• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ככה זה קרה

ככה זה קרה

מאת נטליה גינצבורג

הביקורת של תמר

תמונה של תמר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
ככה זה קרה

ככה זה קרה

מאת נטליה גינצבורג

הביקורת של תמר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של תמר
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
0
סדרה:הספריה הקטנה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
תולעת חמודה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

משהו בספר הזה הזכיר לי את 'ימי הנטישה' של אלנה פרנטה. כמו אל הנ"ל, גם אל 'ככה זה קרה' ניגשתי בחשדנות מסוימת. ההתחלה של הספר גרמה לי להרים גבה. אישה יורה בבעלה. מה כבר אפשר לחדש לי פה, חשבתי, לחלוטין מפספסת את הנקודה שאותה הבנתי לבסוף: זה לא עניין של לחדש, של לייצר איזו פואנטה או להפתיע, זה עניין של לברוא יש מאין חיים שלמים של דמות שיהיו אמינים ונוגעים ללב ויגרמו לקורא לקצב לב לא סדיר בשעת הקריאה. רק זו הדרך לסטות מהמדרון המפותל שמוביל לקלישאה צורמת. ואת זה נטליה גינצבורג בהחלט הצליחה לעשות. התרגשתי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של עמיר
עמיר
1קורא|גיל ממוצע56|0%נשים

על המבקרת

תמונה של תמר

תמר

חברה מזה 18 שנים
37 ביקורות•3 נבחרות•179 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•סיפורי חיים
תמונה של תמר
תמר
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות37
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה179
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת23ספרות מקורית9סיפורי חיים1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של תמר

הבת האפלה

הבת האפלה

אלנה פרנטה

*ספוילרים לפניך*

.
.
.


במספר ביקורות כאן נכתב שהספר מגולל אירועים לא ברורים ושהסיפור לא מתכנס לכדי משהו שלם (או במילים אחרות: שלספר אין פואנטה), אבל אני מאד לא מסכימה עם זה. להלן הפרשנות שלי:


כשהבנות של לדה מתבגרות ועוזבות את הקן היא מוטלת אל תוך מסע רגשי שבו היא נפנית להעריך את הבחירות שעשתה: הבחירה לנטוש את בנותיה לשלוש שנים בהיותן פעוטות, והבחירה לחזור ולהתמסר לתפקיד האם.

המסע הזה מתווך על ידי ההתבוננות שלה בנינה, אם צעירה שהיא רואה יום יום בחוף הים יחד עם ביתה הפעוטה. אבל ההתבוננות הזו לא נשארת פסיבית. מבלי שתבין למה, לדה גונבת את הבובה האהובה של הפעוטה. המעשה הזה מכניס את הפעוטה למצב משברי, ולפיכך גם את אימה נינה. האידיליה שהשתיים הפגינו יחד על החוף מתנפצת. עכשיו כשהיא נאלצת להתמודד עם פעוטה שלא מפסיקה לבכות, ושממש הופכת חולה מרוב אבל על הבובה שאבדה, נינה מובלת לקצה גבול היכולת שלה – תשושה לחלוטין מהאימהות התובענית, בדיוק כמו שלדה הייתה לפני שנים, כשבחרה לנטוש את הבנות שלה. היא נקרעת בין הרצון לממש את תשוקותיה האישיות לבין הרצון לשמור על התא המשפחתי. במצבה החדש, נינה פונה אל לדה שתדריך אותה, כמעין דמות אם.

בנקודה הזו, איך שאני רואה את זה, לדה צריכה לקבל החלטה שדומה במהותה להחלטה שקיבלה לפני שנים: להתמסר לתפקיד האם, או להגשים תשוקות אנוכיות.
אם נינה תבחר במימוש תשוקותיה על פני התא המשפחתי, לדה תקבל אישור לכך שהיא עצמה פעלה נכון לפני שנים, שאין בה דופי, ונטל האשמה יוסר ממנה. אולם המצב של השתיים לא זהה. לדה לא אהבה עוד את בעלה כשעזבה, ואילו נינה אוהבת את בעלה. חשוב מכך, לדה ידעה שהיא יכולה לנטוש את המשפחה שלה מבלי שיהיו לכך השלכות חמורות, ואילו נינה תעמוד במצב של סכנה ממשית לחייה. כך שאם לדה תוביל את נינה לבחור באפשרות הזו, הרי שבחרה להגשים את התשוקות האנוכיות שלה עצמה.

כשלדה חושפת בפני נינה שזו הייתה היא שגנבה את הבובה של הפעוטה, היא עושה מעשה של הקרבה עצמית – היא יודעת שהיא תצטרך להתמודד עם הזעם שהגילוי הזה יעורר, היא יודעת שנינה לא תראה בה יותר דמות אם אלא מפלצת. ואילו דווקא המעשה הזה הוא ההתמסרות לתפקיד האם, כי בכך שהיא מגלה לנינה שהיא זו שגנבה את הבובה היא למעשה חושפת את המניפולציה ומניאה את נינה מלקבל החלטה פזיזה כתגובה לעומס הנפשי שהמניפולציה הזו הביאה עמה.

