שלו אני מוכנה לסלוח על הכל. גם חשבתי בתמימותי שאולי לקראת הסוף יקרה משהו שהיה שווה את הכל. אז זהו, שלא.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מיכל
היורשת מדלהי

היורשת מדלהי

ויקאס סווארופ

ספר בסגנונו המוכר של ויקאס סווארופ, המפגיש את הגיבור (במקרה זה: הגיבורה) עם שלל דמויות צבעוניות, דורשי טובתה ודורשי רעתה. למרבה צערה של הגיבורה סאפנה, אין לה אפשרות ממש לדעת מי הוא מי, וכמו בספריו הקודמים, גם כאן מצפות לה הפתעות רבות ומשונות. גם כאן אנו פוגשים את העוני הנורא ביותר, ממש לצד עושר עצום. האמת שלא הייתי בהודו (עדיין, עדיין) אבל אני מאמינה לסווארופ שכך היא נראית גם במציאות. תתקנו אותי אם לא.
הספר עצמו מרתק, סוחף, מלא פיתולים ומתח, ובאופן כללי שווה קריאה, ולא רק כדרך להעביר את הזמן אלא גם כדי לקבל השראה לנחישות, עוצמה, נדיבות, פיקחות וכל יתר האקס פקטורים האלה שהופכים את סאפנה מסתם מישהו, לגיבורת הספר הזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מיכל
התעורר, אדוני!

התעורר, אדוני!

ג'ונתן איימס

גילוי נאות: לאחר שהגעתי לכשליש הספר הזה ראיתי בחנות את "אהובת המוות", החדש של בוריס אקונין, ומייד שמתי אותו על המדף שלי (אל תדאגו, שילמתי עליו לפני כן). מסתבר שאראסט פטרוביץ פנדורין הוא ממש לא בחור סבלני, וכנראה גם די קנאי. הוא כל הזמן רקע ברגליו וצרח עליי מן המדף לסיים את כל ענייני האחרים ולהתפנות אליו בלבד. אז אולי (רק אולי) חוסר הסבלנות שלי אל הספר הזה היה בגלל זה. אבל לא רק.

אלן בלייר מנסה להיות ברטי ווסטר. ג'ונתן איימס מנסה להיות פ.ג. וודהאוס, אבל לא כל כך מצליח לו. במקום שההומור של וודהאוס מצחיק בלי שום מאמץ, הספר של איימס כל כך מתאמץ להיות שנון, שזה פשוט מעייף.

זה לא שזה בכלל לא מצחיק, אבל פחות ממה שזה היה אמור להיות, אם מאמינים לקומפלימנטים על העטיפה הקדמית ("מצחיק בטירוף" - הניו יורק טיימס) ועל העטיפה האחורית ("מצחיק בטירוף" - טיים אאוט ניו יורק, "מצחיק בטירוף" - קירקוס ריוויו, ו-ניחשתם נכון: "מצחיק בטירוף" - סלייט).

בקיצור, הספר מתאים לחולות הלבנים עם שייק אננס בתאילנד, או לחולות זרועי בדלי הסיגריות עם בירה באילת. ספר חופשה קליל קלאסי. לא מעבר לכך.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

האמריקאי השקט מתחיל מהסוף. תומס פאולר בתפקיד המספר, מגלה כי אולדן פייל מת. אז אנחנו חוזרים להתחלה לסיפור פגישתם הראשונה, פגישותיהם הבאות, העימותים והחברות ביניהם, אשר יביאו אותנו בסופו של דבר לנקודה בה החל הסיפור ויגלו לנו מי הרג אותו ולמה.

בין לבין אנחנו מכירים את פאולר, עיתונאי בריטי המתגורר בסייגון השקטה יחסית בתקופת מה שנקרא ״מלחמת הודו-סין״, או ״מלחמת וייטנאם הראשונה״ (להבדיל מהמלחמה השניה והמפורסמת יותר), ומדי פעם נשלח להאנוי לדווח מאזור הקרבות.

פאולר מתעקש לאורך כל הדרך כי הוא אינו מעורב, אך מגלה כי זה אולי בלתי אפשרי.

עם פגישתם של פאולר הבריטי ופייל האמריקאי מתברר כי הם במלחמה משלהם: מלחמה על אהבתה של פואונג הוייטנאמית. 

