אחת הקלישאות הידועות היא שהחיים עולים על כל דמיון. ספרו האוטוביוגרפי של צבי ינאי מוכיח את הקלישאה הזו במלואה.
בסיפורו האישי של צבי ינאי יש את כל המרכיבים שבמאי מוכשר מאוד של טלנובלה ספרדית היה רוקח בערוץ ויוה וכולנו היינו מרימים גבה ומזלזלים באמינות הדברים.

יוצי גלמבוש, רקדנית יהודיה בת ה- 17 בורחת מהבית עם קלמן טוט,זמר הונגרי פרוטסטנטי שגילו כפול מגילה. שניהם חיים את חיי הנדודים ברחבי איטליה ומעלים את המופע המשותף בשלל עיירות מנומנמות. עד גיל 23, יוצי כבר אם לארבעה ילדים, כאשר ארבעתם נשארים עם האמנות האיטלקיות במקומות היוולדם. כל אחד מאות קילומטרים אחד מן השני. לקראת גיל ארבע הילדים נאספים אל חיק המשפחה ונדים ונעים ברחבי איטליה יחד עם הוריהם. אלא מסתבר שלא כל הארבעה נאספים. שתי הבנות הבכורות פורנצה וליזטה וכן הצעיר ביותר, סנדרו נפרדים מהאמנות ואילו הבן הנוסף, רומולו נשאר מאחור. סנדרו טוט, הצעיר בניהם של הרקדנית והזמר הוא לא אחר מצבי ינאי עצמו.

כאשר הנאצים עולים לשלטון ושלל חוקים נגד היהודים נחקקים ברחבי אירופה, הזוג שלא נישא לעולם וחיי באיטליה ללא מסמכים, מתחיל להלחץ. קלמן טוט חוזר להונגריה, מולדתו ועקבותיו נעלמים ויוצי נשארת לבד עם ילדיה, ללא הכנסה, ללא פרנסה וללא מסמכים פרט לתעודת לידה המוכיחה את יהדותה. על אף הקשיים ובדרך נס מצליחה יוצי גלמבוש להסתיר את יהדותה ולא רק זאת, אלא למצוא משרה כמתורגמנית של הוורמאכט ומצליחה להציל את ילדיה מציפורני הנאצים. לאחר מותה של האם מהמחלה, הילדים נאספים על ידי האמנת הנוצריה שמטפלת ביתומים כאילו היו ילדיה עד שאלה נאספים על ידי דודם, שאול ינאי, לפלסטינה בתום המלחמה. גם בפלסטינה, הילדים שגילו לפתע את יהדותם, לא מלקקים דבש ומנסים להתמודד עם השדים מהעבר ועם הפצעים הפעורים.
לדרמה המרתקת הזו אנו נחשפים מתוך התכתבות חד צדדית של צבי ינאי עם אחיו רומולו, אחריו הוא מצליח להתחקות לאחר קריאת מאמר מדעי באחד מהעיתונים המקצועיים. בהתכתבות זו פורש ינאי את ההיסטוריה המשפחתית באמצעות מכתבים מסבתו לואיזה לאמו, מכתבים מאביו קלמן לאימו ומכמה בני משפחה נוספים.

זהו סיפור חיים מרתק, בלתי יאומן כמעט וכמה חבל שהדבר שגרם לי לקדם את הספר הזה לראש הערמה הוא מותו של האיש. שינוח על משכבו בשלום.


ואי אפשר בלי סיפור אישי קטן ויסלחו לי המתנגדים. בספר שלו מזכיר ינאי את ספר הילדים "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס כספר האהוב עליו ביותר בילדותו. לגמרי במקרה ראיתי את הספר במבצע של סטימצקי בעשרה שקלים וקניתי אותו לבתי. במשך כמה ימים ישבנו שתינו גב אל גב על הספה וקראנו כל אחת את ספרה. שתינו מחינו דמעה וצחקנו מדי פעם ולגמרי במקרה סיימנו בדיוק באותו הזמן. הילדה שלי טוענת שמעכשיו זה גם הספר האהוב עליה ביותר.

לא התרשמתי. ספר אוטוביוגרפי לא מעניין במיוחד ולא מסעיר. לא ברור איך זכה בפרס ספיר

ספר שכולו געגוע.
ספר זיכרון מיוחד במינו של אדם הקרוע בין עולמות.
מאותם סיפורים שבונים את אנשי הארץ הזאת.
סיפורו של סנדרו טוט, ילד איטלקי בן להורים הונגרים שנקלע לאיטליה הפשיסטית ולכנפי הנצרות המגוננות מפני מוראות המלחמה האיומה שפקדה את אירופה. סנדרו הוא בן רביעי במשפחה שהוריו האמנים זנחו את אחיו רומולו אותו ילדה האם באחד הכפרים באיטליה בעת סיבוב הופעות. לימים בדרך לא דרך מוצא סנדרו את אחיו האבוד כששניהם כבר אנשים מבוגרים ודרך צרור מכתבים שמגיעים לידיו מתאר לאחיו את קורות המשפחה.

