לכבות את האהבה מאת יוכי ברנדס
"ספר שלא רק קוראים – אלא נושמים."
"לכבות את האהבה" הוא לא עוד רומן – הוא חוויה עמוקה, סוחפת ונוגעת עד הלב. יוכי ברנדס מצליחה באופן נדיר לשזור עלילה שמתרחשת בשני מישורים: בין אם לבת, ובין גוף לרוח, בין קבלה לספרות, בין מה שנאמר למה שנשאר חבוי.

הכתיבה שלה מהפנטת – חכמה, מדויקת, נוגעת עד העצם. כל משפט נושא בתוכו שכבות של רגש, כאב, געגוע ותקווה.
הקונפליקט בין הדמויות הראשיות – מיכל ונעמה – אינו רק סיפור של אם ובת, אלא מראה עדינה של כל מי שחווה קשר טעון בין אהבה לזהות, בין עבר לעתיד.

אני סיימתי את הספר בתחושת הלם – כמו לצאת ממערה ולגלות שאת רואה את האור אחרת.
יש בספר הזה משהו נדיר: היכולת להבעיר את הלב ואז – בעדינות, לאט – לכבות את האהבה כדי לפנות מקום לאמת עמוקה יותר.

ממליצה עליו בלב שלם – לכל מי שמחפש ספר שירעיד לו את הנשמה.
לא תקראו אותו – תרגישו אותו.

סיפור סתמי ומוזר. במרכזו בת צעירה למשפחה דתית, בחירותיה ואופן חייה, כשברקע נמצא כל הזמן סיפור חייה של אמה שיש לו קוים דומים וקוים שונים לאלו של בתה.
לטעמי הספר לא משדר רצינות ואמינות יתר, לא מעט קטעים נראים תלושים מהמציאות ולא מתאימים לשום דבר. נראה שבשביל הסיפור ולפעמים בשביל קצת "תבלין" בסיפור הסופרת פשוט בחרה בדרך הקלה והלכה לדברים לא סבירים ולא משדרים אמינות.

יוכי ברנדס מעורכת אצלי מאוד. בתור מי שפותחת צוהר ליהדות , פורצת גבולות ומוסכמות בדרך נועם ומעוררת בקורא לחשוב אחרת מהמקובל (מלאכים ג מומלץ ביותר) .
ספרה "לכבות את האהבה" הגיע לידי וכולי צפייה לעוד הרפתקה מתוך מדף הספרים היהודי.
לאחר קריאת הרומן והביקורות באתר, לא הופתעתי. לצערי, כמו רבים שקראו (וכתבו) לפניי,
הפעם הסופרת לא הצליחה להעביר את הרעיון "על אהבה לאדמה ולאישה, על חיפוש בלתי פוסק אחר משמעות רוחנית, ועל הגולם" (ציטוט מהכריכה). בקושי רב סיימתי לקרוא את הרומן שעלילתו נטולת כל עניין, מעיקה וצפויה. לא התחברתי לדמויות, לא הרגשתי את האהבה הבוערת שחוו האם והבת , עד כדי כך בוערת שהיו מוכנות בשל כך להתנתק ממשפחתן ומשגרת יומן.
התעקשתי לקרוא את הרומן עד סופו בשל הכבוד שאני רוכשת לסופרת, ואולי גם מתוך תקווה שבכל זאת אמצא את הגולם.

רומן אפי רחב יריעה שמשלב בין חייהן של אם ובת ובוחן את השפעתן זו על זה בצירוף יסודות מן הספרות וההלכה היהודית. מעניין לקרוא כיצד הקשר בין אם לבת משפיע על חייהן שתיהן וגורם להן לשינויים ותובנות. אהבתי מאוד !

בקיצור: אכזבה גדולה.
יוכי ברנדס כסופרת אהובה עלי מאוד ואני מעריך מאוד גם את דעותיה על היהדות ועל החברה בכלל.
ובכל זאת, בספר הזה, יש פספוס. הרעיון הכללי מעניין מאוד ומאפשר לברנדס לעסוק בסוגיות המטרידות אותה ביהדות: שלטון הגברים ותפקיד הנשים, אשר מובילות למעשה את הגברים מאחורי הקלעים. לצורך כך גייסה ברנדס הפעם את סיפורי הכתות המשיחיות, שמנהיגיהם סחפו אותם לחיי התנזרות במדבר (או בקהילה קיצונית בשטחים, באופן דומה). אני ציפיתי לפיתוח ודיון פילוסופי בנושא מרתק זה, אבל קיבלתי סיפור אהבה מבולבל, לא אמין, כאשר דמות הגיבורה הראשית, נעמה, לא מעוררת שום סימפטיה והזדהות.
כמו שציינו כמה מן המבקרים, הדמות המעניינת ביותר בספר היא מיכל, אימה של נעמה, וכאשר מגיע סוף הסיפור והאם נוקטת צעד דרמטי קיצוני, ההרגשה היא שסיום זה מאולץ, לא מתאים ושטחי. גם תגובת הבת לצעד הזה של אימה, למרות שהיא צפויה, לא מנומקת ומובנת מספיק.
הספר נכתב בתחילת שנות ה-2000, ולכן ניתן עוד להבין איך מופיע המושג העתיק "דיסקט" בספר, אבל עדיין נותרות מספר שאלות, הגורמות לחוסר אמינות בסיפור, כמו המחשב הנייד, המופיע פתאום (לצורך כתיבת ספר) במערה מבודדת במדבר..., כמו שלא מובן, לחלוטין, ממה בעצם חיים האנשים בכתות המתבודדות הללו, שמאפשר להם "לנסוע לירושלים לעשות קניות".
נראה לי שהיום יוכי ברנדס לא הייתה נופלת למלכודות חוסר-אמינות כאלה.

