רשימה קצרה זו תעסוק באחד הסיפורים הקצרצרים המרתקים מתוך הספר, וכותרתו: "יצאתי בבוקר לפגוש אנשים". יוסל בירשטיין הוא אומן הסיפור הקצר, ואומנות זו מורכבת מכפי שנוטים לחשוב. גם סופר מבריק שכותב רומן סוחף של 400 עמודים, לא יצליח בהכרח לכתוב סיפור קצרצר שבו הוא מביא לידי ביטוי במעט מאוד מילים, רעיונות ותהליכים מורכבים.
הסיפור מציג מפגש מקרי בין המספר, יהודי מבוגר יוצא פולין, לבין אורי, יהודי מבוגר יוצא מרוקו. המפגש שמתרחש בשכונת נחלאות שבירושלים, ב"רחוב צדדי מוצל וצר", מתחיל בגישה חשדנית של אורי המרוקאי כלפי יוסי הפולני, חשדנות הקשורה בעקיפין בגישת כור ההיתוך, מתחלף בסוף הסיפור למפגש חם ואנושי, המבטל את המתחים בין התרבויות, ומדגיש את המאחד על פני המבדיל, כאשר שתי הקרחות של אורי ויוסל, הופכות "למגרש אחד".

"אימא.. אימא...אייימה", כך קוראים בעברית- מרוקאית, שני האחים אדוארד- חיז'ו(גזר במרוקאית),ושמעון בטטה, לאימם שרצה בסערת רגשותיה אל הפרדס הקרוב אחרי שפוטרה מעבודתה כפועלת ניקיון בקופת החולים המקומית. המרוקאיות של סמי ברדוגו שזורה בסיפור בנגיעות עדינות אך משמעותיות ומחדדת באופן גלוי וסמלי את ההבדלים בין החברה והתרבות הישראלית הרחבה לבין התרבות המרוקאית. החברה הישראלית מוצגת דרך העיניים של חיז'ו המספר כמי שמנסה לשפוט את התרבות המרוקאית דרך נקודת המבט הסובייקטיבית-מוגבלת שלה, מבלי להכיר אותה באמת, ולהציג את אם המשפחה כלא נורמלית, כמי שמייצגת באופן סמלי את התרבות המרוקאית כתרבות יוצאת דופן, אחרת, לא נורמלית, תרבות שאינה תואמת או מתאימה לתרבות הרחבה. לכן האם מוצאת מתוך החברה ונשלחת להתאשפז בבית חולים לחולי נפש. מצד שני, האח הצעיר שמעון מתייחס בביקורת לתרבות אימו השמרנית הנוקשה והשתלטנית ואחרי שאימו מוצאת מתוך הבית הוא חש הקלה, ומוצא את מקומו אל החברה הישראלית הרחבה.

אני אומר: אין עם מי לדבר!!! במדינת ישראל עתירת התרבויות, הלאומים והדתות נחוץ להוסיף את ה"רב תרבותיות" כמקצוע חובה נוסף בתוכנית לימודי הבגרות. אדם יכול לעבור חיים שלמים בלי שיכיר ולו במעט את המורכבות התרבותית, של שכניו הרוסים, הערבים, האתיופים, וכול'. במסגרת מקצוע זה ראוי לכלול יצירות ספרותיות "רב תרבותיות", והסיפור "צלמית", בהחלט שייך לקטגוריה זו. במרכז הסיפור משפחה של עולים מרוסיה הלבנה שהגיעו לישראל בשנות ה 90 של המאה העשרים, שנים של שיא בעלייה מחבר העמים לישראל. הסופרת מציגה את ההתמודדות של המשפחה מול סטריאוטיפים ישראלים מוכרים ביחס לחברה הרוסית: בחורות רוסיות זולות, זונות, רוסים מסריחים, שתיינים. הסופרת מציגה את האגרסביות של החברה הישראלית מול החברה הרוסית, באמצעות "השכנה הזיתנית" הים תיכונית, חסרת הטקט והרגישות ואת הרגישות של אניה הרוסיה לביקורת זו מול האדישות של אולג בעלה. מומלץ לתלמידים ולחובבי קריאה סוציולוגית באשר הם.

