"אז ילדת בגיל עשרים?" שואלת פתאום הבת שלי. היא עוד מעט בת עשר.
אני ליד הכיור והיא אמורה להכין שיעורים על שולחן המטבח.
"עשרים ואחת וחצי" אני עונה, "ושבעה חודשים בעצם".
"זה ממש צעיר" היא אומרת, מהורהרת.
"זה בגיל שעוד סופרים את החצי" אומר הבן שלי, זה שנולד כשהייתי בת עשרים ואחת ושבעה חודשים ועכשיו מטלטל מחבת מעל הכיריים, מקפיץ בצלצלי פנינה כבושים בתחמיץ ומוסיף עלי תרד, מכין לעצמו ארוחת בוקר מאוחרת.
ילדתי באמצע 1991, קצת אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, וגרתי עם התינוק שלי בסוקולוב פינת ישעיהו, בבניין משונה מיועד להריסה. מתחת למרפסת המתפרקת שקקה העיר, שכמו כל ילידת תל אביב מצויה לא הכרתי כמעט כלום חוץ ממנה. ירדתי אתו לראות סרטים בקולנוע פאר, קצת לפני השיפוץ, לקנות סיגריות ב"באבא" ופעם בשבוע, לבקר במיני מרקט של נחום ברחוב ירמיהו. שם, כמו בכל מכולת המכבדת את עצמה, ישבה דיירת קבע, הגברת שרה, ששאלה אותי אם לא קר לו, לתינוק שלי, ולמה הרגליים שלו כחולות ולמה אין לו עגלה.
בכל יום שישי הייתי קונה עיתון, מעמידה חמין צמחוני על הפלטה, וכשליל שבת ירד ושיכורים מהפאב הסמוך העשירו בחרפות וגידופים רוויי עליצות את האוויר הסמיך מערפיח, הייתי קוראת את "העיר", את השער האחורי של עוזי ווייל, עם שלום טוקשה חובב התרנגולות ואפרת ניצן בת שש וחצי ושירים מתורגמים של ריימונד קארבר. זה היה חלק מאוסף טקסים פרטיים, חסרי הדר, שיצרתי לעצמי.
כשאני מדברת על ריימונד קארבר אני מדברת על סוקולוב פינת ישעיהו ב 1991 אולי 92.
די מפליא שעד עכשיו לא קראתי אותו, פרט לשירים המהורהרים והמדוייקים של השער האחורי. עכשיו, כשקראתי, אחרי שכבר קראתי כל כך הרבה שהושפעו ממנו, לא מיד הבנתי על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים עליו ולמה מדברים עליו כל כך הרבה.
יש לו אפקט מצטבר לספר הזה. לאט לאט מתגבש משהו מהאוסף, וההפסקות שצריך לקחת בין סיפור לסיפור מתארכות ומעמיקות.
הוא טווה במינוריות לירית קרעי סיפור, עוטף בהם ליבה ריקה ומהדהדת, ומשליך את הקורא לפואנטה שנמצאת מחוץ לתמונה, במקום אחר, או שלא נמצאת בכלל.
ישנם שני סיפורים שמזכירים לי קצת את המינגווי אבל עם טוויסט משמעותי, ישנם שניים שלושה סיפורים אלימים באופן מכווץ, כמה עצובים באופן מדמיע וכמה שבכלל לא נגעו לי. בין השאר ישנו סיפור אחד, "אחרי הג'ינס", על זוג שחי יחד שנים ארוכות. סיפור קצר מאוד על השגרה, על התמודדות עם קושי גדול, על רגעים קטנים של הרגל וזיקה והתחשבות ואחריות, על רגשות מורכבים כבושים שמתפרצים לפעמים במקומות לא נכונים ועל עדינות והתבודדות וריפוי בעיסוק. זה הסיפור שנשאר לי, חי לגמרי, בראש. הכי קרוב למה שאני מדברת עליו.
כשאני מדברת.
ריימונד קארבר מתייחס לרגש כמו למקום, כמו למשל לעיר שחיים בה. ישות לא לכידה שיכולה להתקיים נקודתית בליבן של עובדות קטנות, מדקדקות לכאורה שלא לצורך, במרווחים הריקים ביניהן, בתרבות האנקדוטה.
קוצר נשימה ספוג עשן יולד תמונות קצרות, דיווחים מהשטח, שמְגַדְרים את נוכחותו של משהו אבסולוטי בלתי מוגדר.
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כל דבר שלא ניתן לתפוס במילים עצמן אלא רק לארוב לו וללכוד אותו בטבעת מילים הדוקה מספיק כדי שלא יברח, רופפת מספיק כדי שימשיך לנשום.
בסיפור.