את צבי ינאי הייתי רואה ברחוב ג'ורג' אליוט לעיתים מזומנות. בשכונה קראו לו "המדען". תמיד מכונס בתוך עצמו, שקט וצנוע עובר בשכונה כרואה ואינו נראה אך תמיד עם מן חיוך ספק מתנשא ספק מתנצל. מאחר והיה מבוגר ממני שנות דור, לא התייחסתי אליו במיוחד למעט העובדה שהוא תמיד נראה בעיני אדם קר, כמו מן איש מהחלל החיצון, מסתורי וצופן איזה שהוא סוד כמוס.

ספרו האוטוביוגרפי מגלה את שנסתר ממני לראות. בספרו הנפלא, המעניין והמרתק מגולל צבי ינאי את סיפור חייו המופלא. הוא מתגלה כאדם סקרן ומשכיל, מעניין, ערכי מאוד ומלא רגש. בעיקר מתגלה מתוכו הילד הקטן שקרוע בין עולמות כה רבים. עולם הנצרות מול עולם היהדות, הפשיסטים מול בעלות הברית, אמונה מול אטאיזם צרוף, גלותיות מול צבריות מחוספסת, משפחתיות מול התבודדות ומכל אלה נשאר לעולם אותו ילד קטן, סנדרו טוט, שתמיד מתגעגע.

כל כך אהבתי את הספר הזה. כי זהו ספר מיוחד, שנכתב על ידי אדם מיוחד במינו,

מומלץ בחום לכל מי שיש אהבה בליבו.

וואו הספר הזה התיש אותי...
אני מאוד אוהבת רומאנים היסטוריים והכתיבה של צבי ינאי נהדרת, אבל משהו במרכיבים היה חסר לי. בזמן הקריאה הרגשתי כאילו אני יושבת בארכיון מלא אבק וקוראת מסמכים ואין מי שיענה לי על השאלות הרבות. הרבה פעמים, בעיקר בהתחלה כשהמכתבים עוד היו קצרים, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בין כל התאריכים והקשרים המשפחתיים. יש המון "חורים" והסיפור לא זורם בצורה חלקה, מה שרק הוסיף ותרם לבלבול שלי.
בדרך כלל, כשאני קוראת, אני מתחברת עם הדמויות וכאן זה לא קרה. למרות שמדובר בדמויות אמיתיות, באנשים חיים, הן נראו לי שטחיות וחסרות. רק לקראת הסוף, כשהמכתבים התחילו להתארך, הצלחתי איכשהו להכנס לסיפור.
אז למה בכל זאת שלושה כוכבים?
הרי אחרי הכל מדובר בסיפור אוטוביוגרפי מדהים. סיפור של ילד קטן במשפחה יהודית אחת והנסיבות האומללות סביב כל הקורה בחייו. זה סיפור של נסיון השרדות באיטליה הפשיסטית בפרט ובאירופה הנאצית בכלל, ושל ארץ ישראל בחיתוליה.
אני רוצה להאמין בכל ליבי שסנדרו אכן מצא את רומולו, אחיו האובד, אבל אני חושבת שאם צבי ינאי היה מקים את הדמויות לחיים, ולא רק דרך המכתבים שלהן, אלא גם דרך סיפורים מתוך חייהם, זכרונות וחוויות (מעבר לדברים המעטים שישנם בספר), אז היינו מקבלים יצירה ספרותית מרתקת מאין כמוה.