הבחירה הזו משאירה את לדה לבדה במערכה מול רגשי האשמה – אין אישה אחרת שנוטשת את ילדיה ושבמעשיה לדה יכולה להתנחם ולהרגיש שהיא לא היחידה. הלבדות הזו מרגישה בדיוק כמו דקירת הסיכה שנינה נועצת בלדה לפני שהיא עוזבת בכעס. אבל כמו דקירת הסיכה, הכאב הזה דוהה ונעלם. בכך שעמדה פעם נוספת במבחן ובחרה להתמסר לתפקיד האם, לדה משלימה עם עברה ונרפאת מרגשי האשמה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•תמר
העין הכי כחולה

העין הכי כחולה

טוני מוריסון

כבר בתחילת הספר טוני מוריסון חושפת את הטרגדיה שבהמשכו - פקולה ברידלאב, ילדה שחורה עדינה, כפופה ומכוערת, נכנסת להיריון מאביה צ'ולי.
מצפים לראות רוע אבסולוטי בספר הזה ובמקומו מקבלים עצב גדול. טוני מוריסון חומלת את כל הדמויות שלה. היא מבינה את הילדים שנטפלים לפקולה, היא מקדישה פרק שלם כדי לספר את סיפור חייה של אמה של פקולה שמקדישה את כל מרצה לטפל בילדים לבנים עשירים עד שלא נשארים לה כוחות לילדיה שלה, היא אפילו רואה איך בעיני האב השיכור והאלים אונס הבת הקטנה שלו הוא מעשה של אהבה.
זה מה שהופך את הספר הזה לקשה כל כך: האלימות והאומללות פושות בכל, עד שכל בני האדם נגועים בהן, מה שהופך את הטרגדיה לידועה מראש - אין אף אחד שיכול לעצור את הכדור הזה מלהתגלגל. כל אחד תקוע בסיפור שלו כל כך עד שהוא לא מסוגל לראות את הילדה הקטנה הזו והמצוקה שלה.
(בחירה ספרותית של טוני מוריסון שמדגישה את הנקודה הזו: היא מספרת את סיפור החיים המלא של הדמויות השוליות שנקרות בדרכה של פקולה ומתאכזרות אליה, כך שאנחנו מסוגלים להבין מה הביא אותן להתנהג ככה ולמה בשום פנים ואופן לא יכלו להתנהג אחרת.)

קלודיה ופרידה, שתי ילדות שצופות מהצד במה שקורה לפקולה, זורעות בשבילה זרעים של ציפורני חתול באדמה בתקווה שהם יצמחו ויהיו סימן שהתפילות שלהן התקבלו והכל הולך להסתדר. הזרעים לא נובטים, וקלודיה מסכמת:
"עכשיו אני אפילו חושבת שאדמת הארץ כולה הייתה עוינת לציפורני-חתול בשנה ההיא. הקרקע הזאת רעה לפרחים מסוימים. היא לא תזין זרעים מסוימים, היא לא תניב פירות מסוימים, וכשהאדמה הורגת מרצונה, אנחנו מקבלים ואומרים שלקורבן לא היתה זכות לחיות. אנחנו טועים, כמובן, אבל מה זה משנה. מאוחר מדי."

לאורך כל הספר, משך של שנה שלמה, פקולה מתפללת לעיניים כחולות שיצילו אותה מהכיעור שלה. עיניים כחולות כמו של הילדות הלבנות שכולם, אפילו אמא שלה, מתמוגגים מהן. מתוך נואשותה היא מגיעה אל מדיום נוכל שמבטיח לה עיניים כחולות, ובכך עושה עמה את אחד מהחסדים היחידים שהיא מקבלת בחייה. כשסימני ההיריון האסור מתחילים להופיע על גופה היא משוכנעת שהסילוק מבית הספר והמבטים המתחמקים הם כולם תוצאה של הקנאה שמקנאים בה על העיניים הכחולות החדשות שלה.
הרוע בספר הזה הוא לא אבסולוטי, אבל הטרגדיה כן. אפילו החברות היחידות שהיו לפקולה, פרידה וקלודיה, מתנתקות ממנה במצוקתה כי הן מרגישות שהכזיבו אותה, שציפורני-החתול לא צמחו כי הן לא שתלו אותם כמו שצריך או לא רצו מספיק לעזור לה. וכך היא נשארת לגמרי לבדה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•תמר
בלעדיה

