עוד סיפור זיכרון, שאינו ניתן לעיכול, של ילד יהודי בן 5, ששרד את מכונת ההרג הנאצית בלאטביה.
כעבור 60 שנה, כשהוא בעל משפחה, נזכר לפתע בכל אותן שנים שבהן היה "הקמע" של פלוגת חיילים לאטבים שמצאה אותו ביער - פלוגה שהייתה כפופה למרות הנאצים שכבשו את ארצם.
הוא הולבש בבגדי חייל נאצי והוצג ככזה, ואף ניסה להתנהג כמותם - הכל כדי לשרוד...
שלוש שאלות שאינן פשוטות, עולות על פני השטח בסיפורו של האב לבנו ההיסטוריון, והן:
האחת, כיצד מצליח ילד קטן לשרוד ביער מלא זאבים, ובעיקר בלילות?
השנייה, איך יכל מפקד הכוח הלאטבי שאימץ את הילד (לאחר שהוציאו משורת נידונים למוות)- להסתיר מפיקודיו, שלא כולם היו "אוהבי ציון", את היותו יהודי (ילד בן 5...נימול), ואף לגרום להם לאהוב אותו.
והשלישית, כיצד מצליח בן ה-5 "לזרום" עם אלה שרצחו את אמו ואחיו, מבלי שתתגלתה זהותו האמיתית?
אכן, שאלות קשות, שתשובה עליהן יכולה להעמיד, במקרה הטוב, בספק את צלילות זיכרונו של הילד שהפך לאדם מבוגר, ובמקרה הפחות טוב - את כושר סיפורו של בנו הסופר, הנאחז באמת.
הבזקי הזיכרון שהופיעו אצל האב המספר, העמידוהו "לכוד בין עבר והווה" כדבריו, ולאור זאת היה חייב לספר את קורותיו בילדותו.
הסיפור מסופר בצורה יפה כאוסף זיכרונות, וייחודו בכך היא נקודת הראיה של ילד שחי "ביניהם" ויכל להביא פרטים מחיי היום-יום שלהם ומעשיהם, ואף ממחשבותיהם של הלאטבים - כיצד "לטפל" ביהודים.
קריאה מהנה מובטחת - שגם מתעצמת, במידה וצולחים את שלוש השאלות שהעליתי.
נהניתי.

















