סיפורים מקסימים של סופר ענק.
הספר הנ"ל מכיל ארבעה סיפורים קצרים, "מותו של איוואן איליץ'", "סונטת קרויצר", "חולסטומר" ו-"הקוזאקים". קיימת הוצאה חדשה יותר של קובץ שנקרא בשם דומה, "מותו של איוואן איליץ'" (בהוצאת דביר), ובו שלושה סיפורים, "מותו של איוואן איליץ'", "האב סרגיי" ו-"השטן". התרגום הישן של פטר קריקסונוב מוצלח בהרבה מהחדש, אבל שני הסיפורים "האב סרגיי" ו-"השטן" הם מצוינים וחבל לוותר עליהם בגלל התרגום הקלוקל.

סופרים טובים יודעים לנסח מניעים אמינים עבור הדמויות בסיפור. על מנת שהקורא לא יעקם את אפו במהלך הקריאה לנוכח מעשי הדמויות, עליהן להיות מונחות תחת היגיון כלשהו. היגיון זה נובע באופן כזה או אחר מתוך עברן והשאיפות המדריכות אותן. כדי שיראו אמינות בעינינו, עלינו לדעת מה הן מרגישות ועלינו להכיר אותן לעומק. בדמויות לא מפותחות, ניתן להבחין שהמניעים הם קלושים - בנאליים, סטראוטיפיים או מוכתבים מבחוץ. יותר קל עבור יוצר חלש להשתמש בדמיון והידע (והדעות הקדומות) של הקורא על מנת למזוג אופי בדמויות, במקום שיאלץ לעשות זאת בעצמו. יוצר טוב יודע כיצד לבצע זאת, אבל כדי למסור את עברה ואופייה של דמות לקורא, צריך להקדיש עמודים ותיאורים רבים.
אבל טולסטוי הוא משהו אחר. הוא פשוט עומד על מדרגה אחת נפרדת. בכל סיפור, הוא מצליח לזקק את ההיסטוריה והמניעים של הדמויות כך שיתמזגו לתוך חוט השדרה של הסיפור. הדרך בה הוא מבצע זאת, היא ייחודית למדי כשלעצמה. בכל הסיפורים בקבצים אלה (למעט "הקוזאקים") יש מעשית דמות אחת יחידה בה מתמקד הסיפור, וצפונות הנפש שלה חשופות בפנינו. כל שאר הדמויות הן ניצבים החולפים על פניה של העלילה. טולסטוי משתמש בכך כדי לטוות ביד אומן את הדמויות הגיבורות בסיפורים. רוב המלל מוקדש כדי לפרוש בפני הקוראים את מחשבות ורגשות הגיבורים, עמוד אחרי עמוד. כלי כזה מכתיב גם שהדגש בסיפורים (הקצרים) הוא לאו דווקא על העלילה, אלא על תגובותיהן של הדמויות להתרחשויות בחייהן. מכיוון שהדמויות הן אמינות ואנושיות, אפשר למצוא נקודות הזדהות רבות עם דרך מחשבתן והרגשתן ועם תכונות של הטבע האנושי.

מלבד כל השבחים שהרעפתי עד כה, ראוי לציין שהסיפורים שופעים ברעיונות מקוריים ותוך מפגן של יצירתיות בלתי רגילה. סיפור שמנוסח מנקודת המבט של סוס הוא בהחלט אחד הדברים המוזרים והגאוניים שקראתי. דבר נוסף שמאפיין אותם הוא אידאיליזם, כאשר מנעד הרעיונות מתנודד בין אידיאלים רומנטיים להיגיון קר. אין ספק שיש סיבה טובה לכך שהספרים האלו עומדים במבחן הזמן.

ובנוגע לסיפורים עצמם-

"מותו של איוואן איליץ'"
מוזר לפתוח דווקא בסיפור הפחות מוצלח מתוך הקובץ. הסיפור הוא על אדם הנמצא על ערש דווי ומתמודד עם ימיו האחרונים. החלק הראשון של הסיפור הוא קצת חלש, אבל הקצב מתגבר עם הפיכת הדפים וחציו השני מוצלח יותר. התיאורים בהחלט מצליחים להעביר תחושה בלתי נעימה של אדם סובל שמתנדנד בין תקווה לייאוש, ואיך נראה בעיניו היחס של סביבתו למצבו הסופני. לפרקים, הסיפור סובל מחזרות נשנות של תיאור אותם מיחושים, אבל סך הכל גם בסיפור פחות טוב טולסטוי לוקח בגדול סופרים אחרים.