בלעדיה

אנטוניו מוניוס מולינה

הנובלה הזו בנויה על שבירת הציפיות של הקורא.
מערכת היחסים בין מריו, השרטט הפשוט, לבלנקה, בת למעמד הגבוה חובבת אמנות, היא יצור כלאיים תמוה שגם לקורא וגם למריו לא ברור איך הוא ממשיך להתקיים.
מריו מעריץ כל פרט בבלנקה. החל מהשיער החלק שלה וכלה בדעות הפוליטיות המהפכניות שלה, אליהן הוא כמובן לא מסוגל להתחבר. הוא מרגיש שהוא לא ראוי לה. זה בדיוק גם מה שהקורא מרגיש, עד שנחשפת לפניו דמותה האמיתית של בלנקה: בוהמיינית שמזדנבת אחרי אמנים ומשנה את דעותיה בהתאם לשלהם, קלה להשפעה עם עבר של שימוש קיצוני באלכוהול וסמים. הסביבה לא מעניקה לבלנקה את אותו היחס המעריץ שמריו מעניק לה. האמנים שהיא חפצה בקרבתם בסך הכל רוצים להציץ לה לתוך המחשוף (אחד הנועזים שבהם גם מנשק אותה בפה מול בעלה ומוחץ לה את הישבן).
מריו המסונוור לא מסוגל להפסיק לחשוש שבלנקה תבין שהוא לא ברמתה האינטלקטואלית (למרות שהוא דווקא משכיל ממנה בכל מה שלא קשור לאמנות וקורא להנאתו על ההיסטוריה של ספרד) ותעזוב אותו. כשאמן חדש וצעקני מגיע לעיר מריו בטוח שהפעם הציפייה שלו תתממש. (((אזהרה-ספויילר:))) כנראה שגם בלנקה חושבת ככה. מריו חוזר הביתה כדי לגלות שתיק הנסיעות שלה איננו ועמו כמה מחפציה. אבל בלנקה חוזרת הביתה תוך כמה שעות ומתמסרת לחלוטין לבעלה, שפתאום מבעד לפשטות שלו היא מצליחה לראות כמה הוא חזק וכמה העיניים שלו מסעירות.
דווקא הצעד הזה שלה גורם למריו להרגיש נטוש.
אולי כי במשך השעות הספורות שנעדרה הוא כבר חווה את הנטישה בראש שלו והיא תפסה מבחינתו ממשות. הרי יצור הכלאיים הזה, הקשר שלהם, מעולם לא נועד להיות בעיניו. הוא לא יכול להפסיק לחשוב על בלנקה האמיתית חיה לה במדריד עם האמן הזה או אמן אחר בזמן שה'כפילה' נמצאת לידו; אולי בגלל שהוא מבין שהיא רצתה לעזוב, ולעולם לא ידע בבטחה אם היא חזרה כי רצתה לחזור או בגלל שהאמן דחה אותה;
ואולי דווקא בגלל שבלנקה מתמסרת אליו פתאום, מה שמבדיל אותה מהאישה האהובה שהוא רגיל להתנשאות שלה ולריחוק שלה, האישה שהוא אוהב כל כך כי הוא יודע שלעולם לא ישיג באמת.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•תמר
אלה תולדות

אלה תולדות

אלזה מורנטה

(רשומה לא רהוטה בעליל כי רצתי אל המקלדת מיד אחרי שסיימתי לקרוא את הספר לשפוך את כל המחשבות שלי לגביו)

(זהירות, ספויילרים למכביר)

ניגודים מופלאים בין סיכומי ההיסטוריה הקרים והתמציתיים שמובאים בין הפרקים לבין חקירת ההיסטוריה הפרטית של משפחת ראמונדו שנעשית תוך נקיטה בגוף ראשון מצד המספרת שמתחקה אחר תולדותיהם ומצליחה באורח פלא גם לתאר מה חלמה האם, מה חשב הילד ואיך פירשה את המאורעות הכלבה. נוכח המציאות האכזרית שסביבם גם אידה וגם אוזפה מתעטפים בדמיונות ילדותיים (שמסופרים כחלק מקורות המשפחה למרות שהם לא דברים עובדתיים שקרו, ויש בזה אמירה) - אבל אידה חייבת לשלם על זה מחיר כי היא אישה מבוגרת ולכן הראייה שלה את העולם כילדה רק מחדירה בה פחד, בעוד שלאוזפה הראייה הילדותית נותנת דרור מהדברים הקשים שמתרחשים סביבו.
אוזפה הוא שיבוש ילדותי של השם ג'וזפה והילד נקרא לאורך כל הספר אוזפה כי הוא נשאר ילד, לא הספיק להתבגר. גם אידה מעולם לא התבגרה ובסוף אל מול היגון הבלתי נתפס שלא היו לה כלים אליו איבדה את דעתה.
אני לא יודעת אם אידה נחשב לשם יהודי, שווה לבדוק את זה. בכל אופן היא אמורה הייתה להיקרא אאידה על שם אופרה ובגלל טעות רישום של פקיד נקראה אידה. כלומר סומנה בעל כורחה כיהודיה.
דאווידה סגרה, הקומוניסט, גורם לי לחשוב על לווין מ'אנה קארנינה'. שניהם הגיעו ממשפחות אמידות והייתה להם תודעה קומוניסטית שקוראת לשיוויון, ושניהם לא הצליחו לחיות על פי האידאלים שהיו להם. אבל בעוד שלווין היה מסוגל להבליג על זה והמשיך להגות בנוחות מול האח, דאווידה לא היה מסוגל להשלים עם הפשרה המוסרית שהחיים דורשים ממנו ובסופו של דבר הגיע להרס עצמי מוחלט. הוא איבד את המשפחה שלו הרבה לפני שנרצחו כי לא היה מסוגל לקבל את הבורגנות שלהם. כביכול מבין שניהם, דאווידה ולווין, דאווידה הוא הגיבור האמיתי שלא מוכן להתפשר בנוגע לערכים שלו. אבל לווין יושב והוגה מול האח כשהמשפחה שלו סביבו והם מאושרים, בעוד שדאווידה מגיע לשפל המדרגה - להיפוך המושלם של האידאלים שלו - לא ברמה הכלכלית אבל ברמה החשובה יותר - הוא שולל לחלוטין את הפציפיזם שלו כשהוא רוצח איש אס.אס בברוטאליות (התפקידים מתהפכים: היהודי שכל המשפחה שלו נרצחה הופך לתליין אכזרי והחייל הגרמני חסר אונים וקורא לאמא. מכאן דאווידה מגיע למסקנה שיש איש אס.אס בכל אחד מאיתנו, ובכל פעם שאנחנו רוצחים אנחנו בעצם רוצחים ילד) ושולל לחלוטין את הרצון שלו להתחבר לתודעה האנושית המשותפת כשהוא הולך ומתמכר לסמים שמנטרלים לו את התודעה לחלוטין.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר
הגן של פינצי-קונטיני [מהדורת 2010]

