גם אני כמו אחרים זוכר את קלייב קאסלר וגיבור ספריו בעבר הדי רחוק - דירק פיט (שכיום קיבל קידום והוא מנהל סוכנות נומ"ה לחקר תת ימי "ומגדל" גיבורים חדשים). עלילה - ניתן לומר - מותחת, קולחת ושוטפת, אם כי כל קשר בינה למציאות/אמינות וכו' רחוק כרחוק מזרח ממערב - אבל וזה אבל גדול - אין לו שום כוונה להראות מציאות או אמינות וזה לגמרי בסדר - בעיקר למי שרוצה להתרחק מטרדות היום-יום (בחירות למשל וכו') ולצלול (תרתי משמע) באסקפיזם טהור - של ממלכות אבודות מתחת למים, תגליות ארכיאולוגיות מדהימות, גיבורים מושלמים (צוללנים, אקדוחנים,שרירנים, יפי תואר, מהנדסים/סוכני סי.איי.אי), נבלים רעי לב שכמובן "אוכלים אותה" בהפי אנד המושלם וכמובן החוקרת היפיפיה שמוצמדת - איך לא - לגיבורנו המושלם קורט אוסטין (העתק של דירק פיט הישן והטוב). בקיצור - בהחלט ספר שכיף לקרוא אותו בידיעה מראש שאין כאן ספרות גדולה אלא בילוי נעים למספר ימים.

בספר יש את כל התבלינים והמרכיבים לתבשיל איכותי אבל... הספר הוא בינוני בהחלט!.
יש את הרע המוחלט שזורע הרס בעולם ,את הטוב בצורת מגן האנושות האולטמטיבי ,יש את החתיכה התורנית וחתיכת הסטוריה של סיפור .
עשרת הדברות, ארון הקודש ,מכרות שלמה ...עתיקות שנגנבו...העלילה מורכבת מהמון פרטים שאמורים ליצור עלילה סוחפת אבל לא נסחפתי יותר מידי ,וגם לא נרדמתי היות וכן יש ניצוץ עלילתי משהו.

לאחר שסיימתי לקרוא לא יצאתי בתחושת וואו מהספר אלא הקלה שסיימתי אותו
זה היה כמו לראות סרט הוליוודי טיפוסי.

בסוף שנות השבעים קלייב קאסלר היה מלך. לפחות עבורי.
הספר שלו "הרם את הטיטאניק" היה פצצה לפנים ולמוח. זה היה המון שנים לפני שבאמת הגיעו לשרידי הטיטאניק, והיא הייתה אז אגדה אפופת מסתורין, משהו כמו קאמלוט של המלך ארתור - מושג אגדי, קיים-לא קיים, משהו שאפשר לרקום סביבו מיתולוגיות.
וכך הוא עשה. דירק פיט, הגיבור המושלם שלו, נאבק בחורשי רע, תוך שהוא צולל אל הטיטאניק האבודה כדי למשות אוצר והספיק בדרך לספק לא מעט נשים כמהות.
עבור ילד קיבוצי לא הייתה דרך טובה יותר לעוף למקומות רחוקים, מסעירים ומרתקים.
והנה היום, אחרי קריאת "הנווט", מתברר כי קאסלר הוא מלך בדימוס. אבל זו לא אשמתו, זו אשמתי. לטיטאניק כבר הגיעו, אני כבר מזמן לא בקיבוץ ולמרות שכל המרכיבים כאן - הגיבור הנאבק והמספק, הים הרחב והעמוק והטיפוסים שוחרי הרע - משהו עיקרי כבר לא פה.
"הנווט" משלב כנהוג במחוזותינו מאז "צופן דה וינצ'י" ידע קדום שאמור להיטיב את חיינו כיום, אוצר אחריו מחפשים כולם וטובים נגד רעים.
אפשר לסכם שאם אתם משתמשים בתחבורה ציבורית, אפשר בהחלט לקרוא עד לתחנה הסופית, שלכם או שלו, תלוי מה יגיע קודם.

בדרך כלל, תוך כדי קריאה של הספר, מצטיירת לי דעה מאוד ברורה אליו: באיזה עמוד הבנתי שהספר באמת מוצא חן בעיני, אילו משפטים נחרטו בזכרוני, רגעים בהם הרגשתי הזדהות מפוקחת עם תחושותיהם של הגיבורים – כמו כל אותם פרטים קטנים שלכאורה נראים חסרי משמעות בדייט ראשון עם האדם שלימים יהפוך לאהבת חייך.