הספר אינו מומלץ למי שסובל מאסטמה. קראתי אותו בנשימה עצורה. ספר קצבי מאוד, נכתב על ידי מספרים שונים בצבעים שונים. מהומוסכסואל מתלבט, ועד תינוקת בת שלוש. הספר מלמד את הקורא הסקרן לפחות פרק אחד או שניים בהילכות פסיכולוגיה ופסכיאטריה. גבר מזדקן שמגיע מאמריקה לישראל על מנת לקבל גט מאישתו המאושפזת בבית חולים לחולי נפש וסובלת מפיצול אישיות, מתפצל בעצמו ולא רק באופן מטאפורי. הכתיבה מסחררת, משחררת, מצחיקה, לעיתים מסממת. מומלץ בחום לחובבי הז'אנר.

את הכלב שלי ניסיתי ללמד קרוא וכתוב, אבל הוא בקושי למד שתי מילים. גור ועם הארץ שכמותו. מי שאינו מתורגל בהומור של בעלי חיים וסרטים מצויירים, עשוי להיות מופתע מנקודת המבט יוצאת הדופן של כלב על העולם. אבל מי שבעניינים, עלול להתייבש מהר מאוד. הספר עשוי להיות מעניין לקוראים בראשית דרכם, קוראים שנוחים להתרשם, ולמי שהסאגה של עליית הנאצים לשלטון ויחסי יהודים-גרמנים, בגרמניה של ימי עליית הנאצים לשלטון לא מוכרת לו.

אם בולי הצליח לכתוב מונולוגים של אישה בת 93 שנמצאת במצב של קומה, צריך להוריד בפניו את הכובע. בעצם, תחשבו על זה.. איך חושב אדם שנמצא בתרדמת? על מה חושב אריאל שרון? ליהושוע יש אינטרפטציה מעניינת. ליהושוע יש גם משיכה בריאה לתיאור מצבים קומיים. והוא בין היחידים בספרות הישראלית שלא "מתבייש" להצחיק. כדי להבין זאת, כדאי לקרא למשל את הקטע שבו רס"ן שחר קצין המילואים חדור הציונות והפתאטי למהדרין, שולף את אברו האדום והזקוף ומשתין בלי בושה לקול מצהלות החיילים הצעירים.יש דמויות שעוצבו בדרך אמינה לדעתי, כמו דמותה של דאפי מתבגרת בת 15, ויש דמויות שעוברות פחות טוב, כמו דמותו של נעים נער ערבי מכפר פקיעין. בסך הכול רומן חכם ומשעשע.

הספר כתוב על פי מתכונת ז'אנר "הרשומון" כמה וכמה מספרים, מתארים את המציאות מנקודת מבטם. מהבחינה הזאת, הסופר עושה היטב את העבודה הטכנית, אלא שהבחירה של ארבע בתים, כול אחד מקבוצה אחרת בחברה הישראלית, נראית צפויה ואולי קצת מתוכנתת מראש. הסופר בהחלט מציג יכולת מרשימה בבניית עולמן הפנימי של הדמויות וברגישויות שלהן, אך לי באופן אישי חסר את הלהט החן והקומיות שהיו יכולות להפוך את הספר למעניין יותר. בשלב מסויים של הקריאה הנחתי את הספר. כבר לא עניין אותי מה יעלה בגורלן של הדמויות.

בולי שייך לקבוצת הסופרים הנועזים והפרועים שהולכים עם היצריות והיצרתיות עד לקצה. בניגוד לסופרים מהסוג העיתונאי שמגלים טפח ומכסים שלשה, בולי "לא מתבייש" לבנות דמויות של גיבורים "מלוכלכים" חרמנים וחרמניות ששום מחשבה פרועה או טבואיסטית אינה זרה להם. כאשר מתאר בולי כיצד הסוחר היהודי-מרוקאי דוחף את ראשו של העבד הכושי אל מבושיו כדי לחמם אותם, הוא הוא עונה לנו לשאלה: מיהו סופר אמיתי.. ומי סתם עיתוסופר.

למי לא מומלץ הספר? לבעלי לב חלש, למי שנמצא במצב נפשי לא יציב לעת עתה, לרכלנים, מציצנים, לשוחרי הומור בינוני, לכבדים מידיי, רציניים מידיי, בעלי חשיבות עצמית גדולה מידיי, למוסרניים, טהרנים, ובכלל לשוחרי ספרות צפויה, לעוסה, בנאלית. אורלי הגאונה=מוטרפת לוקחת עד לקצות עצבי ההומור והציניות את הפחדים והחששות העמוקים ביותר המלווים הורים בגידול ילדיהם.