הגן של פינצי-קונטיני [מהדורת 2010]

ג'ורג'ו בסאני (באסאני) (בסני)

זה סיפור התבגרות שעומד בסימן מוות. חייו של הגיבור, נער יהודי בפרארה שבאיטליה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, כביכול נמשכים כהרגלם - בעיקר בין חומות טירת משפחת פינצי-קונטיני העשירה אליה הוא מגיע לשחק טניס. אבל מעל לכל פעולה מרחפת הידיעה המקדימה שאין בזה טעם. הוא מתאר את ארוחת ליל הסדר החגיגית כ'כנס של רוחות רפאים' ועושה טיולים ארוכים על אופניו כדי להתבונן בעיר שלו מהצד, בלתי מובחן, כמו רוח רפאים.
ועל הרקע הזה, של ההרעה ההדרגתית במצבם של יהודי איטליה, הגיבור חווה את האהבה הנכזבת הראשונה שלו. גם בנוגע לאהבה הזו הוא ממשיך להתעקש גם כשברור לו שאין בזה טעם. לבסוף, עם ההשלמה והוויתור עליה, הוא חווה מין מוות רגשי.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר
ירח מלא

ירח מלא

אנטוניו מוניוס מולינה

למולינה יש סגנון מיוחד של חוסר סדר כרונולוגי של הסצנות שהוא מתאר וגם איזה סידור מבולבל, אלטרנטיבי, של החלקים במשפטים שלו (לדוגמא: "כפי שראה, וגם השתמש בהם לגילוח פיאות לחייו, את המברשת וקצף הגילוח שעמדו על מדף זכוכית"). ב'חורף בליסבון' האמת שזה הקשה על הקריאה ועל ההבנה שלי את הרצף העלילתי. אבל ב'ירח מלא' זה מוסיף לאווירה ובסופו של דבר, גם אם זה כמה עמודים אל תוך הפרק, מבינים לאן לשייך את הדברים.
לאורך חלקים נרחבים של הספר הרגשתי כיווצים של בחילה בחלל העליון של הבטן נוכח תיאורים מזעזעים של אונס ורצח של ילדה בת 9. אל הכיווצים הצטרפה גם השתנקות של הפתעה ויראת כבוד למולינה כשבאחד הפרקים התיאורים הגיעו מנקודת מבטו של הרוצח. מה אני אגיד לכם, אני בחורה מבית טוב, לא נוהגת להסתובב עם רוצחים. אז אולי הכלי היחיד שלי לשפוט הוא ותק צפייה בסדרה 'חוק וסדר' ושכמותה, ובכל זאת אני רוצה לציין (ולהחמיא) שמולינה בנה פה דמות אמינה להחריד של רוצח.
הוא גם בנה, בעזרת הרבה ניים-דרופינג שזה דבר שאני שונאת לראות בספרים, דמות נשית קצת מעצבנת (היא שומעת פול סיימון, ואוך, אלוהים, כמה שהיא אוהבת את פבלו נרודה). אבל ברור שהדמות הנשית הזו משחקת נפלא אל תוך סיפור אהבה שעל אף היותה חצי ממנו מצליח לרגש.
ספר מצוין.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר
קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן הקוקייה [מחודש 2009]

קן קיזי

הספר הזה הרגיש לי כמו שאני חושבת ששנות השישים בטח הרגישו - אנטי ממסדי ומשוגע. מה שיפה זה שחוץ מהחוויות של קן קיזי (השתתפות בניסוי בסמי הזיה ועבודה בבית משוגעים) הוא גם באמת השקיע מחשבה במסר שהוא רוצה להעביר - בבחירה לשבץ אינדיאני בתור הדובר הוא נתן מכה אחרונה וניצחת לחברה המערבית.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר
מאדאם בובארי [מהדורת 2007 - תרגום חדש]

