מבלי להכנס לסינופסיס של הספר, הכתיבה כאן טובה ולא טובה-
רוב הדמויות כתובות היטב, ובמיוחד עומק הכאב של האשה העקרה. גם התיכוניסטית (שמתנסה בסוגים שונים של קשרים ונעה בין לבטים דילמות ותפיסות שונות של עצמה) היא דמות שלמה ועמוקה, ויש דמות צדדית, של גבר מבוגר ובודד, שגם היא כתובה היטב, למרות שככל שהסיפור מתקדם היא קצת נעלמת, וחבל
לגבי הסיפור- לא ממש נהניתי ממנו, אבל לא בטוח שזה אומר משהו, כי הספר בכל זאת משך אותי לקרוא בו וטילטל אותי ברגעים מסויימים

כמו ספרים אחרים של סאראמגו, גם כאן יש אדם בודד שחייו הם דוגמה לכוחות והמאוויים שגורמים לאנשים לפעול. ויש סביבו מערכת הירארכית ונוקשה שהיא התגלמות כל הקשיים שניצבים בפני אדם בדרך להגשמת רצונותיו ושאיפותיו
היה לי מאוד קשה עם הספר הזה מסיבה אישית (או אישיותית?)-
הגבר בודד כל כך, וכל מבוקשו בחיים כל כך קטן ועלוב- נשארתי עם מועקה הרבה אחרי שגמרתי לקרוא את הספר

הספר טוב ולא טוב
טוב:
גרם לי לחשוב הרבה מאוד על הדיעות הפוליטיות שלי- האם אני באמת נאורה? או אולי אני לוקה בקולוניאליזם התרבותי הגרוע ביותר- זה המסתווה כנאור? או אולי אני אפילו לא מסתווה אלא סתם שוביניסטית? ממש מעניין
וגם- גרם לי לרצות לנסוע לאפריקה

לא טוב:
קשה להגיד שזה ספר, וזה בפירוש לא רומן. העריכה אינה קיימת כלל; יש פסקות שלמות שחוזרות כמה פעמים מלה במלה; יש חזרות רבות מבחינה רעיונית וספרותית; יש דמויות שאינן מפותחות כלל;

האם הספר מומלץ? לא יודעת. לא בטוח

ספר מצויין שנקרא בשטף ובכיף
הדמויות מעוצבות היטב, ולכ אפילו האירועים הפנטסטיים ביותר אינם מעוררים פליאה רבה כל כך, אלא ממשיכים לבנות את הדמויות ולהעשיר אותן.
אהבתי את העובדה שלכל דמות יש את סגנון הדיבור שלה, תחביר, אוצר מלים והפניות תרבותיות משלה. אהבתי מאוד גם רעיונות סגנוניים שהזכירו לי את בורחס, אבל לא הרגישו כגנבה או צל חיוור

מי שטרם קרא את "מדריך הטרמפיסט", אך עבר את גיל 25, יוכל להתאהב בדגלאס אדאמס עם הספר הזה
שנון, מצחיק עד מאוד, ואפילו קצת ביקורת משוננת על חיי האקדמיה והאקדמאים, ועל ההתנהגות האנושית
הדמויות בספר מצויירות כל כך טוב, שאמנם אי אפשר לצפות מראש מה הן יעשו (בואו לא נחמיא לעצמנו כל כך- בכל זאת מדובר בדגלאס אדאמס...), אך ההתנהגות שלהן נראית הגיונית גם כשהן עושות ואומרות את הדברים המוטרפים שדמויות של אדאמס עושות בדרך כלל

מומלץ מאוד

הספר מספק המווווון מידע חשוב ומעניין, וכתוב בשפה "ארצית"
ארצית ז"א שניכר מאוד שכותביו הם רופא גבר ועורכת בעיתון "לאשה"
הספר עמוס בשוביניזמים קטנים כמו "את את עייפה מותר לך לא לנקות את הבית" או "הרופא... והאחות..." (הרופא והעובר הם זכרים, האחות היא לעד אשה)
ההריונית שאליה פונה הספר היא היסטרית ומעט מטומטמת (יש שם עצה לשים לבן בנרתיק לבן, "אך אל תשימי בלילה שלפני הבדיקה אצל הרופא, אחרת מלבד לבן הוא לא יוכל לראות שם כלום")

כאמור, הספר מקיף ואינפורמטיבי להפליא, ובאמת שאין לו תחרות כיום מבחינת המידע שהוא נותן
קצת חבל שאין לו תחרות- אולי היה זוכה לקצת יותר עריכה

ספר מצויין. הלר מתאר את עולמו הפנימי של מי שמבחוץ נראה שעליו להיות מאושר, אך על חייו מעיק סוד נורא- הילד שלו לוקה בפיגור.
הוא אוהב את ילדו, רוצה להגן עליו מפני החברה ומפני האופן שבו ישפטו אותו אחרים, אך באותה העת הוא שונא אותו בשל הצל שהוא מטיל על הצלחתו שלו, ושופט אותו לחומרה דרך עיני הסביבה.
הלר לא חוסך את שבטו מהגיבור שלו, אך בכך מצייר אותו כאנושי, וכמורכב ונוגע ללב
מומלץ מאוד.

זהו ספרה הראשון של ניקול קראוס (על אף שתרגומו העברי יצא רק לאחר תרגומו העברי של ספרה השני "תולדות האהבה").
זהו ספר על אדם שמאבד את הזכרון, ומתמודד עם השאלות מה חלקו של הזכרון באישיות, האם ניתן להזכר מחדש, והאם הוא רוצה להזכר מחדש
זהו ספר נפלא, מטלטל לפרקים, וכל הזמן חומל ואוהב. מדהים לחשוב שזהו ספרה הראשון
היערה חשובה: לספר יש גם מחלת נעורים אחת, והיא הרצון להוכיח שלכותבת אוצר מלים גדול ויכולת לכתוב במשלב גבוה. מעיק לפרקים, אך היא החלימה מהמחלה ב"תולדות האהבה"

ציניות מתפרצת לכל עבר. שנאה מופגנת לשובניזם התרבותי האירופאי ולתאות הבצע הקפיטליסטי של העולם ה"נאור"; בוז מופגן כלפי תיאורית "The Best Possible World" שניסתה הכנסייה לשמר (וולטייר היה מעריץ ונביא של תנועת ההשכלה) ומעל לכל- לעג ציני לסיפורים עם סוף טוב
תענוג צרוף, גועל נפש גרוטסקי, צחוק רם לפרקים

וגילוי נאות: וולטייר היה בעצמו גזען, ויש בספר רמיזה קטנה למידת השוביניזם האירופי שהוא-עצמו היה נגוע בו כלפי שחורים