אתם בטח מכירים את הטיפוסים המוזרים האלה שאין להם טלפון סלולארי והם מתגאים בזה? "תעזבו אותי, מה אני צריך את זה? למה שיוכלו להשיג אותי מתי שרוצים? גם אם ישלמו לי לא אקח איי-פון 5, תאמינו לי". לא מצליח להבין את זה. אני, בפעם בשנה בערך שאני מגלה שיצאתי מהבית בלי סלולארי ושאני כבר רחוק מדי (50 קילומטר או יותר) ואין טעם לחזור, מרגיש כאילו יצאתי מהבית בלי יד או רגל, או בלי איזו אונת-מוח. "בלעדיך, אני חצי בן-אדם", ככה אני שר לסמסונג שלי שנשאר בבית ביום כזה: אי אפשר להתקשר אלי, אני לא יכול להתקשר לאף אחד (לא זוכר ת'מספרים), אני לא יודע לאיזה ישיבות אני צריך ללכת, אין לי אי-מייל בדרך, אין לי ווטסאפ. בקיצור, כל מה שנשאר לי לעשות זה לחשוב בשלווה או להרים ת'ראש, לראות את העולם, לשמוע אנשים, לדבר איתם, להתחבר. נורא!

סטיבן קינג הוא אחד האנשים האלו שאין להם טלפון נייד, לפחות כך כתוב בגב הספר המצויין הזה. אני לא יודע אם הוא מתעב את המכשירים האלה או סתם פוחד מהם, אבל "סלולרי" ודאי שלא יהפוך אותו ליקיר תעשיית הטלפונים הסלולריים. "טלפונים חכמים – אנשים טיפשים", כך אומר הפתגם. אז הוריאציה של המלך קינג על זה, בפנטזיה האפוקליפטית שהוא רקח לנו כאן, היא: "טלפונים חכמים, אנשים משוגעים".

שוו בנפשכם שיום בהיר אחד כל מי שמדבר בטלפון הסלולרי חוטף "פעימה" שמביאה לו את הג'ננה והופך להיות מניאק מטורף וצמא-דמים. שוו בנפשכם further, שאתם שייכים לקבוצה היחסית קטנה של אלו שאינם משתמשים בטלפון סלולרי או ששכחו אותו במקרה ושאתם נזרקים בבת-אחת מחברה מערבית מתקדמת פחות-או-יותר, עם חוקים וכללים, אל ג'ונגל קטלני יותר מ"הישרדות 7", נרדפים ע"י טיפוסים מטורפים יותר מאלו שילוהקו ל"האח הגדול 12".

קליי רידל, צייר קומיקס פרוד ואב לילד קטן העונה לשם ג'וני, מוצא את עצמו במצב הבלתי-אפשרי הזה ברחוב קטן בבוסטון בשעת צהריים של יום שהתחיל טוב – הוא הצליח סוף כל סוף למכור את ספרי הקומיקס שיצר. ואז, כשמגיעה הפעימה, העולם מסביב לקליי משתגע, והוא יוצא במסע נואש הנראה חסר-תקווה למצוא ולנסות להציל את ג'וני. האם הוא יצליח? האם הטובים חסרי-הסלולרי ינצחו את מטורפי הסלולר? האם לשדרג לאיי-פון 5 או להישאר עם הסמסונג גלקסי? כדי לקבל תשובות לשאלות האלו (או לפחות לחלקן), תצטרכו לקרוא את הספר המרתק הזה. אותי הוא תפס בגרון החל מן העמוד הראשון ועד שסיימתי אותו טרוט-עיניים בשעות הקטנות של הלילה.

קינג כותב נהדר. זורם, מרתק, מקפיא-דם וגם... מצחיק. זה קצת מוזר לפרוץ בצחוק באמצע סצנות שופעות קטשופ כמעט כמו בקרב שבין אומה תורמן ל88 המשוגעים ב"להרוג את ביל 1", אבל זה כיף, ומתרגלים מהר. הנה דוגמית: " "בלט!", הרעים המטורף וניסה למשוך את הלהב שלו בחזרה... "בלאט קי-ים דו-ראם קאזאלה אה-באבאלה!" "אני אראה לך מה זה אה-קאזאלה אה-באבאלה שכמוך!" צרח קליי, ודחף את כף רגלו השמאלית מאחורי רגליו המדוושות לאחור של המטורף. מאוחר יותר יעלה בדעתו שהגוף יודע להילחם כשהוא זקוק לכך; שזהו סוד שהגוף שומר בתוכו, ממש כשם שהוא שומר את הסודות של ריצה או קפיצה מעבר לנחל, או זיון, או – קרוב לוודאי – מיתה, כשאין ברירה אחרת; שבנסיבות של לחץ חיצוני, הוא פשוט משתלט על העניינים ועושה את מה שצריך כשהשכל זז הצידה, לא מסוגל לעשות כלום מלבד לשרוק ולתופף ברגל ולהסתכל למעלה בשמיים".