מאדאם בובארי [מהדורת 2007 - תרגום חדש]

גוסטב פלובר

אני יודעת שהרבה אנשים מתעבים את אמה בובארי, אבל אני לא. גוסטב פלובר, שתיעב כל מה שבורגני ולעג לו בכל הזדמנות, אמר "אמה בובארי זה אני" והותיר את מיטב חוקרי הספרות מבולבלים. אני מצליחה מאד להתחבר לאמירה הזו שלו מהמקום שבו התחברתי לאמה: אמה בובארי זו באמת אני, חלק ממני, החלק שצריך לרסן. החלק שיש לו אידאלים רומנטיים בלתי ניתנים להגשמה ושמשתעמם בקלות מהבנאליות של היום-יום. החלק שרוצה כל הזמן להרגיש ביתר שאת. אני חושבת שגם פלובר (שאמנם תיעב בורגנות אבל הכסף הרב של ההורים שלו היה זה שבסופו של דבר איפשר לו לשבת בבית ולהתמסר לכתיבה), בעיקר כאדם כותב וכמעריץ נלהב של אסתטיקה (תמיד מחפש את "המילה הנכונה" - le mot juste), פחד מהתשוקה הבוערת הזו בתוכו.
אבל כל חייו הוא גר באיזורים הכפריים של צרפת (היום-יומיים, הפשוטים, המעשיים) וסירב לעבור לעיר הגדולה ולהיות חלק מהבוהמה הספרותית, וזה מרגיש לי כמו מים. משהו שלא מכבה את האש הזו בפנים, שהיא נפלאה אבל במינונים גבוהים מדי היא מסוכנת, אלא מגדר אותה כמו שמגדרים בתעלת מים את השטח של הקופים בגן החיות כדי שלא יברחו.
אני חושבת שזה הספר עם המסר הכי נוקב והכי רלוונטי לחיים האישיים שלי שקראתי מעודי. בכלל, אני חושבת שהאזהרה שהספר הזה מגלם רלוונטית באופן אירוני בימינו בדיוק לאלו שימצאו את עצמם קוראים בו, בדיוק לאנשים שימצאו את עצמם מחפשים את היפה והנשגב בקלאסיקות ספרותיות.


**תוספת מאוחרת: מעניין לראות את החיבור בין הספר הזה לבין 'הבחילה' של סארטר, שעוסק גם הוא בבנאליות הבלתי נסבלת של חיי היום יום. אפשר לראות את זה מצוין, למשל, בקטע הבא מתוך 'הבחילה':

"האמנתי שהשנאה, האהבה או המוות ירדו עלינו כמו לשונות האש של יום ששי הקדוש. חשבתי שאפשר לקרון משנאה או ממוות. איזו טעות! כן, באמת, חשבתי שהיא קיימת "השנאה", שהיא באה ונחה על אנשים ומגביהה אותם מעבר לעצמם. כמובן שבעצם יש רק אני, אני ששונאת, אני שאוהבת. והלא זה, אני, זה תמיד אותו דבר, בצק שנמתח, שנמתח... זה אפילו דומה כל כך שאתה תוהה מדוע עלה בדעתם של אנשים להמציא שמות, לייחד את הדברים."

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר
אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']

אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']

ל.נ. טולסטוי

אי אפשר להגיע לספר כמו אנה קארנינה בלי ציפיות. היו לי הרבה מהן: ציפיתי שהספר יהיה מיושן וטרחני, שכל השמות הרוסיים האלה יעשו לי בלאגן בראש, שאנה תהיה איזו דמות מוערצת עד חוסר אמינות, שיהיה קשה לצלוח את כל 1,041 העמודים של שני הכרכים של הספר הזה. מלבד האחרונה, כל ציפיותיי התבדו. מדהים כמה שהתובנות של טולסטוי על בני אדם הן יפות ורלוונטיות גם בימינו, וכמה שהוא לא מרחם על הדמויות שלו ומציג אותן באור הכי אמיתי, גם אם הוא לא הכי מחמיא. אנה היא דרמה קווין שכל ההשפעה האדירה שלה על הבריות נובעת מהמראה משובב הנפש שלה (מה שמאד אמין וקורה בחברה שלנו כל הזמן), הגבר שהיא מתאהבת בו עד טירוף הוא חתיך ומפוצץ טסטוסטרון אבל לא הרבה יותר מזה, ולווין עם הרעיונות הנעלים שלו לא מצליח להעלות את החיים שלו לדרגה אצילית באמת (הוא בכל זאת לא מוכן לוותר על חיי הנוחות שלו למרות שהוא מבין שמשהו בצורת החיים הזו, במעמד הזה שלו כשיש פער בין מעמדות, הוא לא צודק). היה לי קצת קשה לקרוא את הספר כי הוא עתיר פרטים, לפעמים גם על ציד או עבודה בשדה - שכצפוי לא כל כך מדברים אלי, אבל כן הרגשתי שאני מאמצת את שריר הדימיון שלי בשביל מטרה טובה, שמבחינת טולסטוי לא היה אף פרט שאפשר היה לוותר עליו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•תמר

ביקורות נוספות על "ככה זה קרה"

ככה זה קרה

ככה זה קרה

נטליה גינצבורג

את הספר הקטן הזה גמעתי בשתי גמיעות, אתמול והיום.