הסיפור מתקדם לאט לאט, לעיתים מבלבל בגלל הקפיצות בין הזמנים השונים.

קראתי בביקורת אחרת כי פאולר הוא אפטי וחסר רגשות, אך אני לא מסכימה. הוא מנסה להציג את עצמו כטיפוס מעשי וחסר רגשות, אך בפועל אינו כזה כלל וכלל. הוא רגיש לסבל של הזולת וגם לסבלו שלו עצמו, ובמידה רבה הם מניעים אותו ואת הסיפור.

כתיבתו של גרין מופלאה. היא עוזרת לצלוח גם את החלקים בסיפור שכמעט לא קורה בהם כלום. הוא מצליח לעורר אמפטיה והזדהות כלפי הדמויות גם כשמעשיהן לא תמיד טהורים.

בכתיבתו המיוחדת והמרגשת גרין מצליח גם להמחיש את החיים בצל המלחמה, ואת ההרגשה של להיות כפסע מהמוות, גם אם אתה ״רק״ כתב ולא נלחם ממש:

״קראתי לעיתים קרובות כל כך על מחשבותיהם של אנשים ברגעי פחד. על אלוהים או על משפחה או על אישה. אני מעריץ את שליטתם העצמית. אני לא חשבתי על כלום. אפילו לא על הדלת שמעל הסולם. באותן שניות חדלתי מלהתקיים. הייתי הפחד עצמו. בקצה הסולם נחבט ראשי בדלת, שכן הפחד לא סופר שלבי סולם, לא שומע ולא רואה. ואז הגיח ראשי אל רצפת תא השומרים ואיש לא ירה בי והפחד נמוג״.

בשתי המלחמות - המלחמה שבארץ והמלחמה הפרטית שלו - עובר פאולר ממעמד של צופה מהצד למעמד של משתתף, ואולי מיותר לומר: כמו כל המלחמות, שתיהן נגמרות בכך שכולם מפסידים.

חוץ מהקוראים, כמובן, שזוכים בספר מרגש ומיוחד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
וינסבורג אוהאיו [מהדורת 1959]

וינסבורג אוהאיו [מהדורת 1959]

שרווד אנדרסון

אם הייתי צריכה לגור בוויינסברג, אוהיו, נראה לי שהייתי מתחרפנת.
איזה אנשים משעממים. איזה חיים משעממים יש להם. והכי גרוע - הם כאלה דרמה קווינס שהם בטוחים שהחיים שלהם מלאים בטרגדיות או התרגשויות או סערות, או מה שלא יהיה.
הספר כולל 21 סיפורים קצרים, כל אחד מהם על תושב אחר של העיירה.
כל הסיפורים ללא יוצא מן הכלל חסרי פואנטה. פשוט נגמרים באמצע. רובם גם חסרי עלילה. הייתי יכולה להשלים עם זה ואפילו להנות, לו הכתיבה היתה משהו מיוחד. אבל לא, כתיבה סתמית לחלוטין למעט פנינים בודדות בתוך ערימת השחת הזאת.
הסיפור היחיד שאיכשהו הצלחתי להתחבר אליו ולגיבור שלו הוא "יראת שמים", אבל גם הוא נגמר באמצע, בלי סיום אמיתי.
אני לא יכולה להגיד שממש סבלתי, אבל באמת, כאשר מחכים לי על המדף החדש של קרלוס רואיס סאפון, האמריקאי השקט של גרהם גרין ועוד אחרים, פשוט לא יכולתי לחכות לסיים כבר עם הספר הזה, ולא כמחמאה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
הבחורה מרחוב שרלוט