שלוש אהבות הרסניות בעלות דגם דומה. הגיבורה הספרותית של נעמה, שולמית, מתאהבת באור-אל מנהיג כת האיסיים אך הגבר הופך אכזרי ואלים. נעמה מאוהבת ביאיר מכת האור המשיחית המיסטית, ואמה מיכל שהתאהבה בגלעד המתנחל האידאולוגי שהפך שתלטן ובוגדני.
כשנעמה מבינה שהדגם הזה חזק מאישיותה ומוביל אותה אל הרס, מקבלת נעמה החלטה למרוד בגורלה.
יש בסיפור ביקורת מובלעת על המנהיגות ביהדות ועל התפקיד המשני שיש לרעיותיהם הנדרשות לקורבן תכלית חייהן.
קשה להתחבר אל הדמויות וחשתי שכחילוני אני מרוחק מהעולם של הסופרת אבל אהבתי את הדרך שבה הוצגו הרעיונות.

בחלקו האחורי של הספר, על הכריכה, כתוב: "נעמה, סטודנטית בחוג ללימודי ארץ ישראל, מחליטה לכתוב רומן היסטורי על כת ים המלח."
לא ברור מה לכתיבת הספר על כת ים המלח ולסיפור המגולל את מערכת היחסים בין אם לביתה דרך מערכות יחסים של אהבה בין אשה לגבר שכל אחת מהן מנהלת. החלטתה של נעמה, הגיבורה, לכתוב ספר על כת ים המלח הוא רק טריגר לתחילתו ולגילויו הסיפור כולו, אך הטריגר הזה תלוש מהעלילה.
כמו כן, סוף הסיפור די צפוי.
אם מניחים כל זה בצד, הסיפור קריא וזורם.

הספר מאוד זורם ונוח לקריאה.
אני אוהבת ספרים שמוסיפים ומעשירים לי את הידע, כאן לא כל כך הרגשתי את זה. כן אהבתי את החיבור ליצירות ספרותיות אחרות כמו אלו של ש"י עגנון. אבל, במהלך הקריאה הרגשתי שיש יותר מדי ציטוטים מהתנ"ך שנאמרים בסך הכל על ידי בחורה צעירה,
היום אין אנשים שמדברים ככה וזה לא נאמן למציאות... גם ההקבלה בין הדמויות לסיפור התנ"כי מאוד נראה לעין- גלעד האדמוני כביכול דוד, מיכל, אלישע פלטי= פלטיאל בן ליש- לא צירוף מקרים ומגלה את הסוף...

אם יש משהו חזק שמרגישים בעת קריאת 'לכבות את האהבה', זה כנראה חוסר הסימפתיה הכמעט מוחלט כלפי נעמה, גיבורת הספר. הדמות שאליה הקורא אמור בד"כ להתחבר ולחוש סוג של רגשות חיבה לא מושכת כלל להזדהות או תחושת אמפתיה וזה גורע מהספר.
העלילה האמיתית בסיפור היא סיפורה של מיכל אמה של נעמה ואהובה הבוגדני והאלים. מוזר עד כמה אל מיכל, המוצגת בספר דווקא כסוג של מרשעת אנוכית, ניתן להתחבר הרבה יותר מאל בתה הגיבורה התמה.
מעבר לתחושות כלפי הדמויות גם השוני בין שתי העלילות בסיפורה של כל דמות, נעמה ומיכל, בולט לעין- הסיפור של נעמה מעט מוזר, לא מובן או מוכר וקשה לנו להבין את דעותיה ובחירותיה ואת הסיבות שהובילו אותה אליהן.לעומת זאת סיפורה של מיכל הוא סיפור האהבה המוכר שאין כל קושי בהבנתו. יכול להיות שזה דווקא חיסרון, שקוראים המחפשים סיפור אהבה עם מעט יותר ייחוד יתחברו דווקא לסיפורה של נעמה ויהיו אדישים לזה של מיכל אך הבעיה העיקרית בסיפורה של נעמה היא הגבה שמרימים כשנוכחים לגלות מיה הוא בחיר ליבה, בחירה שנראתה לפחות לי אישית מאד תמוהה.
'לכבות את האהבה' מעניין. הוא ספר טוב ולא שגרתי, אולי מעט מדי לא שגרתי ולכן גם ערכו ירד בעיני.