"סונטת קרויצר"
הפנינה של קובץ הסיפורים הזה. בסיפור זה נמצאים שני מספרים. הדובר בגוף ראשון מתאר מפגש ברכבת עם מי שהוא גיבור הסיפור למעשה, המספר על תפיסתו לגבי מוסד הנישואין ועל עברו. מיזוג של רעיונות מאוד רומנטיים מצד אחד (חלקם שוביניסטיים) ומאידך תפיסה מאוד גשמית של מניעי האדם כנובעים מצרכיהם (בפרט, המיניים). פשוט מבריק. הסיפור מערב גם מחשבות על מקומו של האדם בעולם ומה המשמעות לקיומנו.

"חולסטומר"
זהו סיפור חייו של סוס, מפי הסוס. ראשית, ראוי לציון השימוש המיוחד בשפה. כיוון שהסיפור הוא מנקודת ראותו של סוס, גם השפה שמשמשת לו שואבת מז'רגון "סוסי" (בדומה לשימוש בז'רגון ימאי בתיאור סיפורי ימאות). מאוד מרענן ומקורי. הסיפור עצמו מאוד יפה אך מצער מבחינת היחס של בני האדם לחיות המשמשות אותו. בנוסף, הסוס סובל מיחס הסביבה בשל פגם חיצוני במראהו, ובמיוחד נוגע ללב היחס שהסוס מקבל מאמו. הפסקה הלפני אחרונה בסיפור עוררה בי פלצות, אך בגאוניות רבה טולסטוי הצליח בפסקה שלאחריה להפוך את היוצרות ולהביא אותי לנקודת מבט הפוכה לגמרי לגבי מה שהטריד אותי.

"הקוזאקים"
סיפור חביב, על חיי הספר של רוסיה.

בקובץ הסיפורים בהוצאת דביר-

"האב סרגיי"
סיפור מאוד מקורי, על חייו של נזיר. חיי ההתנזרות מועברים באופן מוחשי ומאוד עוצמתי. הנזיר המתבודד צריך להתמודד לא רק עם פיתויים, אלא גם עם הגאווה שהוא חש מעצם הצלחתו להתגבר על הפיתויים. אחת הסצינות החזקות היא זאת בה הוא נאבק בעצמו על מנת שלא לחטוא עם אישה שמפתה אותו.

"השטן"
סיפור על בעל אחוזה צעיר שמתקשה לעמוד מול פיתוי הבגידה באשתו. הגיבור עומד נבוך מול דחפיו לבצע את שהוא יודע שאסור, כאשר דחפיו מדומים לכאלה המוכתבים על ידי גורם חיצוני ערטילאי. זאת פרשנות מעניינת להדחקה/הזרה הנדרשת של יצרינו האנושיים בחברה התרבותית.

הספר "התיקונים" הוא רומן ריאליסטי משובח ומטלטל.
הספר מתאר את קורות בני משפחת למברט לקראת חג המולד, כאשר אם המשפחה מבקשת לאחד את כל בני המשפחה לארוחת חג בבית ההורים.
שם הספר נשאר קצת כחידה בעיני. התיקונים יכול להתפרש כמשהו חיובי, כתיאור התהליך בו מסתדרים הקלקולים בחייהם של בני משפחת למברט והם עוברים לחיים בריאים, ומצד שני, לאור הפלירטוט של הספר עם המתרחש בשוק ההון, השם יכול לרמוז על מקבילה לתיקון במניות, כלומר התרסקות רגעית מהירה של החיים. מבין שתי הפרשנויות האלה, קשה לי לבחור מי יותר מתאימה, כיוון ששני התהליכים מתרחשים, ולא כל הדמויות יוצאות שלמות ובריאות מהסיפור.