אין, מלך הקינג הזה. אז לסיכום רציתי להגיד ש... רגע, יש לי טלפון: "הלו? קלינק. אסקדו דמלפיר, גפלקטר. קאזאלה אה-באבאלה! בראאאאאהההההההההההההההההההה!".

הוא מתחיל מותח מאד: בסתם יום של חול משהו הופך את כל מי שמדבר בטלפון סלולרי למטורף רצחני נטול מוח ומגיר ריר. לכל מי שחי פה בשנים האחרונות, ברור שמספר הניצולים - אלה שלא דיברו באותה שנייה בטלפון, או היו צמודים למישהו שדיבר בו - שואף לאפס. לא מזמן עברתי ליד גן השעשועים הצמוד לביתי והיתה שם אשה שהחליפה חיתול לתינוק צורח ודיברה בשלווה בסלולרי. היא לא הסתדרה כל כך עם החיתול הישן, החיתול החדש, מגבונים, ועוד אביזרים, אבל לא עלה בדעתה להניח את הטלפון ולטפל בשאר. מה שנקרא יכולת הבחנה מעולה בין עיקר לטפל...

קינג מתאר בספרו (שוב!) עולם אפוקליפטי בו על השורדים להסתגל לקוד חברתי חדש. עד כה קראנו ספרים כאלה בכמויות, וגם קינג עצמו תאר עולם כזה ב"העמדה". הסכנות שהשורדים נתקלים בהם בספר הזה נובעות בעיקר ממטורפי הטלפון, ומעט מניצולים אחרים. קינג הוא סופר שכתיבתו מובהקת, (המון פרטים וסצינות נוטפות דם וזוועה) פתרונותיו צפויים (לרוב כיוון מיסטי מרושע) והתייחסותו קודרת, חשדנית ומבוססת על רקע דתי נוצרי. בספר הזה הגיבורים הם צייר קומיקס, הומו צעיר, בת עשרה, ילד, איש אקדמיה זקן (כי מישהו חייב למלא את תפקיד החכם...) ועוד שניים - שלושה אחרים.

גישתי כלפי כתיבתו של קינג לא היתה חד משמעית: היו כמה סיפורים שאהבתי אך לא התלהבתי במיוחד מספריו הארוכים, ועל סיפורי אימה בכלל אין מה לדבר - אני נמנעת מהם בעקביות. את הספר הזה קראתי באדישות: לדעתי קינג "מהנדס" את דמויותיו כדי שיתאימו לסיפור, ומתעלם ממניעים אנושיים, גיבורי סיפוריו מתנהגים בצורה שנראית לא הגיונית ולא יכולתי להזדהות עם איש מהם, לא להתעניין בגורל הגיבורים, לא להתעצב על מוות של דמויות והעיקר - הסיפור פשוט לא היה מותח. הוא לא גרוע ולא שקלתי לנטוש, אבל לא הצליח להתרומם אפילו לרמת הפתיחה המעניינת.

הספר מאד "קינגי" בסגנונו. ספורים אפוקליפטיים כמו "המנון ללייבוביץ" של מילר, "בית המחסה" של קרייס או "טירת בונוויל" של מרל היטיבו לתאר, בעיני, את העולם אחרי אסון. אני לא כל כך אהבתי אותו והבנתי שאני לא כל כך אוהבת את קינג. טוב, כל יום לומדים עוד משהו...

אחד ההזויים והמוזרים של סטיבן קינג, תוך כדי הקריאה הרגשתי שאני שוקע בחלום מסויט שהנחמה היחידה היא שאתה יודע שתוכל להתעורר ולחזור למציאות בכל רגע. הגאונות של קינג היא כרגיל בפרטים הקטנים ולמרות העלילה ההזויה הכל מרגיש מציאותי, אפל ונטול תיקווה. מבחינתי הסוף לא תמיד משנה אלא הדרך הכל כך מוחשית והמטרידה היא שעושה את הספר לטעמי. כמו להיכנס לחלום רע אבל במודע. מומלץ.

אכזבה גדולה. גדולה מאד.
הרעיון נהדר.
הכותב - שם נרדף לספרים שלא ניתן להניח מהיד עד העמוד האחרון.
הביצוע - כאילו סטודנט משועמם כתב את הספר תוך כדי צפייה בתכנית ריאליטי בטלוויזיה, כשהבמבה נופלת לו כל רגע על השטיח.
חבל.
אבל פשוט ספר לא טוב.