ובכן גיבורת הסיפור יורה באיש כדור בין העיניים לאחר שהראה לה בחיוך את הציור ששרטט בפינקסו: רכבת ארוכה והוא מאחד החלונות מנפנף לשלום. ותאמינו או לא זוהי מהות הסיפור כולו.

המספרת שלאחר מכן יושבת בגן קטן, חושבת שתיגש למשטרה תתוודה שם ותספר את תולדות חייה עם בעלה מהיום שנפגשו. והיא מספרת בפשטות, בלי התלהמות ובלי קישוטים מיותרים, בצורה קולחת עד שאי אפשר לעזוב, את מה שיוביל בסופו של דבר לאותה יריה. בדרך שהזכירה לי איכשהו את "הזר" של קאמי, אלא שלו לא היה מניע...

פשוט מצוין.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אלזה
ככה זה קרה

ככה זה קרה

נטליה גינצבורג

אז מה יש לנו?
ספרון קצר עם סיפור עלילה המובא כמונולוג מתמשך של מספרת ללא שם המתגוררת באיטליה.
מעט מאד דיאלוגים, הרוב הם פסקאות ארוכות (לעתים עמוד רצוף) שרבות מהן משמימות להחריד.
נפתח ב'יריתי לו בין העיניים'.
וחוזר אחורה לרקע ואיך זה הגיע לאן שהגיע. חייה המשעממים למדי בפנסיון בו היא גרה לפני נישואיה לאלברטו המבוגר ממנה בשנים רבות ונמוך בלא מעט סנטימטרים. הוריה לא ממש מאושרים מבחירתה בו, מכל הגברים.
אז יש לנו אותה ואת אלברטו. אחר כך תיוולד בתם ('הילדה' ללא שם). המאהבת ג'ובאנה עם פרוות הטלה, אוגוסטו- ידיד נעורים של אלברטו.
ג'מה המשרתת בת השש עשרה ש'היתה מאד טיפשה וצחקה דרך האף באופן לא נעים' ופרנצ'סקה- בת דודתה היפה של המספרת.
היא יוצאת מביתה מדי פעם. פגישות אקראיות עם אוגוסטו, עימותים עם בעלה אלברטו. נסיעה לסן רמו, התינוקת צורחת ולא רוצה לאכול. מתכסחת בשיחה קשה עם ג'ובאנה השנואה. בסך הכל עולה דמות אישה מתוסכלת ונבגדת שקיוותה למצוא את אושרה בנישואין מה שלא ממש צלח. וטרגדיה מעיקה, או שלא כל כך.
ואז- בום.
יהיו מי שיראו את הקסם דווקא בסוג של מינימליזם ומעין הודאה של היורָה איך הגיעה למקום הזה.
אותי בכל מקרה שעמם למדי. לא התחברתי לאופן ולסגנון בו מובא הסיפור העגום.
דוגמא לכיתוב על הכריכה שלא צריך להתייחס אליו ברצינות- 'מן היצירות הגדולות של המאה העשרים' (נכתב בין 1946 ל-1947).
באמ'שכם? ממש לא.

לפני שנתיים•
★★★★★
•ראובן
ככה זה קרה

ככה זה קרה

נטליה גינצבורג

לא התכוונתי, למרות שאולי אם הייתי משקיעה עוד שני גרם מחשבה אחרי שקראתי את התקציר על הכריכה האחורית הייתי מבינה מלכתחילה שאני עומדת לקרוא ספר עם מסגרת מאד דומה לזו של הספר שאך זה נטשתי ואולי הייתי דוחה את הקריאה לפעם אחרת, אבל לא עשיתי את זה וככה קרה.

את כרוניקה של מוות ידוע מראש הפסקתי לקרוא בערך באמצע. כמו עם עוד כמה ספרים של מארקס, גם את זה קראתי יותר מפעם אחת ולמרות שהתלהבתי כשהייתי צעירה לא זכרתי כלום. על אף שהוא קצר מאד, הרעיון מתברר די מהר, מה שמייתר, לפחות בעיני, את המשך הקריאה. הרי המוות ידוע מראש. מה שנשאר זה הבנת המוטיבציות ומה שיש לו להגיד על החברה ואת שני אלה הוא מצליח לבטא כבר במחצית הראשונה. אפילו כדורגל אני נוטה לנטוש בגרבדג' טיים.