כבר הפרק הראשון של הספר, שמנוסח מנקודת מבטו של אלפרד, האב חולה הפרקינסון שסובל גם משיטיון, מאוד מעורר מחשבה. ראשית, הפרספקטיבה החתרנית מול "המשטר" שמנסה להגביל את צעדיו, שמקבלת משמעות מיוחדת כשמתברר מהו אותו "משטר". שנית, הסגנון המתפזר והדחוס בפרטים של הפרק, שמעט מקשה על הקריאה, מעביר בצורה מאוד יפה את הקושי של אלפרד לנסח את מחשבותיו כראוי לנוכח מחלתו. עקרון זה חוזר בפרקים המובעים מנקודת מבטו של אלפרד, ברגעים הרבים בהם הוא אינו צלול.

אופיו הריאליסטי של הסיפור עושה אותו לבולט במיוחד. לא מדובר רק בסיפור משפחתי המתרחש לרקע המציאות, או שמושפע ממאורע מרכזי בודד שמקורו חיצוני למשפחה. עלילת הספר שזורה בתוך מארג החיים המודרניים ולא ניתן לנתק אותה ממנו ולמקמה במקום אחר ובזמן אחר בלי לפגוע בה באופן אנוש. כל התנהגות בני המשפחה והסובבים אותם פועמת ונושמת את המציאות והסביבה המודרנית.
הקשיים וההתלבטויות של אדם מערבי מודרני מתוארים בצורה מדויקת ומעניינת: על חשיבותה של ההצגה החיצונית על פני התוכן שהאם איניד לוקחת לקיצוניות כשהיא מבקשת לקבל תמונה של משפחה שלמה ומאושרת כאשר משפחתה היא הכל מלבד זה, תמונה שהיא למעשה מנסה לחקות מהתבוננות מעוותת על משפחות אחרות. על ההקבלה בין עושר ומושג ההצלחה, שמתבטאת היטב בתפיסתם של איניד והבנים גארי וצ'יפ, ורק הבת דניז והאב אלפרד חסינים לה ומבכרים ערכים ושאיפות אחרות על פני הכסף. על ההתמודדות הכלכלית של משפחה מהמעמד הבינוני, כאשר קיים רצון מצד אחד להתעשרות מהירה ומצד שני לביטחון כלכלי. על הטיפול בהורים מבוגרים שאינם מסוגלים לטפל בעצמם לבדם, אך הם עדיין מאמינים ביכולתם לקבל החלטות תקפות. על החרדה מבעיות בריאותיות, כגון הפחד של בני המשפחה ממצבו המידרדר של אלפרד והפארנויה של גארי מהדיכאון הקליני שהוא כן או לא סובל ממנו. על העינוי העצמי שמעבירות את עצמן הדמויות בשל הבחירות המוטעות שלהן, כמו הבת דניז שמענישה את עצמה במערכות יחסים עלובות שגורלן ידוע מראש והבן צ'יפ שבוחר לכפר על עוונותיו על ידי המצאתו מחדש כנוכל מדופלם בליטא. על הצורך באהבה, בין אם מבני משפחה או מבני זוג, אותו חשה כל אחת מהדמויות.
פראנזן גם משתמש בסגנון הסיפורי של פלאשבקים לעברם של בני המשפחה כדי למשוך את הקורא לתוך עולמם. כלי זה משמש לכל אורך הספר ומאפשר להבין יותר לעומק את הדמויות ולקבל עליהן פרספקטיבה חדשה, והוא חוזר אחורה בזמן עד לימי ילדותם של בני המשפחה. ראוי לציין כי מערכת היחסים בין ההורים ומערכת היחסים בין דניז ואלפרד מקבלות אור חדש ומפתיע עם חשיפת הקורא להתרחשויות מוקדמות בעברם.

הספר חזק וחודר ללב, משום שהוא מדבר על נושאים שקל להזדהות איתם, בצורה נוקבת ושאיננה חוסכת בתיאורים בוטים.

