יש לי שם קשה. קשה להגייה, קשה לזכירה, קשה במשמעות. עם השנים הסתגלתי לחוסר ההבנה, לשיבושים האקראיים, לשיבושים המכוונים, והפסקתי לתקן. כך גם גיליתי כמה שמות שכוללים צד"י יש, ובסופו של דבר התרגלתי להגיב לכל אחד ואחד מהם, ויהיה זה ניצה, דיצה, תרצה, צופיה, צלילה, חפציבה, חפציה, או צילה.
אז מיה או מיה? בפתח או בחיריק? זה "מיה" שהיא "מאיה", כלומר בהשראה יוונית ובהשראת "אמא" או בהשראה הודית של אלת האדמה, או שמה "מיה" בחיריק שהיא מילת שייכות? לגיבורת הספר הזה זה לא משנה. נדיר מאוד למצוא אנשים צעירים שכל כך אדישים לשם שלהם ולדרך שבה הוגים אותו, ושנותנים לסובבים אותם את הבחירה הזאת, לפי איך שנראה להם. אבל למיה לא אכפת. בתחילת הספר מיה בת 18, יש לה חברה טובה דינה ומעגל מכרים ומכרות, יש לה הורים, ובטיול השנתי היא גם פוגשת את דיוויד, כך שיש לה חבר. דייוויד מוזר, פרוע, היפי, חופשי ומשוחרר, ובעליל מבוגר ממיה בהרבה, ובכל זאת הם יחד והיא מתאימה את עצמה אליו, לרצונות שלו, לאידיאולוגיות, למחשבות, לפילוסופיות, לשגעונות. עד שהוא מתאשפז במחלקה סגורה והיא מגלה שהשגעונות הם לא תוצר מקסים של אישיות מקורית ומשוחררת, אלא תוצר פגוע של נפש מצולקת היטב. מיה מתבגרת, הולכת ללמוד, ממשיכה בחייה, בכל יום מלבד יום ראשון שבו היא מתמידה לבקר את דייוויד. גם כאשר אילן נכנס לחייה בסוג של פגישה עיוורת. ביום ראשון מיה עם דייוויד ובכל שאר ימי השבוע עם אילן, מתאימה את עצמה לרצונותיו המסודרים, ולעולמו המאורגן והיציב. מתלבשת בהתאם, מפעילה עסק, מנהלת בית, מארגנת מעגלים חברתיים. בין לבין מגיע גם בועז. וכך היא מפרפרת, ימי ראשון לדייויד ולשגעונות שלו, ימות השבוע לאילן והעולם המסודר שלו, ובין לבין פנטזיות וחלומות עם בועז.
רומן רומנטי, כתבו כאן, וכן, זה די נכון. אבל גם לא. סוזן אדם מרבה לפרט בנושאים שבינו לבינה, להכניס לתוך חדר המיטות ומעבר לו, ועושה את זה בשפה גבוהה שנראית קצת לא תואמת לסוגה, וגם בהתנהלות שלא תמיד יש לה צידוק עלילתי הגיוני. והשאלה בסוף מנקרת ועולה אם דייוויד, אילן, בועז, היו וגם נבראו, או שמא זו רוחה של מיהמיה עצמה ששסועה בין השפיות המסודרת והבורגנית, לבין החופשיות המשוגעת והאנרכיסטית, ובין לבין גם חוטאת בפנטזיה מקרית שלא מערערת את הסדר. ולכו תדעו.
שבע ביקורות על הספר באתר, ושלי הראשונה שנמשכת יותר ממשפט אחד. אולי גם זה אומר משהו.