#
הוא היה ברשימה שלי מאז הביקורת של סוריקטה, ב 2017 (תודה רבה!). במסגרת חיפושי אחרי משהו לקרוא שירחיק אותי מהמיאוס של החיים הנוכחיים, כאשר בכל רגע מישהו עובר איזה גבול ככה, כי אפשר, נואשתי מהסיכוי לפגוש בו במקרה והחלטתי להשיג אותו.
אני מאשימה את המציאוּת הנוכחית בזמן הרב שלקח לי – כמעט פרק שלם – להתחבר לספר. כמעט שכחתי את התענוג בשקיעה בספר שנכתב רק כדי להָנות את הקורא. כל הזמן חיפשתי ללא הצלחה את המציאות, שמסתתרת כרגיל מתחת למיטה ונראית בדיוק כמו המפלצת ההיא, ששכנה שם כשהיינו ילדים. לאט לאט וודהאוס התיר את השרירים הקפוצים, הרפה את הפנים המתוחים, פילס דרכו אל המוח ושידל אותי לחייך, ואפילו לגחך על סיפור שאין בינו לבין העולם בו אנחנו חיים היום שום קשר.

זה ספר שתוכנו די זניח. התוכן משמש בסיס לשנינות הסופר ולהתייחסות למגוחך. לפעמים התוכן מזמן דברים שגורמים לך לשפשף עיניים בתמהון. יש בו קטע, לפנתיאון, המתאר את ההירארכייה של משרתים מסוגים שונים. יותר מעשרה סוגי משרתים ומקומם בהירארכיה האריסטוקרטית, וכל סממני ההתנהגות המצביעים על מעמדם. בספר יש כמה דמויות סטיריאוטיפיות - זה סיפור קומי, מחייב לכתוב סטיריאוטיפ. הלורד הכפרי המקובל, בעל מוח חד-סטרי וזיכרון לקוי. בנו הצעיר – טמבל עם IQ בודד. בהתייחס לחוקי הירושה המוזרים אני ממש מופתעת שבעלי תואר אצולה הולידו יותר מילד אחד, שיירש את התואר. כל האחרים הם רק מטרד להוריהם ולחברה. וודהאוס צוחק פה על תחביבים מוזרים שאנשים בעלי עודף פנאי וחוסר שכל מאמצים לעצמם. הוא גם מלגלג על מקצועו עצמו – אחת הדמויות כותבת לפרנסתה ספרי מתח הזויים לטובת אנשים פחות מפותחים.

כולנו ראינו את דאונטון, שתיארה את החיים באחוזה בתחילת המאה העשרים את האדונים ואת המשרתים. אבל הסידרה הממכרת לאו דווקא דייקה בפרטים ההיסטוריים, וחלק מהסיפורים שלה התאימו יותר לצופיה שנולדו עשורים אחרי ההתרחשויות בה, ולאו דווקא למצב העניינים שהיה נהוג בתקופתה. אין לי מושג מתי נכתב הספר הזה. נראה לי שהעובדה שוודהאוס היה סופר פורה ופופולארי הקשתה על ההוצאה לתארך את שנת הוצאתו לאור של הספר, שמסתבר שהוא הראשון בסידרת הספרים על האחוזה ועל הלורד, שמייצר המון סיפורים מצחיקים. בעברית הוא יצא ב 2008 – הרבה אחרי פטירת הסופר ב 1975.

ספר של כלום ושום דבר, בועות סבון צבעוניות שמתפוצצות ולא משאירות זכר, רק שעשוע. אני כמובן ערה לעובדה שלאנשים שונים יש דברים שונים שמצליחים להוציא אותם להפוגה והתרעננות מהמציאות המדכדכת. עבורי זו הסוגה הכי מתאימה להפוגה רגעית מהויה דולורוזה בה אנחנו כושלים בשנתיים האחרונות כשהסוף אינו נראה באופק.

איזה ספר נהדר, שנון ומצחיק. צריך קצת אורך רוח והומור בריטי כדי ליהנות מהספר. כתוב נהדר, עלילה חמודה, משפטים משעשעים. ספר שכולו הנאה וצחוק.

יש לי אוסף של ספרים כאלה שאני שומרת ליתר בטחון. את כולם אני רוצה לקרוא, הם נמצאים אצלי בבית, אבל רק אחת ללא מעט זמן אני מרשה לעצמי לקרוא אחד מהם. אם היתה לי יכולת שליטה אז בטח היה לי גם אוסף סיגריות כזה ואוסף גרעיני אבטיח ואולי עוד כמה אוספים, אבל איכשהו זה עובד אצלי רק עם ספרים.

זה לא שאני קוראת מהם רק אחרי שורה של מפלות. זה בהחלט יכול לבוא גם בעקבות ספרים מצויינים. מה שמייחד את האוסף הזה זה שקודם כל אלה ספרים של סופרים שאפשר לסמוך עליהם, לא חלילה כאלה שינחילו לי מפלות מפעם לפעם, ובנוסף אני יכולה לצפות את מצב הרוח שילווה את הקריאה בהם.

