הספר "כצל ציפור" מאת יאיר אנסבכר מתאר את שירותו של המחבר כלוחם ביחידה המובחרת מגלן. אנסבכר בעת צאת הספר בן 26, מתגורר במעלה אדומים ועוסק בחינוך, שירת ביחידה במהלך האינתיפאדה השנייה. הספר מתאר את מסלול הכשרת הלוחם החל מן הגיבוש ליחידה וטירונות הצנחנים, עבור בתיאורי הניווטים, המסעות וסדרות האימונים המפרכות, וכלה בחיי היומיום ביחידה מובחרת בצה"ל. על רקע אלו מתעצב ההווי המיוחד שנוצר ביחידה, שנשען על התמודדות אישית ומשותפת עם קשיים ואתגרים פיזיים ונפשיים וכמובן הפעילות הקרבית.
בטרם אכתוב את התרשמותי האישית מן הספר אציין כי חלק מן הדמויות המופיעות בו מוכרות לי אישית היטב. כך למשל מפקד היחידה השני המופיע בספר היה המג"ד שלי בצנחנים (והערכתי אותו מאוד) וכמוהו איציק המ"פ (קודם לכן מ"פ המסלול שלי בגדוד שעבר לאחר מכן עם המג"ד למגלן). רבים מחבריו של המחבר ליחידה משרתים אתי במילואים. ואפילו עם המחבר יש לי (שנים לאחר יציאת הספר לאור) היכרות בלתי אמצעית. ראוי לציין בהקשר זה כי בשיחות עם חברי זכה המחבר לשבחים כלוחם מעולה (אם כי חייל בעייתי) ותיאורו את המתרחש מקובל עליהם כאמין וכמי שמביא ברים כהווייתם.
מאחר והמחבר שירת במהלך האינתיפאדה השנייה הספר שזור במבצעים מיוחדים בהם לקח המחבר חלק (או היה עד להם) כנגד הטרור הפלסטיני. באחד מהם, מבצע "אישית לוחצת", לקחתי חלק במסגרת כוח אחר. אנסבכר מציין בצדק כי ההישג האמיתי של המבצע התרחש כאשר "צוות של עורב צנחנים חיסל שישה מחבלים בכירים שהתחבאו בתוך סליק. הם גילו אותם במקרה כששמעו התעטשות חשודה בתוך קיר. הצנחנים לא לקחו שום סיכון מיותר שישה רימוני רסס וכמה רימוני עשן עשו את העבודה. כשנכנסו פנימה מצאו רק גופות" (עמוד 259).
לצד השבחים על יכולתו של המחבר לספר סיפור, ולעשות כן בכנות מפתיעה עד כדי חשיפה אישית גם לצדדים פחות חיובים שלו ולהתנהגות חיילית כושלת, עולה מן הספר גישה בעייתית כלפי הצבא. המחבר מצטייר כחייל בעייתי שלא הבין כראוי את הגישה הסומכת ואת העובדה שלצד ה"חבל המשוחרר" שניתן לחיילי היחידות המיוחדות מצופה מהם להפגין משמעת אישית גבוהה, ולא לערער על ההיררכיה היחידתית רק משום שדברים לעתים נעשים באופן הנוגד את גישתם. כך הודח המחבר מקורס המ"כים שעבר ולא ברור לי כקורא כיצד הצליח להשלים את מסלול הלוחם ביחידה.
מאוחר יותר הודח המחבר גם מפלגת הלוחמים ביחידה, עונש שלטעמי אין קשה ממנו, לאחר עימות עם מפקד הצוות החדש. זאת בשל אותה גישה מרדנית, וכחנית ונטייה לא בוגרת דיו להבין היכן הוא נמצא ומה מצופה ממנו. משהבין את מצבו פעל המחבר בכדי לשנות את רוע הגזירה ולשוב ולשרת כלוחם ביחידה המובחרת. באותה עת מתאר אנסבכר כי ליחידה מונה מפקד חדש, כאמור המג"ד שלי בצנחנים בעבר, לוחם ומפקד נחוש וקשוח, אשר מיד לאחר הגעתו נאבק באווירה הפלמ"חניקית ביחידה (רעה חולה שמאפיינת לא מעט יחידות שכאלו) עד שדיכא אותה. "מפקד היחידה החדש הכיר את הדילמה הזאת בין חופש למקצועיות אבל החליט חד-משמעית, "לי חשובה המקצועיות!" בשמה של ה"מקצועיות" הונהגו כללים חדשים ונוקשים ועונשים כבדים ניתנו לכל מי שהעז לחרוג מהם" (עמוד 254).
