בקצרה - מאד אהבתי.
וקצת יותר באריכות:
על הספר קראתי לראשונה בכתבת ענק בידיעות אחרונות, בה שיבחה אריאנה מלמד את הספר והסופר המוכשר אותו פגשה אישית ובקסמיו נפלה.
לי הייתה הרגשה שהספר מנסה לעלות על גל פופולאריות של ספרי מתמטיקה פופולארית, בעקבות ספריו של סינג על סודות ההצפנה והמשפט האחרון של פרמה (לא ידעתי שלמעשה יצא לפניו בגרסה הלועזית). על פניו נראה היה שהספר הוא בדיוק מהחומרים שאהובים עלי מאד, אז השתכנעתי להכניס אותו לרשימה.
לפני כמה ימים ראיתי אותו על המדף של חברים פה, ובהתלהבות גדולה שאלתי אותו מהם, נותן לו לעקוף בקלילות ותיקים יותר בתור (יש קדימות למושאלים).
הספר, כפי שאתם יכולים להתרשם מהתקציר שעל הכריכה האחורית, שאותו ציטטתי, מדבר על גאון מתמטי, על גאווה, על להט מחקרי, על אגו ויהירות, ועל בעיה מעניינת במתמטיקה, שמעניינת בעיקר מתמטיקאים.
הייתי מגדיר אותו כספר קל לקריאה עבור כל מי שיש לו מעט סקרנות לגבי מתמטיקה, סקרנות לגבי גאונות בכלל ומתמטית בפרט, מי שסיפור אנושי טוב מושך אותו.
ואני – בדיוק מתאים להגדרות הללו, ויותר מכך.
אישית, אני רחוק למדי מכל הגדרת גאונות מתמטית, למרות שלא פעם טרחו לומר עלי שיש לי כישרון בתחום. תמיד סיקרן אותי העולם המתמטי בתור שכזה, כשבכל פעם שלמדנו פרק חדש בתחום הייתי משתאה איך קיים בכלל תחום כזה, שלא ניכר בכלל בחיי היומיום, ואם לא הייתי לומד אותו הייתי יכול לחיות חיים שלמים בלי להרגיש בחסרונו. כך קרה לי שהופתעתי מקיומה של הטריגונומטריה, מהמספרים המרוכבים, מטורים וממשוואות דיפרנציאליות וכיו"ב. כשהתחלתי ללמוד בטכניון לקחתי קורס בפילוסופיה של המתמטיקה, וקראתי בשקיקה באינציקלופדיה העברית על כל מתמטיקאי שבשמו נתקלתי בלימודי – אוילר, לגראנג`, פרמה, גאוס, קושי, טיילור ועוד רבים. הגאונות סקרנה והקסימה אותי, מנסה לתהות על מוחותיהם ומניעיהם, לא תמיד מתנחם במה שיש לי. והספר הזה נתן לי הצצה מרתקת למוח גאוני ודרך פעולתו. גם אם אינו מדויק, אין לי בעיה לאמץ אותו כמאפיין טוב של אותם אלה שניחנו ברמה הקיצוניות הזו של האינטלקט. האזכורים בספר של עבודות מחקר מתמטי שונות, החזירו אותי לספרים נוספים שקראתי באותה תקופה (כמו עבודתו של קורט גדל המוזכרת בספר, אותה קראתי בשקיקה).
ומעבר לכך, הספר נגע לי בנקודה אישית רגישה במיוחד – מדוע איש ברוך כישרונות כאותו דוד פטרוס, שהיה לו הכול בחיים – הערכה, מעמד, כישרון בכמויות, חי בתחושת כישלון, לא מאושר ממטען האגוזים שהועתר עליו בלידתו. וכמוהו לא מעט מתמטיקאים נכבדים אחרים. איך שכשרון אינו ערובה לאושר. זו שאלה לא פשוטה, שלצערי יוצא לי לא מעט לדון בה עם עצמי, שלא פעם, למרות שגם אני קיבלתי מטען לא רע של אגוזי כישרון, לא מצליח תמיד לחוש באותו אושר, להתבשם במה שיש וליהנות מהכוס המלאה למדי שלי. לא פעם גם אני רואה את מה שחסר ומתעצב על אותו החסר שאולי קיים.
כ"כ התחברתי לאותו דוד, כ"כ יכולתי לזהות את עצמי מייחל לאותם כישורים ומבין שגם אצלי כל מטען נוסף של כישורים לא היה מייצר יותר אושר, ויש סיכוי שהייתי נופל בפחים דומים (אם כי יהירות, כמו שלו, לא נראה שהייתי מפתח).
אז לא יודע עד כמה להמליץ. כי עבורי הוא היה חוויה מיוחדת שבכלל לא בטוח שתהיה דומה עבורכם. אבל מכיוון שהסיפור טוב, והכתיבה קולחת, והחן בספר ניכר – מומלץ בהחלט.