אבל בספר הזה, כתוב טוב ככל שיהיה, זה לא קרה. ואני באמת לא יודעת למה. הרעיון טוב ומלוכד, מתפתל היכן שצריך אבל לא משאיר קצוות פרומים. לתעלומה שורשים הסטוריים עתיקים ואפילו משלב מיתוסים אגדיים כמו שאני (מאוד!) אוהבת. הדיאלוגים לעתים קרובות שנונים והכתיבה טובה. אז למה, למה לא התאהבתי?
נראה שזהו אחד מהמקרים התמוהים הללו שאף על פי שהכל נראה מושלם על הנייר (במקרה הזה, תרתי משמע), הכימיה לא נוצרה.
כך יכול להיות שהיו ספרים שאני יודעת שאולי היו פחות מלוטשים, שהכתיבה היתה פחות מקצועית, שהעלילה היתה פחות מסועפת או מבריקה – ועדיין, אהבתי אותם יותר.

העלילה נוסבת סביב פסל פיניקי עתיק שטובן בחובו סוד גדול בן שלושת אלפים שנה. כמו במצוד אחר תיבת מטמון, אנחנו נתקלים בסוג של שודדי ים מהסוג המודרני (עם אקדחים משוכללים ומסוקי חילוץ), שפיכת דם ומפות מוצפנות עם חשיבות הסטורית – עכשיו השאלה היא מי יצליח לפענח את התעלומה קודם, הטובים או הרעים?

נקודת חולשה אחת שזיהיתי והפריעה לי באופן מודע, היתה העובדה שגיבור הספר, קורט אוסטין, מושלם מדי. זאת אומרת, הכל הולך לו יותר מדי בקלות – מישהו בא להרוג אותו עם סכין, אז הוא נותן לו אגרוף נוק-אאוט; הוא מציל בחורה יפהפיה מתקיפה והיא מיד מתאהבת בו; יורים בו והוא שורד את הפציעה בקלילות; עומד מולו צבא של רוצחים שכירים עם שלל כלי נשק והוא מבריח אותם עם הזנב בין הרגליים וכהנה וכהנה. בקיצור, הכל עובר באופן יותר מדי מוצלח או בתזמון יותר מדי מדויק, מה שקצת מוריד מהאמינות של מהלך האירועים. וחבל, כי הוא דמות סימפטית מאוד.

אז מה השורה התחתונה? כמו מישהו שיצאתם איתו אבל לא הרגשתם התאמה רומנטית ופתאום אתם חושבים כמה שהייתם שמחים לשדך אותו לחבר הכי טוב שלכם: "הוא מוצלח, אבל לא בדיוק הטעם שלי."

אמרו לי שספריו של קלייב קאסלר הם "מנייה בטוחה" , אחרי קריאת הספר הזה אני שוקל למכור את כל המניות !
נראה שכל ספריו הם אותה הגברת בשינוי אדרת , מזכיר קצת את המשחקים של הילדים בבריכה , זורקים חפץ ואז צוללים להביא אותו , כך ספריו של קאסלר - הוא זורק למים אוצר/מגילה/פסל/פצצה/ספינות/מטוסים ואפילו את הטיטאניק בכבודה ובעצמה והקוראים "צוללים" לספריו לראות מי מוצא - ממש "מרגש" !

ספר יפה הנקרא בנשימה מהירה כדי להגיע לסוף.
מומלץ בחום
דבר יפה הוא ההיסטוריה שתמד בן האנוש מחפש את שורשיו
נשען עליהם ורק מהם הוא מצליח להבנות

לדעתי קאסלר, בספר זה, קצת מושפע מסגנונו של דן בראון, מה שלא גורם אצלי לדעה חיובית כלפיו (הוא אפילו מזכיר את צופן דה וינצ'י בספר), מה גם שהוא הרבה פחות טוב מבראון.
בקיצור, ספר חביב, אך לא יותר מזה.

ספר לא מותח ולא מרתק כמו שספר בז'אנר הזה צריך להיות .
שמעתי על קלייב קאסלר רבות וטובות , כנראה שלא את הספר הזה הייתי צריך לקרוא .
פשוט ספר להעביר איתו את הזמן בתנאי שאין לך שום ספר אחר (כולל דירה להשכיר) .

מאז שהלך מייקל קרייטון לעולמו נשארנו בז'אנר המדעי-הרפתקני עם דן בראון וקלייב קאסלר. האחרון פורה יותר אבל לפי "הנווט" גם נדוש ורדוד משהו. ספר בסדר להעביר כמה שעות של שיטוט במחוזות רחוקים עם תיבול של חיפוש עתיקות בסגנון אינדיאנה ג'ונס וקצת מידע היסטורי מעניין.