גם כאן המוות ידוע מראש. אשה יורה בבעלה, רק שפה לא מדובר בכרוניקה אלא בוידוי אישי, מה שהופך אותו לספר אחר לחלוטין. להבדיל ממארקס, שכותב על החברה (וגם את זה הוא עושה בעטיפה סטרילית מידי לטעמי), גינצבורג כותבת על אנשים.

זה לא פשוט לעשות את מה שהיא עושה. לא הרבה סופרים מצליחים לכתוב על הדברים הכי פשוטים, איש, אישה, מערכת יחסים של אנשים נורמליים, כלומר כאלה שקורים להם בעיקר הדברים הרגילים, ולשמור גם על טון מינורי, סיפור שאין בו דרמות גדולות והחרגה של מה שמתרחש אל מעבר למה שאת יכולה למצוא בקלות בחיים שלך או של החברים שלך, וגם על עניין, כזה שנובע אולי מהיכולת ליצור הבחנות מאד מדוייקות לגבי מה שמרגישים האנשים שעליהם היא מספרת והאופן שבו הם רואים את העולם.

ולמרות שהגיבורה הרופסת של הסיפור הזה לכאורה כל כך שונה ממני, יכולתי ממש להבין אותה ומידי פעם אפילו למצוא את עצמי במקומה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
ככה זה קרה

ככה זה קרה

נטליה גינצבורג

ככה זה קרה; אירועים לא הכי שגרתיים שמסופרים בצורה מבריקה ומעשה הכתיבה
***
"כפות רגלי היו קרות ורטובות, והשלפוחית ההיא בעקב הכאיבה לי מאוד עם כל צעד וצעד. הרחובות היו ריקים ונוצצים תחת הגשם השקט. רציתי ללכת לפרנצ'סקה, אבל נזכרתי שהג'יגולו אצלה. חזרתי הביתה.
דממה גדולה עמדה בו, והתאמצתי לא להקשיב. כשהגעתי למטבח, הבנתי מה אעשה. זה היה פשוט ולא פחדתי.
הבנתי שלעולם לא אדבר עם האיש בעל הפנים השחומים שמאחורי השולחן, וזה הקל עלי מאוד. הבנתי שלא אדבר יותר עם איש.
לא עם פרנצ'סקה, לא עם ג'ובאנה, לא עם אוגוסטו, לא עם אמא שלי. עם איש לא.
ישבתי ליד שולחן השיש במטבח ולא הצלחתי לא להטות אוזן לדממה. מהכיור עלה הבל צונן ומצחין, והשעון-המעורר הקיש בתוך הארון. לקחתי דיו ועט והתחלתי לכתוב בפנקס הקניות. לפתע שאלתי את עצמי למי אני כותבת. לא לג'ובאנה ולא לפרנצ'סקה ואפילו לא לאמא שלי. למי? אבל התקשיתי להכריע, והרגשתי ששעת התשובות הצלולות והשגורות חלפה בתוכי לבלי שוב".
אוקטובר, 1946 - ינואר, 1947
***

במבט ראשוני ולפי הפתיחה אפשר לטעות ולחשוב שהמספרת הגאונה מתארת את פרטי הרצח הלא ממש אגבי של בעלה אלברטו. הבעל שנשא אותה לאישה כי לא היה משהו טוב יותר לעשות. לאורך הסיפור תמהתי לגביה, פחדתי וחרדתי למצב הפסיכי שבוא היא חיה. תנודות נפשיות של כאב ושל תקווה כלפי זמן עתידי בו העניינים יסתדרו ואולי הוא ישאר, אולי אולי משהו בחיים שלה יסתדר. אבל הזמן לא איחר לחשוף את האין תקווה והאבסורדיות של החיים שלהם, את מות הילדה ואת הרצח.
הרומן הקצרצר והמהודק הזה מביא הרגשות של כאב ודכדוך אצל לא מעט קוראים. אנשים אומרים שאת ייצוגי הכאב האלה שבספרות הם לא רוצים לקרוא, אבל במבט עמוק יותר ככל שחולף הזמן בסיפור אנחנו מבינים כמה גאונה ומתוחכמת המספרת שמספרת לנו רק על שני אירועים מרכזיים בחייה, משסיימה להיות רווקה ואיך הזדכתה בחזרה על נישואיה והסמי חיי משפחה שהיו לה: ככה זה קרה, כן. אבל יש גם את הדבר השלישי שקרה, שהוא המונומנט עצמו, הכתיבה-היצירה.

ככה היא העזה להרים את העט ולכתוב לנו ואולי גם לתעתע בנו, באיזשהו אופן. הדרך האינטנסיבית של הסיפר, ההידוק והלחץ בין כל מילה ומילה, שהופכות למשפטים, פסקאות וקטעים שלמים, כיאה לגינצבורג; ככה זה קרה:
ככה כתבתי לכם, הקוראים, וככה בחרתי לספר לכם את מה שקרה לגיבורה שלי והיה עשוי לקרות גם לי.