המחבר מצליח להיפגש עם מפקד היחידה ולשכנע אותו. לזכותו של המחבר עומדת העובדה שהכניס לספר את ההערה של מפקד היחיד, שלו "ולבחור השני מזל גדול שלא הייתי פה בזמן שכל זה קרה כי אז אתם לא הייתם בכלל נמצאים פה יותר. אבל כיוון שהמפקד הקודם שלכם עזב... מבחינתי אין בעיה שתחזרו לצוות בתנאי שאיציק יסכים לקבל אתכם" (עמוד 255). מהיכרות עמו אני משוכנע שהיה מדיח את המחבר מן היחידה, לו היה מפקדה בעת העימות עם מפקד הצוות. ואכן אנסבכר מצליח לחזור לפלגת הלוחמים ולשוב ולקחת חלק במבצעים השונים. בחרתי להביא כאן אחד מהם, מבצע מיוחד בשם "גיל הזהב", בו פיקד אחד מחברי על כוח הצלפים:
"בשתים-עשרה בצהריים מתקבלת הוראה ממפקד היחידה לחסל את המבוקשים במטח יריות מדויק של הצלפים. התברר שביעד שוהים שני מבוקשים עיקריים: "החמוש" – משופם לבוש חולצת תכלת, שומר הראש של המבוקש העיקרי, וה"קירח" – בעל בגדים כהים, שזוהה על ישי השב"כ באמצעות התמונות כראש התנז"ים בצפון השומרון.
בשלב מסוים הלך ה"חמוש" לכיוון ערימת סלעים גדולה והתחיל לפשפש ולנבור בה. התצפיתנים שעקבו אחריו דיווחו בקשר על ההתפתחות וציינו שלדעתם מדובר בסליק של המחבלים. כעת דיווחו גם כל ארבעת הצלפים על קו ירי נקי למחבל. "על החמוש – בוודאות!" התפרץ קול נרגש למערכת הקשר.
כעת אנחנו יוצאים מן העמדה המרוחקת שלנו, צופים לשטח ונצמדים למכשיר הקשר כדי לנסות ולשמוע יותר טוב את המתרחש.
"סוף סוף נחסל אותו."
"שקט! תן לשמוע."
"יש אישור! הם קיבלו אישור!"
הצלפים מבצעים ספירה לאחור כדי לפתוח באש. אני עוצם את העיניים... רואה בדמיוני את האצבע הרגישה על קצה ההדק... 7... סוחטת באטיות... 4... את הזיעה הנוטפת... 2... הריכוז המאומץ... 1... בום!
ארבעת רובי הצלפים יורים ביחד, כל הציפורים על הגבעה מתרוממות בבת אחת... ושוב משתרר שקט.
אני מסתכל על מכשיר הקשר, איש לא מדווח וקול לא נשמע, לא צריך לדבר. כולם יודעים – המחבל נהרג" (עמוד 267).
בחלק האחרון של הספר, שעוסק במלחמת לבנון השנייה, מעיד אנסבכר, שלחם בה כאיש מילואים בחטיבה מובחרת (ולא ביחידת מגלן כפי שנכתב בחלק מן הפרסומים) על תחושת החלום ושברו. "גם בפעם הבאה, אם שוב תפרוץ מלחמה - אני אבוא. אין מה לדאוג. רק שהפעם אבוא לאט יותר, בצעדים מדודים, בלי חיפזון. לא אהיה כשש אלי קרב, רק כפורע חוב לשירות מי שקוראת לי שוב ושוב אף על פי שהיא כבר לא נותנת סיבות טובות כמו פעם, אף על פי שכבר לא תמיד אפשר לסמוך על שיקולי מנהיגיה. אני אבוא להילחם. עודני מאמין ש'נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם' והרי אין דבר ראוי יותר מזה להילחם למענו" (עמוד 334). לדידי, המחבר טועה הן בהאדרת לוחמי היחידה וחשיבותה למערכה (היא חשובה ממש כמו יחידות נוספות, לא יותר) והן בגישתו כלפי המדינה ומנהיגיה. הדבר מאפיין את גישת החבר כלפי סמכות לאורך הספר ניכר ביטחונו העצמי כי הצדק עמו ובידו תמיד מצוי כלל הידע והתמונה כולה.
בראייה כללית יותר יצאו בעשור האחרון מספר ספרים הנותנים הצצה לעולם היחידות המיוחדות, החל ב"סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, "צוות איתמר" ו"חוצה גבולות" מאת אבנר שור, "כי בתחבולות"מאת עדו ועינב אודות יחידת דובדבן, "669 - סיפורה של יחידה מיוחדת" מאת איתי אילנאי אודות יחידה 669, "צאלים ב'" מאת עמרי אסנהיים אודות אסון צאלים ב' של סיירת מטכ"ל ועוד ועוד. לא כל הספרים טובים, ומה גם כי בשל מגבלות הצנזורה תמיד יישאר חלק מן הסיפור תחת מעטה החשאיות, אך המגמה העיקרית חיובית ותואמת מגמה שקיימת כבר שנים בארצות הברית ובבריטניה. המחבר, בין היתר כיוון שהסיפור הוא שלו והוא פסע בנתיב בטרם כתב עליו, הצליח לספר את סיפור מרתק אודות מסלול ביחידה מובחרת בתקופה רוויית מבצעים ואתגרים. נעים לקריאה, בהחלט אפשר.