צבי ינאי - סנדרו בשמו המקורי, הוא בן למשפחה בת ארבעה ילדים - שתי בנות ושני בנים.
בשנות מלחה"ע השנייה, כאשר ההורים עברו באיטליה בין עיירות, במסגרת פרנסתם (רקדנית וזמר), הושאר אחיו - רומולו, בידי אומנת באחת העיירות, ו"נשכח" שם.
לאחר כשישים שנה, תוך כדי קריאת כתבה של פרופ' (אמריטוס) רומולו בנוונוטי האיטלקי, ולאחר בירור פרטים מסוימים באוטוביוגרפיה של הפרופסור, מחליט ינאי "לירות (כמעט) באפלה" ולנסות לברר האם הפרופ' הנכבד הוא אחיו שהושאר מאחור.
לאחר שקשר הדם אומת - מגולל ינאי בפני האח שנמצא, את כל קורות המשפחה, וכל זאת על בסיס המכתבים הרבים המקוריים שנמצאים בידיו - מכתבים שאת רובם כתבה הסבתא, שממנה הוסתר דבר השארתו/הזנחתו של רומולו הקטן...
הספר הינו התכתבות חד כיוונית מינאי לאחיו, כאשר אין אנו מקבלים את תגובת האח, שמסיבות השמורות עימו דרש שלא לחשוף פרק זה בחייו.
קטע המכתבים הוא ארוך, ארוך מדי ומתיש, וכמעט בלתי אפשרי לעקוב אחר האירועים שבהתכתבויות.
וכאן אוסיף את התרשמותי האישית. היה ניתן לקצץ בכמות ולהביא את תוכנם באופן יותר ממצה. לאור זאת אני מודה שממש לא חסרו לי גם תשובותיו של הפרופסור ושאלותיו...
אולם כאן מסתיים "מינוסו" היחיד של הספר.

צבי ינאי מוכיח כושר ניתוח מעולה והסקת מסקנות מעניינת בבואו לנתח בפנינו את השתלשלות הארועים מהמכתבים. ניתוח זה, אם כי בנושא שונה, יידרש לו בעתיד - עם הגיעו ארצה.
המחבר שוטח בפנינו את הסתייגויותיו מהאמונה העיוורת בבורא עולם - לאחר שהכזיב, כדבריו, את מאמיניו. כדוגמה מובא הרב ישראל לאו, פליט שואה - שעלה איתו ארצה, באותה אונייה, ומצא לנכון להתפלל לבוראו...

בדבר אחד מצאתי את עצמי מסתייג מדעתו: בקטע מסוים המובא בספר, שבו מחתרת קטנה בגטו וילנה מנסה להתנגד לנאצים ובכך מסכנת את שאר היושבים בה, דעתו היא, אם הבנתי נכון, שאין לעשות זאת מחשש פן יירצחו כל תושביו, ופשוט יש להניח להתנגדות ואסור שהחלטתם תחייב את שאר התושבים, כדבריו: "אנשים פשוטים לא עובדים בשירות ההיסטוריה והכבוד, אלא למען שגרת יומם."
דעתו אינה מסתדרת לי עם שאלותיו הראשונות שבספר, ובו הוא מתפלא מדוע לביאות - שמספרן רב, אינן יכולות לשתף פעולה ביניהן כנגד האריה (הזכר) החזק שמשתלט על הלהקה, והורג את צאצאיהן..." למה הברירה הטבעית פיתחה עבורן שיטות מתוחכמות לציד מתואם ולא טרחה לפתח טכניקה פשוטה הרבה יותר להגנה מתואמת מפני האיום הנשקף לגוריהן?"
האם יש "פאק" בברירה הטבעית ובסגנון האבולוציוני שמתקיים בעדר? (המילה הלא מכובדת היא כמובן שלי).
שאלות אלו צפות ועולות, מן הסתם, בהקשר לגטו וילנה שמוזכר בהמשך, ובכלל, כנגד כל אלו שהולכים אל מותם "כצאן מובל לטבח."

דעתו, המאוד מלומדת והמוכרת לרבים מאיתנו, מובאת בחלקים גדולים של הספר, לקראת סופו, תוך שהוא נעזר בסופרים מוכרים, סרטים וסיפורים - כאשר הוא משתף אותנו בניתוח הדמויות השונות והשלכות מעשיהן על החיים. נפלא!

לסיום, אם צלחתם את ריבוי המכתבים, מובטחת לכם הנאה וניתוח ספרים ודמויות, כבונוס, שלא רבים הסופרים שיעשו זאת עבורכם.
נהניתי.

כשהתחלתי לקרוא את הספר שקלתי לעצור , קראתי את 100 העמודים הראשונים בחוסר חשק וזה הרגיש לי כמו עוד אחד מספרי השואה שלא התחברתי עליהם , עם יותר מדי דמויות וחוויות שהניסיון להסביר אותם לעולם לא מצליחות.

אך בכל זאת המשכתי , בעיקר בגלל ההערכה הרבה שאני חש לצבי ינאי , ההערכה הזו היא מה שגרמה לי לקרוא את הספר מלכתחילה.
את ההמשך קראתי בשקיקה והספר הציף אותי ברגשות כמו שמזמן לא קרה לי בספר.