לא בכדי הלכתי על וודהאוס. סוף החופש הגדול, כשיש לך בת בגיל 15 וחצי, כזאת שקל לך לראות את קווי הדמיון בינך כשהיית בגילה לבינה, בפרט כשמדובר בצורך להפגין עצמאות, במחשבה שאת יודעת יותר טוב מכולם מה טוב בשבילך גם כשאין לך מושג ובידיעה ששום דבר רע לא יכול לקרות לך, לא חשוב מה את מעשנת או עם מי, איפה ומתי את מסתובבת, הסוף של הדבר הזה הוא נקודת ציון, מינורית אמנם בהתייחס לשנים הבאות עלי למה שזה לא יהיה, ובכל זאת, מגיעה לי איזו הפסקה מרעננת, משועשעת, ומשוחררת מכל סוג של דאגה.

עם וודהאוס באמת שאין ספק. האיש שנדמה שמכיר את כל הניואנסים ותתי הניואנסים, של המילים ושל הגינונים ושל האנשים, בעיקר אם מדובר בבריטים, עשירים ועניים, ויודע להוציא אותם מהקשרם ולחבר אותם אל ההקשר שיוציא לאור את הגיחוך שיש באופן שבו אנשים תופסים את עצמם ואת המרחקים המדוייקים שיש בין זה לבין המציאות, טווה פה עלילה שכולה מתבססת על יכולתם של בני האצולה לכרות לעצמם בורות כשהם עטויים באמונה טפשית וחסרת הצדקה או לוקים בחוסר מודעות חסרת תקנה, ועל פשוטי העם המנסים לבוא לעזרתם, מגוחכים בדרכם, כשכל הכבודה הזאת תתכנס ותנסה להתיר איזה סבך שמלכתחילה לא היתה סיבה שיווצר.

אבל הסיפור באמת לא משנה, אולי אפילו לא אזכור אותו, מה שמשנה זה אותו הנושא עליו כותב וודהאוס שוב ושוב ושוב, אנשים, והאופן שבו הוא עושה את זה, מוכיח לכולם שהומור יכול להיות מאופק, ביקורת יכולה להיות מרומזת, רצינות לא חייבת להיות מכבידה, ואתה עדיין יכול להגיד ככה את כל הדברים החשובים.

משהו רענן, הוא לא כזה משהו רענן.

הציפייה שלי לא הייתה ממש גבוהה, אבל מהביקורות, ומההתלהבות של הסובבים אותי, בניתי לעצמי מין תמונה של הספר, וכשהגעתי לאמצעו, נוכחתי להכיר את הסגנון.
וודהאוס בהחלט נחמד, מין פראצ'ט כזה, פחות שנון (עדיין לא מוריד מהשנינות הקיימת שלו) ועם קונספט לא רע בכלל.
יכולתי להבין את המתלהבים, אך מחכה להם שיח איתי.
הן אמת שעשיתי הפסקות לא אופייניות באורך השהות, וזה מפני שזה באמת לא משהו מרענן. זה לא מיוחד או מבריק, ובעצם לא בעל שום תכונה שגרמה לי לשבת ולהתרכז או כו'.

חמוד שכזה, וזהו.

בעקבות ימות הפסח המתרגשים עלינו , נתקפתי בדכדוך המיוחד השמור לימות החגים שבו אני חשה באצבעותיה המיוזעות של המציאות לוחצות לחץ פיזי מתון על גרוני, בעודה מלחששת באזני על הקרובים העתידים לבקר, פקקים על כל שעל, ועל ימות חופש דחוסים בצאצאים תאבי לחם ושעשועים המצפים ממני לבדרם, ולא- יעלו עלי ועל בעלי כהמון משולהב וצמא דם.
אינני טירונית בעניין ולכן לא איבדתי עשתונות. מיד שלפתי את הנשק הראוי - ספר על האריסטוקרטיה הבריטית המתנוונת להנאתה באחוזות פאר מטופחות ועתירי משרתים, בעולם שבו הדאגות היחידות של הגיבורים היא אם המשרת האישי שלהם גיהץ את הקפל שבמכנסיהם כראוי.