אני מעריצה מושבעת של סטפן קינג, באמת שאני מעריצה אותו. זו גם הסיבה שרצתי לקנות את הספר הזה ברגע שיצא לחנויות. חשוב היה לי לציין זאת, מאחר שבשורה התחתונה אני חושבת שזהו אחד הספרים היותר גרועים שקראתי בחיי, וקראתי המון ספרים. בגלל האופי האובססיבי שלי משהו, כמו גם הסקרנות המוגזמת והרצון לתת לחברי סטפן ליהנות מהספק, הצלחתי לסיים את הספר, אבל אני בהחלט יכולה להגיד שהיה זה בזבוז משווע של זמן קריאה.

את רוב הספרים של סטפן קינג קראתי באנגלית, ואני די בטוחה שבשפה זו, שפת המקור, הם טובים יותר מאשר בעברית. עם זאת, נראה לי שבמקרה של "סלולרי", גם האנגלית לא הייתה גורמת לו להישמע טוב יותר.

מצטערת סטפן, פישלת, ובגדול!

3 מתוך 5.
אז מה היה לנו? שנתיים וחצי אחרי הולדתו של הקומיקס The Walking Dead מאת רוברט קירקמן, הקומיקס שהמציא מחדש את אימת הזומבים, סטיבן קינג מוציא ספר אפוקליפסה שכולו על טהרת הזומבים (עם כמה הבדלים בתכונותיהם של הזומבים וכו', כפי שהקורא יגלה). אני לא בא לטעון שיש קשר בין הדברים, אני רק רוצה להצביע על קהל היעד הפוטנציאלי: מי שסיפורי זומבים עושים לו את זה, ימצא את הספר הזה מרתק למדי, בוודאי מזרה אימה (הדמות של הזומבי עם המעיל האדום.. דאמממ, כמה שסטיבן קינג תיאר אותו בצורה מלחיצה). אז למה נתתי לספר הזה את הדירוג 3\5, ובכן, הסיבה פשוטה: זה לא סטיבן קינג. משהו בספר הזה היה מאד לא סטיבן קינגי. האם אפשר לקרוא לזה "התמסחרות"? או שסטיבן קינג קלט ברדארים המצויינים שלו את הדרישות של דור ה-2000, והתאים את עצמו לרמה? אולי. בכל מקרה, למי שמצפה לפגוש בספר זה את סטיבן קינג של "מיזרי" ו"זה", צפוי להאכזב.
נ.ב: אנחנו חיים בתקופה שבה פרדי קרוגר והצעקה הם כל כך שנות ה-90 (גג תחילת האלפיים). ללא ספק, הזומבים הם מלכי האימה החדשים! נדמה לי שאם סטיבן קינג היה מוציא את הספר הזה ב-2013, הספר הזה היה מצליח הרבה יותר. הזומבים שולטים כיום ללא עוררין בתחום האימה (והביקורת נכתבה חודש אחרי שלקולנוע יצא הסרט World War Z ולפלטפורמות המשחק יצא משחק האימה The Last Of Us).

רעיון נחמד מאוד אבל הביצוע לא משהו...

מחציתו הראשונה של הספר עוד הצליחה להחזיק אותי אבל בחצי השני איבדתי את זה לגמרי... הייתי בתחושה שאולי בסוף יבוא איזה טוויסט שיכפר על הכל, אבל לצערי, לא זה היה המצב

עכשיו סיימתי לקרוא את הספר, ההתחלה הייתה סבירה, אך ככל שהייתה התקדמות, העלילה התחילה פשוט להיות הזויה וחסרת עניין. ספר מאוד חלש של קינג.

הספר הזה הוא הרבה יותר מספר אימה על "זומבים" עם דם, אלימות וגופות (למרות שיש בו את אלה) לדעתי,
זהו ספר גם על קבוצה של אנשים שנאלצו לראות דברים נוראיים שבני אדם עושים אחד לשני, גם אם בני אדם ש"ספגו" את הפעימה-
אלה בני אדם שהתנהגו כמו בני אדם, ואז בשנייה שינו את התנהגותם,
והקבוצה הזו הייתה צריכה להתמודד עם שינוי גדול, אולי הכי גדול בחייהם- והספר עוסק גם בתגובתם לאירועים אותם חוו.
המסע של הקבוצה הזו מרתק, וברגע שנשאבים אל העולם החדש אחרי הפעימה, עם ההתפתחויות והתגליות החדשות, קשה להפסיק לקרוא.
אני ממליצה על הספר הזה מאוד.