הבחורה מרחוב שרלוט

דני ואלאס

נחמד, חמוד, שנון ומשעשע במרביתו, הרבה פעמים קצת יותר מדי מתאמץ להיות שנון ומשעשע.
ג'ייסון פריסטלי (כן, הוא יודע שקוראים לו כמו להוא מ-90210, והוא ממש לא אוהב שמזכירים לו את זה), רואה בחורה שמשאירה בידיו מצלמה חד פעמית, ואפשר לומר שמאותו רגע החיים שלו הופכים להיות בלגן אחד גדול.
הספר הוא מסע של ג'ייסון וחברו דב פטאל (גם הוא כמו השחקן מהסרט "נער החידות ממומביי", אך משום מה אין לכך התייחסות בספר ואולי זה מקרי), בעקבות אותה בחורה. בתחילה ג'ייסון צריך שדב ידחוף אותו (מסיבות שלו שמתבהרות בהמשך) לחפש את הבחורה מרחוב שרלוט, בהמשך החיפוש הופך לסוג של אובססיה עבורו.
לאט לאט ג'ייסון חושף בפנינו פרטים נוספים מהעבר שלו, מהדרך שהובילה אותו למקום שבו הוא נמצא היום: רווק + חברה לשעבר שהרגע התארסה למישהו אחר, מתגורר בדירה של דב מעל חנות משחקי הוידאו של דב, ליד מה שכולם חושבים שהוא בית זונות, ומתפרנס מכתיבת ביקורות בחינמון על כל מה שיוצא.
יש לג'ייסון הרבה הסחות דעת במהלך הדרך, ואולי עריכה קצת יותר אכזרית היתה מועילה לספר הזה והופכת אותו מסתם "נחמד" לנהדר, אבל בסך הכל באמת ספר טוב, שאולי בעתיד אעשה מאמץ לקרוא אותו שוב, כאשר אהיה במצב רוח לשאוב קצת השראה להרים את התחת מהכורסה ולעשות משהו בחיים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
הכתרה

הכתרה

בוריס אקונין

הספר השביעי בסדרת תיבת פנדורין. האחרון שתורגם, בינתיים. לא ברור מתי יוצא הבא אחריו. לא ברור איך אשרוד עד שיצא הבא אחריו.

אראסט פטרוביץ פנדורין כבר בן 40. לא עוד אותו ילדון תמים בן 21 שהפציע ב"עזאזל". הוא חזק, אמיץ, חכם, הוא אוהב ומתאהב (אבל זה אף פעם לא נגמר טוב). הוא יודע להתחפש כל כך טוב כך שאפילו אמו (אילו היתה בחיים) לא היתה מזהה אותו. אבל לו אמו היתה בחיים כנראה לא היה צריך למצוא לו עבודה כ"יועץ קולגיאלי", ולעולם לא היה מגיע לפרשיות שגרמו לבוריס אקונין לכתוב עליו ספר.

כן, אראסט פנדורין הוא כמעט אדם אמיתי בשבילי. אדם שאליו אפשר להתגעגע, ושאותו שמחים לראות שוב אחרי תקופה ארוכה.
דמותו של אראסט מתפתחת ומתגבשת מספר לספר, בכל פעם אנו מגלים צד נוסף שלו.

למיטב הבנתי השם "אראסט" (ERAST) בא מהמילה היוונית "אראסטוס" (ERASTUS), שמשמעותה, מה עוד יכול להיות:
אהבה.
אז כן, אראסט פטרוביץ' פנדורין מונע מאהבה - לאישה, לחיים, לצדק, להרפתקאות ומה לא.

בספר זה אנו מתוודעים (כנראה באופן חד פעמי) גם לדמותו של רב המשרתים אפנסי זיוקין, המספר את הסיפור בגוף ראשון. אנו רואים את פנדורין דרך עיניו, ומגלים כבר בעמוד הראשון כי אפנסי מתעב את פנדורין, מסיבות שמתבהרות בהמשך. זה כמובן לא הצליח לשנות את דעתי הפרטית על פנדורין, שכפי שהבהרתי בביקורות קודמות, לא הייתי אומרת לו לא...

דווקא ה"התרה" של התעלומה כאן, בעיני, לא מאוד מוצלחת ולא מאוד הגיונית, נראה שאקונין ניסה לעשות כאן טויסטים על גבי טויסטים (מישהו אמר הרלן קובן ?) והפתרון שמצא לא כל כך מתיישב עם חלקים ופרטים בעלילה. מסיבות אלה וגם אחרות שלא אפרט כדי לא לספיילר, יש תחושת מועקה מסויימת בסוף הספר.

אבל גם זה לא פוגע בהנאה מהספר, הכתוב היטב, מתורגם היטב, וכרגיל אצל המתרגם המוכשר, קיים נספח הערות והפעם גם נספח תכשיטים מאלפים.

