בתור תולעת ספרים, זה הספר היחיד שאני מסוגלת פיזית לזרוק לקיר ולקלל.
הכל התחיל כשהתארחתי במלון ממוצע של כוכב וחצי בירושלים למשהו כמו שבוע. לפני שנסעתי פגשתי קרובת משפחה. היא דחפה לי את הספר לידיים ואמרה, "את חייבת לקרוא את זה, חייבת! זה רומן ערפדים, את תאהבי את זה."
אם להיות כנה, היא באה לי בזמן. בדיוק סיימתי את זה של סטיבן קינג, ספר מעולה, והייתי צריכה ספר טוב. שבוע שלם במלון בלי לקרוא יכול היה להיות סיוט.
האמת שבסוף הסתבר לי שלהיות תקועה עם הספר הזה בלבד למשך שבוע שלם – זה הסיוט באמיתי. אבל הייתי תקועה רק עם ספר אחד, ולא משנה כמה גרוע הוא – אני אקרא.
אז קראתי. היה לי קשה, לא מבחינת הרמה – זה ספר נוער. אני מדברת על כוח הסיבולת. הוא לא נגמר לי. בדרך כלל אני קהל מאוד פשוט לבידור, מה אני יכולה להגיד - קלה להשגה. זונת ספרות. אבל הספר הזה... אוף.
אז מה בעצם הייתה הבעיה שלי עם הספר הזה?
אני יודעת, כולם מדברים על הערפדים המנצנצים. הסיבה שהנצנצים כל-כך מעצבנים אנשים זו לא העובדה שהם מנצנצים. תכלס, כשקראתי את זה זה גרם לי לגלגל את העיניים, לא יותר. אבל חיכיתי. חיכיתי לשמוע הסבר אחד ארור, למה הערפדים האלה מנצנצים? אם לא מסיבה מדעית, לפחות בשביל חוקתיות הספר. אבל אצל גברת מאייר הדברים עובדים אחרת. היא כל-כך מיוחדת שמותר לה לכתוב מה שבא לה בלי להסביר, כמו הסופר של התנ"ך.
חוץ מזה, היצורים האלה שקוראים לעצמם 'ערפדים' ועושים עוול למונח, הם גם חסרי ניבים. בלי ניבים הכל יהיה הרבה פחות אסטטי, אבל ניחא. אף ערפד לא נשך אף בן אנוש במהלך הספר. איזה מן ערפדים אלו? אלה לא ערפדים, אלה בני אנוש עם חיי נצח. זה הכל.
גם את סיפור האהבה כבר ראינו בעשרות מקומות אחרים – ערפד ובת-אנוש מתאהבים זה בזו, אבל אסור להם להיות ביחד כי הוא מסוכן. היא מאוהבת והוא חושק בה, אבל לא, הוא מפלצת.
מצטערת, אבל ערפדים הם יצורים מיתולוגיים, זה בין הפולקלורים הישנים ביותר והטובים ביותר, ערפדים הם אפלים, מפחידים, הם מוצצים דם ואין להם הרבה מצפון. כמובן שהרבה סופרים או בימאים כפפו הרבה חוקים, אבל היו להם הסברים ברורים, היה להם רקע, הדמויות שלהם לא היו דו ממדיות.
מה יש לי ספציפית נגד דמדומים? - לא רק שזה הדבר הכי קלישאתי, צפוי ומוכר שראה אור בעולם, זה גם קיבל הערכה הרבה הרבה מעבר למה שמגיע לו. למען האמת, זה צריך להיזרק למגרסה.
נעבור לאנשי הזאב. אותם יצורים שמהיום בו הם ננשכים על ידי איש זאב, הם הופכים לאחד כזה בעצמם. בליל ירח מלא הם משנים את צורתם ונהפכים לחצי-אדם חצי-זאב. כל האיברים הפנימיים שלהם משנים צורה, הקיבה שלהם מתרחבת, העצמות שלהם נמתחות, צומחות להם טלפיים – אלה כאבים עצומים. כבר מבחינה פיזיאולוגית הם צריכים לעבור כאב בלתי נסבל. שוב אני חוזרת לבעיה שכבר הזכרתי – ל"אנשי הזאב" של מאייר אין חולשה. הם משתנים מתי שהם רוצים והם עושים את זה בשניה.
אין לי בעיה עם זה, באמת. זה בסדר גמור, אבל אלה לא אנשי זאב. אלה שיפטרים. רק שגם בתור שיפטרים הם לא אמינים, כי עדיין, אין להם חולשה.
בקשר לכתיבה עצמה, הרשו לי לסיים בציטוט נהדר של סטיבן קינג מתוך הספר על הכתיבה, שכבר יסכם לכם הכל: "אני סבור שהדרך לגיהינום רצופה בתוארי-פועל, ואני מוכן לצעוק זאת מעל הגגות."