קשה להאמין לסיפור הסוריאליסטי של המחבר , צבי ינאי ניגש לחפש את אחיו האבוד רומולו שבמהלך מלחמת העולם השניה נשלח לאומנת ועקבותיו אבדו. באורח פלא ינאי מאתר את אחיו האבוד (או שלא?) ומספר לו על אודות משפחתו שלא זכה להכיר
הספר נכתב בצורה עניינית, ואין בו אף לא מילה אחת של פאתוס -
אני חושב שזה מה שהקשה עליי את הקריאה מלכתחילה - ההרגל לרגש, לכתיבה שתסחוף אותך- זה לא מה שקורה פה.
מספיק אוסף המכתבים עם אחיו האבוד שעם הכתיבה הקורקטית בשביל להתרגש עד דמעות.

יש בספר בעצם אוטוביגורפיה אישית של ינאי, מדהים לראות את הקשיים שהוא נתקל בהם ולמרות זאת לראות את איש האשכולות שהוא הפך להיות.
ואולי זה לא למרות אלא בגלל?אולי מה שהוביל את ינאי לגדולתו היא כל חיבוטי הנפש והקשיים (והיו אינספור) שהוא עבר - זה מה שגרם לו לחטוא בקריאת קאנט, להיכבש על ידי ספריו של קפקא ולבסוף בגיל מאוחר להפוך לאיש מדע ולעורך מחשבות.


אז תקראו את הספר, רק בשביל לראות שלפעמים המציאות באמת עולה על כל דמיון.

במשך שנים רבות ספרו של צבי ינאי היה מונח כאבן שאין לה הופכין על אחד ממדפי הספרים בביתי.
באופן תמוה הסיבה לכך הייתה הפחד שלי ל"אבד" את הערצתי לצבי ינאי,
קשה היה לי להתמודד עם ספר גרוע של אחד האוטודידקטים המדהימים והמוערכים על ידי שחיו בישראל (אם לא בעולם).

ההיסטוריה המשותפת שלנו ביחד החלה מכתבי העת "מחשבות" שהקדים את TED בעשרות שנים. מספר ספרים שלו בתחומי המדע הפילוסופיה (והאמנות) הדהימו אותי כל פעם מחדש ומעבר לכל אישיותו המדהימה הפכה אותו לדמות מכוננת משהוא בחיי. וכל זאת אגב מבלי שהיתה לו השכלה פורמלית בסיסית וסיפור חיים שלכאורה לא נתן לו סיכוי לכלום.

לפני שנה בתוכנית רדיו שישי סיפרה אודיה קורן שהיתה שכנתו בתל אביב על סיפור משעשע שהיה לה עם צבי ינאי, באחד הימים היה לאודיה תקר בגלגל וצבי הציע לה שהוא יחליף לה את הצמיג, חלף זמן רב וצבי הסתבך עם החלפת הצמיד (ונהיה כנראה עצבני בלחות התל אביבית) ובעודו הולך ומסתבך הגיע בעלה של אודיה שהפך למדושן מעונג כשהבין מה קרה " הנה צבי , כולו בנושאים ברומו של עולם , בריאת היקום , מיקרוארגניזם , המוח האנושי וכו... וכל מה שעומד שבינו לבין התהילה היא רק החלפת צמיג של רכב..." אני מניח שהסיפור שהפך את צבי ינאי לאנושי יותר בעיני (וכנראה גם בעיני בעלה) פתח את הפתח לקראת הרומן שלך, סנדרו - ולא הצטערתי לרגע,

הרומן הוא סיפור אוטוביוגרפי מרגש של חייו, אבל במידה מסוימת הוא פותח פתח להבין את חיים של דורות שלמים שחיו בין מלחמת העולם ה- II לקום המדינה ולחדד את הפער הבלתי נתפס בין חיינו אנו לבין החיים ההם שכמעט לא נתפסים בתודעתנו. חיים שבדרך כלל לא נכתבים עליהם בספרי ההיסטוריה כי סיפורים קטנים על אנשים שבשולי ההיסטוריה - והנה כל סיפור כזה הוא עולם ומלאו. וצבי מצליח לתפור את הסיפור באופן מחוכם ברומן חוצה מדינות ותקופות שהחוט שמחבר אותו הוא ההתכתבות לכאורה עם אחיו שאותו לא הכיר מעולם.