קראתי באיזשהוא מקום, כי עולה לפעמים השאלה האם כדאי לקרוא את ספרי הסדרה לפי הסדר. אז לדעתי התשובה חיובית. אמנם כל ספר עומד בפני עצמו ואין חובה לקרוא את שאר הספרים כדי להבין את העלילה, ועדיין, כדי להיכנס באופן מושלם לנפשו של פנדורין, כדאי לראות את ההתפתחויות בחייו, שעיצבו את מי שהוא.

הספר האחרון בסדרה (שעדיין לא תורגם) הוא "מרכבת היהלום", ובו מסופרות הרפתקאותיו של פנדורין ב"שנים החסרות", כלומר בין הספרים הראשונים: ביפן, בארה"ב, באירופה. שיטה דומה לשיטה של ארתור קונן דויל ששילב בסיפוריו אזכורים של פרשיות וחקירות אחרות, וכך יכול היה להחזיר את שרלוק הולמס לחיים, לאחר שכבר הרג אותו, באמצעות סיפורים שלא סופרו.

אני מקווה שיגאל ליברכט עובד כבר על התרגומים הבאים, כי בסוף אאלץ ללמוד רוסית ולקרוא את המקור (שנמצא אגב, בחינם, באתר הרוסי של אקונין).

צר לי שזו היתה פחות ביקורת ויותר זרם התודעה, אבל זה מה שיצא לי. זה מה שקורה אחרי 19 שנים בחברתו של פנדורין.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
הבנות של הרוצח

הבנות של הרוצח

רנדי סוזן מאיירס

ספר מקסים, קטן ועדין.
הסופרת משרטטת ביד רגישה את חייהן של האחיות לולו ומרי, בנות 10 וחמש וחצי, לאחר שאביהן רצח את אימן ונכנס לכלא.
במשך 32 שנים שחולפות מאז חייהן של הבנות מתוארים דרך עיניהן - פעם לולו ופעם מרי - על כל התלאות שעוברות עליהן, כיצד כל אחת מהן מתמודדת עם הטראומה שעברה עליהן.
הספר נקרא די בנשימה אחת והוא זורם ולא כבד מדי למרות הנושא הכואב והכאוב שהוא דן בו.
נראה שהוא אמיתי, לא מנסה לייפות את הדברים, אלא מספר על ההתמודדות האמיתית עם השבר שאירוע כזה גורם, במיוחד אם גם יתר המשפחה לא ממש יכולה לתמוך. 
אין איזשהי נקודת מפנה בספר, או שינוי משמעותי שהדמויות עוברות לאורך השנים. השנים עוברות, הכל משתנה וכלום לא משתנה.
כמו שאמרתי הספר כתוב בעדינות וברגישות, נותן חור הצצה לחייהם של מי  שנפגעו מדבר כה נורא שאדם אחר בכלל לא יכול לתאר איך הוא מרגיש ובכמה דרכים הוא יכול להשפיע על החיים.
ציור העטיפה מתוק, הכתוב על העטיפה האחורית, לא ממש קשור.
כדאי לקרוא, ולו רק כדי לברך על טוב מזלכם.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•מיכל

ביקורות נוספות על "מומו"

מומו

מומו

מיכאל אנדה

כשנרשמתי לאתר אי אז לפני אחת עשרה שנים, קיטלגתי את הספר ברשימת "אהובים על ילדי", והשארתי את זה ככה. למען האמת הוא אפילו לא היה אצלנו בבית. קראנו מהספריה או משהו, ולא טרחנו לשמור אותו. אבל הוא היה זכור כאהוב. הוא גם מוכר, גם מיכאל אנדה מוכר (דווקא "ג'ים ונהג הקטר" כן קניתי) ויוצא שמדברים עליו ומזכירים אותו בשיחות.

שוב נזכרתי בספר הזה בזמן שקראתי את הספר "4000 שבועות" שהוא אנטי-מדריך לניהול זמן, ובכך הופך בעצמו, גם אם לא רצה, לסוג של מדריך לניהול זמן. מה שהוא אומר בספר זה שהזמן ממילא קצוב וקצר, ולא נגיע לסיים את כל המשימות שלנו כדי לסמן עליהן וי אז להגיע למה שחשוב או מה שהכי רצינו לעשות. לכן, זו התזה העיקרית בספר, אל תנסו להיות יעילים או להספיק הכל. תתחילו במה שחשוב לכם ותתמקדו בו בלי ניסיונות למולטי-טסקינג או לאפס הודעות בתיבת המייל.