פ. ג׳. וודהאוס ידוע במיוחד בשל שתי דמויות ספרותיות שהכניס לפנתיאון - ג׳יבס ווסטר, המשרת האישי היודע כל ואדונו האריסטורט טוב הלב אך הטיפש, אך כתב עוד ספרים שבהם הם אינם מככבים, שלמעשה לא מוכרים כלל לקורא הישראלי. זהו אחד מהם. גם פה יש לנו אריסטוקרטים טובי לב ומאותגרים שכלית, טירת אבות כפרית , רומנטיקה קלילה והמון דיאלוגים שנונים. בניגוד לספרי ג׳יווס ווסטר הופתעתי למצוא שכאן הסאטירה כלפי המעמד העליון האנגלי היא הרבה יותר חדה ומושחזת, ואפילו , אפשר לומר -ביקורת חברתית של ממש.
גיבורי הספר הם אש וג׳ואן, שני אנשים צעירים שנמצאים בסיטואציה דומה - שניהם נאלצים לעבוד למחייתם במיני עבודות משמימות ואיומות כדי להתקיים בדוחק.
כדי לזכות בפרס כספי גדול שיביא קץ למצוקתם, נרתמים אש וג׳ואן לשליחות לא פשוטה בשמו של מיליונר אמריקאי עצבני, להחזיר לו פריט אספנות יקר שנלקח בטעות ע״י חותנו לעתיד, הרוזן מאמסוורת. הם מגיעים במסווה של משרתים, לטירת בלנדינגס, אחוזתו הכפרית של הרוזן, ושם נפגשים עם צבא המשרתים, משרתות, טבחיות, כובסות, שוטפי כלים ונהגים המהווים את סגל הטירה, ושחייהם מתנהלים לפי היררכיה חברתית לא פחות מסובכת ולא פחות נלעגת מההיררכיה החברתית של חיי אדוניהם.
מי שמכיר את העולם הספרותי שיצר וודהאוס יודע שבעולמו כמעט ואין כאלה דמויות, וגיבוריו מתמודדים עם משברים כלכליים בשתי דרכים עיקריות - המתנה סבלנית לקרוב משפחה עשיר שיתפגר ויוריש להם את הונו או נישואין עם יורשת עשירה ( לרוב אמריקאית ). מבט מקרוב על מאבקו של האדם הפשוט להרים את הראש מעל המים איננו נושא רגיל. לסאטירה החברתית אפילו התגנבה לה גם נימה פמיניסטית שכן ג׳ואן הצעירה עצמאית ונבונה, ועומדת על כך שנשים יכולות לעשות כל דבר כמו גברים. היא עומדת על כך ששותפה לפשע, אש, לא ינהג בה בג׳נטלמניות אנגלית אלא ייתן לה לקחת את חלקה במשימה עתירת הסיכונים של השבת החרפושית.

למרות נימת המציאות שהתגנבה והסאטירה החריפה, זה כמובן ספר מאוד קליל ומהנה, שבו בסוף הכל בא על מקומו בשלום בדרך הקומית הוודהאוסית, וכל אחד מוצא את עצמו שבע רצון לגמרי במקום שמתאים לו ביותר.

אש מרסון המתגורר בלונדון הוא איש מוזר ביותר. הוא אוהב להתעמל בחוץ ולעשות סדרות של תרגילים פיזיים, ולמחייתו כותב סדרת סיפורי בלשים בעיתון. ג'און ולנטיין גם היא מתגוררת בלונדון, שם היא כותבת טור קבוע לנשים בעיתון. אבל סדרה של אירועים מפתיעים שבכלל לא קשורים אליהם, מגלגלים את שניהם ללכת להחזיר חרפושית יקרת ערך לידיו של מיליונר אמריקאי. החרפושית נמצאת באחוזה של לורד אמסוורת', אציל אנגלי תמהוני. אש ומרסון מוצאים את עצמם באחוזה, מתחזים לאנשי צוות, והם נמצאים בתחרות מתמדת – מי יחזיר את החרפושית לבעליה?

זה חייב להיות אחד מהספרים השנונים והמשעשעים ביותר שיצא לי לקרוא, וקצת הצטערתי שקראתי אותו בעברית ולא בשפת המקור, אם כי אני חייבת לשבח את התרגום היותר ממעולה של דן דאור. התרגום הצליח ללכוד את משחקי המילים ואת התיבול ההומוריסטי שוודאי נוכח יותר בשפת המקור של הספר. כל דמות ודמות מקבלת תיאורים מלהיבים ומלאי חיים, וכאשר הסיפור פונה לנקודת המבט שלהן, הוא מעורבב בספק ביקורת ספר שעשוע של המחבר עצמו – והכל בשנינות וציניות שלא נגמרות. אני לא אוהבת להגיד על ספר שהוא "קליל", אבל אין ספק שהקריאה הייתה במשקל נוצה במובן החיובי ביותר, גלשתי בין הדפים, חייכתי, צחקתי ועדיין נותרתי מתוחה. ספר נהדר שמעלה אינסוף חיוכים, במיוחד בתקופה הלא-פשוטה הזו שאנו נמצאים בה.

ספר חמוד ומקסים, אם כי קצת פחות מוצלח מהספר הקודם (לפחות תורגם קודם) של וודהאוס "טוב ויפה, ג'יבס" שהיה לטעמי פשוט מצוין. עדיין שווה ביותר קריאה ומומלץ.

ספר פשוט כיפי. שנון ומשעשע ומרגיש כמו סיטקום בריטי של פעם. רבוי דמויות שלכל אחת את השיגעון שלה וכולן קשורות אחת לשניה איכשהו ונפגשות בטירה בריטית בכפר שכוח אל לסדרה של סיטואציות משעשעות. אהבתי מאוד!

ספר מעולה! הומור בריטי משובח עם סיטואציה מרתקת. חרפושית נגנבת בטעות ממיליונר אמריקאי שיוצא למסע אחריה באמצעות שותפים בריטיים. השפה קולחת ומרתקת. פשוט מרתק !