את 'סופה בין הדקלים' קראתי בכיתה ז' בפעם הראשונה.
וגם בפעם השנייה, וגם בשלישית, וגם...
בעצם, במשך כל שנת הבת-מצווה שלי, (נא להגות 'בת מצווה' כמו שאומרים בשכונה), כיכב הספר הזה באופן אקסקלוסיבי בגרדרובת הקריאה שלי.
שנה שלמה קראתי בו חזור וקרוא, ובכל פעם חוויתי מחדש.
בכל פעם נהניתי מחדש, בכל פעם נבהלתי מחדש, בכל פעם חששתי מחדש לעתידו של הגיבור, התאהבתי איתו מחדש, עברתי איתו באמפתיה גמורה את כל מסכת חייו רצופת הקשיים שוב ושוב ושוב.
אפילו למחנה הקיץ של הצופים לקחתי אותו איתי והייתי נרדמת איתו ועם פנס בשק השינה, מחוברת לאדמה.