וזה הזכיר לי את מומו, משום שזה מה שמומו מנסה לעשות. להקשיב, שזה לוקח זמן, ולא לייעל עשייה. וזה מה שהאויבים שלה, האנשים האפורים מנסים למנוע ממנה לעשות. הם משכנעים את אנשי העיר החברים של מומו שעליהם לייעל את העשייה שלהם כדי לחסוך זמן ובכך מאפירים ומעציבים את כל העיר, כולל את הילדים. ואז מצאתי את הספר בספריית הרחוב שקרובה אלי, וזה כבר היה נפלא מדי, ולכן לקחתי אותו אלי הביתה.

נתחיל מהתחלה. מעשה בילדה ושמה מומו שהופיעה פתאום בקצה העיר באיצטדיון עתיק, ואף אחד לא יודע מי ההורים שלה, בת כמה היא ומאיפה היא באה. היא לובשת חצאית טלאים ארוכה ומקטורן גברים שגדול מכפי מידתה והיא שומרת מכל משמר בגלל שש לו כיסים. המבוגרים של העיר דאגו לה למקום לישון ולאוכל, והילדים שיחקו איתה, וכולם הסכימו שיש למומו אישיות טובה ובנוכחותה הם אנשים טובים יותר. בעיקר היו למומו שני חברים - גיגי שהיה מדריך טיולים פנטזיונר, ובפו שהוא מנקה רחובות זקן. יום אחד התחילו להגיע לעיר אנשים אפורים בכובעים אפורים ועם סיגריות אפורות והם מתחילים לשכנע את כולם לחסוך זמן. בהדרגה כולם הופכים להיות יעילים יותר ושמחים פחות, ומומו מגלה שאין לה חברים. היא נודדת בעזרת צבה קסומה ושמה קסיופאה ומגיעה לארמון של אדם תמהוניי ושמו מינוטיוס סקונדוס הורה ששולט על הזמנים של האנשים והוא אויבם של האנשים האפורים. כשמומו חוזרת היא מגלה שבפו הפך להיות עסוק יותר ויותר ושגיגי הפך להיות סלב ולשניהם אין זמן בשבילה, אבל היא מצליחה להילחם באפורים גוזלי הזמן ולהציל את העיר.

אגדה נחמדה מאוד, מסופרת יפה, לפחות בשבעים העמודים הראשונים שלה. סוג של בילבי קסומה שעושה מה שהיא רוצה, בלי בית ספר ומבוגרים מעצבנים שיגידו לה מה לעשות, ועם זאת בוגרת ומסתדרת. אחר כך התחלתי להרגיש כמו בבית ספר בעצמי, שבו המורה מותחת קו ומבקשת שנכתוב על הלוח טבלה מסודרת עם עמודה אחת עבור "המשל" ועמודה אחרת עבור "הנמשל". זה מסתדר מעולה, הקונספט של גנבי זמן אפורים, גם בלי שתהיה התאמה חד-חד ערכית בין הסיגרים ובין הדקות שהם חיים, ובלי לקרוא לאחראי על הזמן בשם שכולל שלוש מילים שמעידות על זמן. נניח "קסיופאה" לצבה זה כבר הגיוני יותר. ההתאמה המרובה הזאת אפילו מעצבנת מדי כי הספר הופך לדידקטי.

עם זאת הוא יצא לאור בשנה שבה נולדתי, 1973, והפך כבר לקלאסיקה, לכן אני מאמינה שעם חסרונותיו אני אשאיר אותו בבית.

לפני שנתיים•נצחיה
מומו

מומו

מיכאל אנדה

כמה פעמים יצא לכם לשמוע את המשפט "אין לי זמן"?
או לחלופין: "מצטער, אני נורא עסוק", "אולי בהזדמנות אחרת".
לי זה קרה לא פעם ולא פעמיים בחיים. תמיד הופתעתי איך זה שאני מרגיש שיש לי המון זמן חופשי, בעוד האדם שמולי הצליח באורח פלא לנצל את הזמן שלו עד תומו, ועכשיו הוא תמיד לחוץ.
לקרוא למשל, בטוח לא יעלה בדעתו של אותו אדם. איזה בזבוז! בשביל מה לשבת מול פיסות נייר, כאשר אפשר להשקיע בבורסה, לרכל, לראות טלוויזיה, להתלונן כמה אין לך זמן – מי יעלה בדעתו?!

