מהספרים האלה שאתה מסתבך עם עניין הדירוג. שלושה כוכבים, ארבעה כוכבים, מה זה משנה באמת... אז מצד אחד העברית של פוגל מסעירה ושונה, מצד שני מהספר נוטפת תחושה אירופית ארכאית למדי. מצד שלישי, מצחיק ומשונה לקרוא על פלירטוטים ואהבים מודרניים בספר שנכתב לפני כ80 שנה. מצד רביעי, יש תחושה שהיכולת הסיפורית של פוגל, מעבר ליכולת הטקסטואלית, עדיין בוסרית.
בסיכומו של עניין, שווה לקרוא בעיקר בשביל לטעום מהעברית הייחודית של דוד פוגל. מהפרשנות של מנחם פרי בסוף הספר אפשר, כמעט כרגיל, להתעלם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