באמצעות שרשרת המכתבים שהופכת לחד צדדית בתחילת הספר טווה צבי את קורות חייו המרגשים שהם בלתי יאמנו כאשר בסוף אנחנו גם מבינים את השקפת עולמו והבחירות שעשה בחייו בהמשך. אני חושב ששלך סנדרו הוא מסוג ספרי החובה שכדאי לנו לקרוא, הוא לא הרומן הכי טוב שתקראו אבל הוא בטח אחד החשובים והמרגשים מביניהם. וכמו שבספרו צבי סיים עם מתכון למאפה הונגרי שאימו שנפטרה בטרם עת היתה מכינה כך גם אסיים - ספרו של צבי הוא כמו מאפה - לכאורה רק כימיה ותהליכים פיסיקלים אבל בסופו של יום ריח וטעם של בית.
ממליץ בחום רב

ספר מופת.
גם לפני קריאת הספר החשבתי את ינאי כאדם מעניין וחשוב וקראתי פה ושם מאמרים שלו.
מסיבה לא ברורה לא יצא לי לקרוא אותו עד היום, אבל לפני נסיעה לחו"ל, בחיפוש בבית אחר ספר לדרך, נתקלתי בו ומיד התחלתי לקרוא.
אחרי הקריאה אני יכול להגיד שהערכתי לינאי, עלתה מאוד, בעיני הוא אדם דגול.
גם הכתיבה הקולחת והמעניינת, גם הניתוח של האופי האנושי של כל אחת מהדמויות בספר וגם השקפת עולמו של ינאי, הכל פשוט מרתק.
בעיני, ספר שאחרי הקריאה גורם למחשבות ולאמפטיה לדמויות, הוא ספר טוב, במקרה זה, הספר מעולה.
המשפט החזק ביותר, מבחינתי, הוא תמצות האמונה של ינאי (שנולד באיטליה כיהודי, חי כילד כפרוטסטנטי וקתולי וחזר להיות יהודי בארץ), לאחר זוועות השואה:
"אם אלוהים מעורב בעולם יש לתבוע אותו בבת הדין הבינלאומי בהאג, על פשעים נגד האנושות. אם הוא שותק כמו קיר - אני מבכר להתפלל לקיר".
צבי (סנדרו) ינאי מתגלה בספר כאדם אנושי ומלא חמלה, המבין כי גם התנהגות קשה או רעה יכולה להיות מוסברת בנסיבות המקום, הזמן והאירועים.
יהי זכרו ברוך.

תחילה יש לשאול למי מופנה הספר?

בספר "שלך סנדרו" משתמש הסופר בצרור מכתבים ישנים שהותירה אמו כדי לפתח קשר עם אחיו פרופ' בֶּנוֶונוּטִי האובד ולספר לו על קורות המשפחה שנטשה אותו.

אך לדעתי יש לספר גם כוונה נוספת ואני חושבת שהספר מופנה בעיקר אל אותו קורא ששמע על זוועות השואה על אכזריות הגרמנים , על מחנות ההשמדה, על הפחדים על החיים בתוך הגיטאות שליוו את אחינו באותן שנים. הרי אנו הרי לא מבינים כיצד זוועה כזאת יכלה בכלל להתרחש ואיך הובילו את אחינו כצאן לטבח ?

אם כך הסופר בא לענות לאחיו על השאלה שנשתלה כבר בתחילתו של הספר: "מדוע עדרים גדולים של גנו, זברות ותאו לא מנצלים את יתרונם המספרי כדי לגרש לביאה יחידה שתוקפת את העדר וטורפת את העגלים הצעירים" ? וכך אנו באמת שואלים.

וכאן בא צרור המכתבים הישנים לספר לנו הקוראים על התנהלות החיים באירופה באותם ימים.
המכתבים מספרים לנו על החיים הקשים, חוסר עבודה, חוסר כסף ומזון על האנשים שחיו תמיד על הקצה במלחמת קיום יומיומית אך בתקווה ובצפייה שהכל זמני והדברים עומדים להשתנות.

לאורך כל המכתבים לא שמענו על מצב שהוא טוטלי או על אכזריות העוברת מקצה לקצה אמנם ישנן שמועות באופק על סלקציות אך הן ממש רחוקות ולא נוגעות . מדובר בספר על הישרדות בתנאי החיים הקשים העוברים על המשפחה - האם הצעירה יוצי וילדיה נמצאים בקשר מכתבים ארוך עם אביהם קלמן לגבי הגעתם להונגריה, הדודים ובעיקר הסבתא נודדים ומחכים ומצפים כל הזמן לאישורים שונים, לפספורטים ולאזרחות.

כלומר אין מדובר בספר על שואה מתוכננת והשמדה המונית ואכזרית כפי שאנו מכירים אלא מדובר באנשים תמימים שנקלעו למצבים קשים ו דאגות, ורוב חייהם עוברים בצפייה ובתקווה שהכל זמני ועומד להשתנות לטובה אם הם רק יביאו אישור זה או אחר ולא מדובר במצבי פחד ואכזריות שחייבים וצריכים לשנות אותם בכח.


חיה הלר