עם הזמן (וסליחה על הבזבוז), הגעתי למספר תובנות בנושא:
1. זה לא שלבן אדם אין זמן, אין לו זמן אליך.
2. כאשר צריכים אותך, פתאום יש זמן.
3. אנשים רציניים, כאלה שעסוקים באמת, תמיד ידעו להקדיש מזמנם בשבילך.
להקדיש - לא ‘לפנות' זמן.

וזה בערך תמצית הספר על מומו.

למומו יש זמן, זמן אינסופי לשבת ולהקשיב. לכל אחד, לכמה זמן שירצה, מתי שייתחשק לו.
היא לא שמעה ש"זמן שווה כסף", או שמדובר ב"משאב היקר ביותר שלנו", כי פשוט לא יצא לה ללכת לבית ספר. מסכנה, היא בסך הכל ילדה יתומה.
היא גם לא הספיקה להשכיל שצריך לחלק את החיים ללו"ז קפדני ע"מ לשפר את היעילות, הרי רק כך נוכל להספיק את כל מה שחשוב.
"אבל מה באמת חשוב?!" שואלת מומו.
"בלי שאלות קשות, את זה ילמדו אחר כך".
וכך האדונים האפורים מזדחלים לחיינו, אני גם התחלתי להרגיש את האחיזה שלהם זה מכבר.
"פחות לחשוב. יותר לפעול!"
למזלנו, יש לנו את מיכאל אנדה. בעזרת דמיונו הפורה, ילדה אחת וצב (צבה, סליחה קסיופאה), הוא מזכיר לנו כמה זה נפלא לפעמים פשוט לעצור לרגע את הזמן, לנשום עמוק, ולהקשיב למישהו אחר. או חס ושלום לעצמנו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•פילנפיל
מומו

מומו

מיכאל אנדה

זה הספר האהוב עלי.
כתוב כסיפור ילדים (ולכן מומלץ במיוחד לאוהבי הז׳אנר) אבל נושא מסר חשוב דווקא למבוגרים.
הספר עוסק בזמן, בקרייריזם, בתרבות הצריכה, בהקשבה ובדברים החשובים באמת שעלולים להעלם מחיינו. אנחנו נקראים לבדוק את הקצב של חיינו וללמוד להקשיב.
לא מתאים לציניקנים ומתאים במיוחד לאמיצים ולבעלי חלומות לחיים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•קימי
מומו

מומו

מיכאל אנדה

הוא אמנם מוגדר כספר ילדים, אבל אין ספק שהוא דווקא מיועד לבוגרים שבינינו. ספר מצוין עם מוסר השכל חשוב - לא לתת להרגלי החיים לגרור אותנו לחיים שטחיים ללא תוכן. לפעמים נחוץ מבט חיוני של ילד כדי לראות מה לא בסדר בעולם שסביבנו, ולהציל אותנו מגורל דומה. מומלץ בחום במיוחד לאנשי הקריירה שחיים במשרד, ושוכחים שהחיים האמיתיים נמצאים, לפחות גם, בחוץ.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יעקב נ
מומו

מומו

מיכאל אנדה

כמה פעמים ניסו לקנות את המקוריות שלנו? להכניס אותנו למגרות? לקטלג אותנו? ספר קצת מורכב אם כי נראה שנכתב לנוער, כשנסיון החיים לצידך אתה יכול להתפעל מרעיון הספר. לא נראה לי שהיו לי אותן תובנות אם הייתי קורא אותו בגיל צעיר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יניב
מומו

מומו

מיכאל אנדה

כילדה בת 9 תאבת ספרים קראתי את הספר לראשונה. לא זכרתי רושם אמיתי ועמוק ממנו - אבל לפני מספר חודשים המליץ לי אחי לחזור על הקריאה - לרענן את זכרוני ולקבל תובנות חדשות. מרגע שהתפניתי לקרוא בו החוויה שעברתי הייתה שונה להדהים. מומו, בצורה הפשוטה ביותר שלו היא אכן ספר ילדים - אבל היא יותר מכך - היא ספר שנקרא ע"י ילדים ומובן ע"י מבוגרים. אני רחוקה מלהגדיר את עצמי כמבוגרת. ברור לי שעוד מספר שנים אחזור על הקריאה ואמצא משמעויות חדשות.
מומלץ.