הספר "תולדות האהבה" מתאר כמה סיפורים שמתרחשים במקביל ובתקופות זמן שונות, מנקודות הראות של הדמויות החיות בהן. כמובן שסיפורים האלה קשורים אחד לשני. באופן מעט מוזר, משום שלא קראתי את תקציר הספר שעל הכריכה, הקשר שאני חשבתי עליו בין הסיפורים לא היה ממש מה שהכותבת חשבה... למעשה הצלחתי להבין את מהות הקשר רק בשלב מאוחר יחסית של הסיפור. אני חושב שזה מעיד קצת על הבהירות שלו (או על יכולת ההבנה שלי, אבל בינתיים כל עוד לא יוכח לי אחרת אני בוחר באפשרות הראשונה). אמנם זה נחמד לפעמים שאתה קולט רק בשלב מסוים איך דברים מתחברים פתאום למקומם, אבל לא הפעם, כיוון שקשה להינות מהספר בלי להבין איך הדברים מתקשרים אחד לשני. אז זה היה חסרון ראשון.

חסרון שני משמעותי, הוא שהספר מדבר על ספר פנימי שאחת הדמויות כתבה. קושי משמעותי בכלי עלילתי כזה הוא שככל שהדמויות משבחות ומהללות את הספר, אתה לא יכול שלא לתהות מדוע הסופרת בחרה להוציא את הספר החיצוני, ולא את הספר הפנימי שכל-כך מוצלח ושמעלה כזאת התרגשות. במיוחד שגם הספר החיצוני וגם הפנימי נושאים את אותו השם...
אולי זה נחמד לקרוא על כיצד אנשים מרגישים אחרי שהם קוראים ספר טוב, אבל בשורה התחתונה, אם הסופרת יכלה לכתוב ספר כזה טוב, למה היא הסתפקה בספר שהיא כתבה? זאת ועוד, מתוך הציטוטים עצמם של הספר הפנימי עולה תמונה של ספר בינוני למדי, שלא ברורה ההתלהבות ממנו.

בנוסף, הרבה פעמים במהלך קריאת הספר הרגשתי מעין מניפולציה לנסות לסחוט ממני רגשות. אני לא יכול לשים את האצבע במדויק על הסיבה לכך, אבל הרבה פעמים נראה שהתיאורים נוגעים ללב - יותר מדי. הבדידות של ליאו גורסקי וזכרונות העבר והאהבה הנכזבת שלו, האצילות של אלמה בהתמודדות עם היותה יתומה מאב שאמה ניתקה את עצמה מהחיים והתיעוב העצמי של צבי ליטווינוף. אני לא יכול להגיד שהקטעים האלה לא היו אמינים, או שלא יכלו להתרחש באמת במציאות, אלא שהדרך בה הם מסודרים ומופיעים בסיפור נעשתה כאילו במאמץ לחלץ ממך הזדהות ורחמים בכח, ולהכריח אותך להרגיש צער כלפי הדמויות.

עם זאת, יש כמה דברים בסגנון הספר שהם נחמדים: המעבר בין הסיפורים השונים בכל מעבר פרק גורם למתח וציפייה להתפתחויות, השילוב של תמונות הכוללות מלל ששובר את הסכמה של טקסט בשורות בלבד והרעיון הכללי שלו הוא די יצירתי סך הכל.

ספר ממש טוב. צריך לצלוח את הפרק הראשון שהוא קצת משונה ולא ברור, וגם הפרק האחרון נראה שנכתב אחרי שימוש מוגזם בסמי הזייה, אבל האמצע פשוט נפלא. סיפור מאוד דינמי ומסעיר שקל להיכנס ולהיבלע בתוכו.
כמות התהפוכות היא כל-כך גדולה, כך שגם אם באיזשהו שלב מהלך האירועים נראה לי צפוי וחשבתי שאני מבין מה הולך לקרות, פתאום הכותב הצליח להפתיע אותי מחדש והשאיר אותי מחייך לעצמי.
אהבתי גם את הסגנון הציורי של צ'סטרטון והתיאורים הפתלתלים שלו, ובמיוחד את הדיאלוגים שכל אחד מהם הוא מקור מחודש של עונג. השפה המופיעה בספר גם היא מאוד עשירה ויפה, כך שלפעמים ממש נפעמתי מלהטוטי הלשון שהוא מפגין.
ספר שהוא הנאה גדולה ומומלץ מכל הלב.

"עולם חדש מופלא" הוא ספר נהדר.