התקווה היחידה בסיפור היא היכולת לספר סיפור. כשהכל מחורבן ומקדיר והאופק מתפורר ונשחר עוד יותר חולף לו איזה זמן והעט והנייר נשארים, מחכים בסבלנות ליד הנכונה שתבוא להשתמש בהם ולספר משהו לעולם.

לפני 5 שנים•Hypnose
ככה זה קרה

ככה זה קרה

נטליה גינצבורג

אהבתי. קצר, חמוד, עושה את העבודה. מסופר על אישה שיורה בבעלה, בהתחלה מזדעזעים, אח"כ מבינים למה..למרות שנראה לי שבעיטה בביצים הייתה מספיקה(: אף פעם לא הבנתי נשים שמתפשרות על חיים לצד הבעל רק "כדי לדעת איפה הוא נמצא כל הזמן", מה הטעם? כשאין אהבה אז אין, לא בכוח. חולה על אלה שאומרות לעצמן "הוא שוכב עם אחרות אבל אותי הוא אוהב באמת.." וואט אבר...
הקצב מעולה, כתיבה מאוד ממוקדת, אפילו לא הפריע לי לא לדעת את השם של הדמות הראשית. נדמה שהסופרת ידעה בדיוק מה היא רוצה לכתוב, לא התפזרה יותר מדי והצליחה ליצור דמויות חזקות במס' לא רב של עמודים.

אתם עוד פה? רוצו לקרוא...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Addicted To Books
ככה זה קרה

ככה זה קרה

נטליה גינצבורג

וואו איזה ספר מעולה !!!
קראתי אותו פחות משעה. כל כך מרתק וסוחף,
כאב לי הלב על כל מה שעברה גיבורת העלילה.
ספר קצר מאוד, מכיל 91 עמודים, כתוב בתמצות עניינית.
בחורה שמתאהבת בגבר המבוגר ממנה בהמון שנים. הם מתחתנים, למרות שהגבר לא ממש אהב אותה, ולא רצה להתחתן עימה.
במשך הזמן היא מגלה שיש לו מאהבת כבר המון שנים.
הספר מכיל המון הפתעות לא צפויות, מיקרים כואבים במיוחד.
היו קטעים שהלב כאב לי נורא, והזלתי דמעה.
גם אחרי שסיימתי לקרוא, עדיין חשבתי על כל מה שקראתי.
ספר מדהים, מומלץ מאוד.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ר י נ ת
ככה זה קרה

ככה זה קרה

נטליה גינצבורג

אין הרבה ספרים שאני חוזרת וקוראת בהם בפעם השנייה.
את הרומן הקצר הזה קראתי כבר שלוש פעמים וברור לי לגמרי שאחזור ואקרא בו שוב.
זה סיפור מרגש בלי להיות משתפך, עצוב מבלי להיות דרמטי, משפטים קצרים, קולעים, הופכים בטן וראש, בקצב שהוא לא איטי אך גם לא מהיר, ממש כמו המציאות, מובילה גינצבורג את הקורא בתוך שבילי הנפש של הדמויות בסיפור האהבה הסבוך הזה ובעיקר בתוך נפשה של הגיבורה ששמה לא נמסר ולכן במידה רבה היא יכולה להיות כל אחד מאיתנו.
זו אחת הביקורות הקצרות ביותר שאני כותבת וזאת בגלל שלא אצליח לתאר את עוצמות הרגש והכאב שיש ברומן הזה וכמה שהוא נגע בי. פשוט יפהפה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•נטעלי
ככה זה קרה

ככה זה קרה

נטליה גינצבורג

סיפור קצר (שעתיים לקרוא) על בחורה איטלקיה חסרת מיומנויות חברתיות/זוגיות, שמתחתנת עם גבר שאינו מתאים לה ומכל הסיבות הלא-נכונות. כמובן שגם שאר חייה עד הסוף הטראגי מורכבים מבחירות שגויות. כשהדברים מתחילים להתסדר עבורה, היא מקבלת את ההחלטה הכי לא-שפויה עבורה.
כתיבת הספר נהדרת, זורמת, אנושית. ממליצה!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•תולעת חמודה
ככה זה קרה

ככה זה קרה

נטליה גינצבורג

ספר נחמד, אהבתי את סגנון הכתיבה ,הספר מסופר על אישה שיורה בבעלה ומספרת למה היא ירתה בו ... (לא מצדיק ) קראתי את הספר בעיקבות המלצות באתר זה והתאכזבתי , התאכזבתי כי אין לו סוף ...התאכזבתי כי הוא קצר מידי ...
התאכזבתי כי לא הבנתי אותה ...

לפני 12 שנים•
★★★★★
•נעמי
דירוג
4.0
לפני 12 שנים

“סיפור קצר (שעתיים לקרוא) על בחורה איטלקיה חסרת מיומנויות חברתיות/זוגיות, שמתחתנת עם גבר שאינו מתאים”

9/13
ביקורות על ככה זה קרה
הבאה
נעמי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 12 שנים

“ספר נחמד, אהבתי את סגנון הכתיבה ,הספר מסופר על אישה שיורה בבעלה ומספרת למה היא ירתה בו ... (לא מצדי”