לפני 14 שנים•בריסאיס
מומו

מומו

מיכאל אנדה

מומו הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי! פשוט סיפור מופלא. אחד הדברים היפים בסיפור הזה, זה שהסיפור מתאים למבוגרים ולילדים, ילדים מבינים את הסיפור כסיפור עלילתי כמו שהוא מסופר, לעומת זאת, מבוגרים מבינים את המסרים הניסתרים מאחורי הספר. הספר מביע ביקורת על החברה המודרנית החומרנית. הסיפור מספר לנו את המעבר מחיים פשוטים ומלאי שמחה ואושר לחיים מודרניים חומרניים עם תסכול ועצב.
המסרים שאני חושבת שהספר מנסה להעביר לנו הם:
1. האנשים בסיפור חושבים רב הזמן על איך להשיג כסף ואיך להרויחו (קרייריסטים) כמו בחברה המודרנית שאנו נמצאים בה.
2. ההורים של הילדים בסיפור עסוקים רב הזמן בעבודה ובפרנסתם שלא תמיד מתפנים לילדיהם, שזה קורה גם בחברה שלנו וכתוצאה מכך שולחים את הילדים לצהרונים.
3. ההתפתחות הטכנולוגית מורידה מערך הדמיון של הילדים.
4. אנשים נגררים אחרי החברה.
5. אנשים נהפכים ליותר חומרניים (תרבות הצריכה).
6. חשוב להיות ברגע בו אתה נמצא ולא תמיד לחשוב קדימה (שזה לפעמים מביא לחץ overthinking)
7. לאנשים יש הרבה שאיפות ומטרות להשיג בחייהם לפני שימותו ולכן, ממהרים להשיג אותם ולא תמיד חושבים על הרגע בו הם חיים.
8. ביקורת על המעמדות החברתיים בחברה המודרנית
9. שינויים בחברה מגישה קולקטיבית (ביחד) לגישה אינדיבידואלית (יחיד) שבגישה הזאת כל אחד דואג לעצמו ולאינטרסט האישי שלו.

לסיכומו של דבר, הספר מאוד מומלץ לקריאה גם לילדים וגם למבוגרים וחשוב לזכור שזה ספר עלילתי,בנוסף לכל הביקורות שהוא מעביר וחשוב להנות ממנו.
שתיהיה לכם קריאה מהנה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•סימליה
מומו

מומו

מיכאל אנדה

הספר מומו הוא לפי עשירות דעתי, הדלה כעת, הוא ההשראה והבסיס לסרט המופת "המטריקס".
הספר הזה כתוב בצורה עמוקה, למי שקצת יודע מושגים בחסידות וקבלה ובכלל על המציאות הנסתרת שלנו בבריאה הנפלאה.
מאוד כדאי לקרוא, ליהנות ו"לקחת ללב".
בהמלצה חמה ומתלהבת.
אייל

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אילסוס
מומו

מומו

מיכאל אנדה

כבר בעמודים הראשונים אנו מתוודעים למומו שובת הלב אשר כולם באים לדבר איתה.
מומו שובת לב לא כי היא מאוד יפה, לא כי היא מוכשרת בכל מיני דברים, לא כי יש לה ידע מופלג. מומו שובת לב כי היא יודעת להקשיב.
כשקראתי זאת, התאהבתי בספר ולא הפסקתי להיות מוקסמת מהיצירתיות הלא נגמרת של אנדה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•דנה
דירוג
5.0
לפני 15 שנים

“כבר בעמודים הראשונים אנו מתוודעים למומו שובת הלב אשר כולם באים לדבר איתה. מומו שובת לב לא כי היא מא”

14/32
ביקורות על מומו
הבאה
אלגנט
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“אני בת 16 ואני נהנית מהכתיבה שלו. לספר ילדים טוב אין גיל. הספר מציג פילוסופיה מרתקת ומיוחדת באופיה-”