זהו ספר שהרעיונות המובעים בו הם אלו שעושים אותו לנהדר, והוא ספר פילוסופי שמתאר תפיסת עולם באמצעות שימוש בסיפורת.

מלבד האידיאולוגיה הכללית בעולם שנחווית דרך תיאורי המנהגים בעולם החדש, כל דמות בו גם מייצגת רעיון וגם מציגה את ההתמודדות האנושית עם החיים. באופן חד, מתאר האקסלי את הקטנוניות האנושית ואת הרגשות השליליים הבסיסיים כמו קנאה, בושה וצרות עין. האקסלי מצליח לעשות זאת במפגן של סגנונות סיפור, פעם מכביר מילים בתיאור כל רגש ופעם עושה זאת תוך הסתפקות בתיאור ההתנהגות בלבד, אך תמיד מצליח ללכוד את תמצית אותם הרגשות ולהעבירם לקורא. אחת הדמויות הראשיות, דמותו של ברנרד המתבדל חברתית, שלו שילוב של בטחון עצמי נמוך בד בבד עם מחשבה מקורית, מצליחה להעביר לסירוגין תחושה של מעלות האדם וחולשותיו, שפן אחד שלה מרגש והשני מדכא.

כמו בחיים עצמם וכמו בהיסטוריה האנושית הארוכה, גם בספר זה האדם סובל מכל תחלואיו האנושיים בלי להתחשב תחת איזו אידיאולוגיה מתנהל העולם סביבו, יהא זה בעולם החדש הטכנוקרטי או בשמורת הפראים. הוא בסופו של דבר מונע על ידי אותן תשוקות ורגשות, ללא תלות באופי החברה או השלטון. הדרך בה מתבטאים רגשות אלה וכיצד ממששים את אותן תשוקות תלויים כמובן בתנאי העולם.
נראה לי שזה מקור הסבל שחוות הדמויות, והוא אינו נובע מהחיים בעולם החדש, כך שרעיון הדיסאוטופיה העולה ממנו אינו פשוט כלל. בפני עצמו, העולם אכן נראה אוטופי ומבטיח אושר לכולם, אלא שאופי האדם אינו מאפשר לו להינות גם מעולם אוטופי זה. נראה שהאוטופיה בכל זאת מחכה לנו במקום אחר, אם בכלל. אם יש משהו שמדכא בזה, הרי זה על אחריותו של הקורא בלבד...

מבין הדמויות, רק דמויותיהם של מוסטפה מונד ושל לנינה מצליחות להתרומם מעל אותה קטנוניות אנושית. אז היי, אולי יש תקווה למרות הכל? לנינה היא הדמות שמצליחה להתפתח בצורה המשמעותית ביותר בספר, ובאופן טראגי דווקא תפיסת עולמה היא המתקרבת ביותר לזאת של הפרא, כוכב הספר, כיוון שלפחות בדרך התנהגותה נראה שגם היא רואה בקושי להשגת דבר ובסבל המתלווה אליו כרומנטיים. בכלל, ההצגה המעניינת ביותר של תפיסות העולם השונות מגיעה לקראת סוף הספר בדיאלוג מרשים המנוסח היטב, אשר לי לפחות גרם לצמרמורת חזקה במיוחד בזמן הקריאה.

העלילה עצמה של הספר איננה מצטיינת בהתגלגלות אירועים מיוחדת, דוגמת תהפוכות מפתיעות או גילויים מרעישים, וגם הדמויות אינן מתפתחות במיוחד במהלכו. כך שמי שמצפה לספר עלילתי חזק כנראה יתאכזב. בנוסף, רוב תיאורי הטכנולוגיה הם נחמדים, חלקם גם נחמדים מאד, אבל הם לא מצליחים לחדש באופן מיוחד למי שקרא וראה כבר כמה ספרי וסרטי מדע בדיוני (גם אם אלה הרשו לעצמם לקחת רעיונות מתוך העולם שכתב האקסלי). עם זאת, למי שנהנה מספר המעביר רעיונות, לפרטים אלה חשיבות מעטה, שכן הדמויות והדיאלוגים הם אלה שבונים סיפור זה, וכאן האקסלי ביצע זאת בהצלחה בצורה מאלפת.