מחיאות כפיים סוערות צריך למחוא לדבר הזה, בכל עמוד, על כל דמות, על כל צחקוק ועל כל רגע של עין לחה. לא צריך להשוות לסרט, לא צריך לשאול האם הוא עומד במבחן הזמן, לא צריך להעיר שהפסיכיאטריה עברה כל-כך הרבה מ-1962 ועד היום. עזבו, באמת – רק לקרוא וליהנות, ואפילו לחזור אליו שוב. הוא משחק בבטן הרכה של שאלת השיגעון והשפיות, של מלחמת היחיד בחברה, של השתלבות בה במחיר של כיבוי האש הפנימית – והכל בהומור עצוב וחכם.

בזכות כל אלה, הוא רלוונטי ומרגש למרות מרחק הזמן, ואולי דווקא בגלל הניחוח הארכאי. להתרגש ממקמרפי, מבילי, מהארדינג ומצ'יף זה קצת כמו לחזור ולהתרגש מול "מלך האריות" באנימציה דלוחה של שנות ה-90, ולצקצק על בתי משוגעים של פעם זה כמו להתחרפן על הצבא של "מלכוד 22", או על הרפואה של "בית האלוהים", וזה בכלל לא משנה שיצאו מאז כמה וכמה דברים "רלוונטיים" יותר בפירוטכניקה של וואו - פשוט כי זוכרים שהם מהמוקדמים ששיחקו לדברים האלה בבטן הרכה.

בתוך הטירוף הזה שקורה עכשיו, עוד לפני שנפתחו החנויות, קיבלתי אותו בעסקת החלפה. עמדתי עם מסכה וכפפות מול איזה בחורצ'יק מתחת למגדל מים ושמיים קודרים, נתתי לו את "כרוניקה של מוות ידוע מראש" של מארקס, והוא נתן לי בתמורה את "קן הקוקיה", והנהנו אחד לשני בגבות כמו שיכולים להנהן רק מי שהחליפו כמה גרמים של קוק או ספרים אפוקליפטיים על טירוף ואבסורד, והעותק ישן, ישן, ישן, והדפים חומים וספוגים לחות, וקראתי אותו בנשימה עצורה ובעיניים מוטרפות, בידי קטיפה, כדי שלא יתפורר לי ובעיקר כדי שיישאר איתי עוד.

"הוא לא מוכן לתת לכאב למחוק את ההומור, בדיוק כמו שהוא לא מוכן לתת להומור למחוק את הכאב." (209)

שקעתי בערפל, מבועת, קירות בית המשוגעים סגרו עלי. איני מטורף יותר מהאדם הממוצע, איך הגעתי לכאן וכיצד לעזאזל אצא?

הקִדמה הגיעה כביכול אל בתי החולים הפסיכיאטריים בתחילת שנות השישים, לא עוד ניתוח אונה וקומה מכוונת, ניתן להסתפק מעתה בתרופות. אולם למחלקה אחת, בה שולטת ביד רמה אחות עריצה ומניפולטיבית, טרם הגיעה הבשורה, עד שהצטרף אליה אדון מקמרפי.

הסיפור מגולל מנקודת מבטו של צ'יף, אינדיאני המתחזה לחירש-אילם, אשר בדומה לשאר המטופלים עובר מטמורפוזה נפשית בעקבות המתרחש. צ'יף אינו חירש, נהפוך הוא, הוא ניחן בשמיעת-על ויכולת אבחנה מרשימה. מעניין להיחשף ליצירה דרך משקפיו של מטופל פסיכיאטרי.

קיזי כותב בסגנון מדויק, מושחז ורווי דימויים. באלגנטיות מרשימה, הוא משכיל לעורר בקורא בעתה כלפי האחות מהרגע הראשון. המציאות מתוארת על-ידו במלוא שיגעונה וקדרותה (מעשי סדום, אינוס קטינה, התעמרות ואיבוד צלם אנוש).

התרגום הארכאי פוגע תחילה בשטף הקריאה, סביר להניח שהייתי נהנה יותר מהמהדורה העדכנית.
חיבבתי את מטאפורת הזאב והארנבים, ואת יכולת השליטה בזמן המיוחסת לאחות.

לדידו של צ'יף, האחות היא חלק בלתי נפרד מהקומביין - מכונה חברתית גדולה ומשומנת, שבאמצעות טכניקות של הכנעה ועריצות, אחראית להקריב את האינדיבידואל לטובת הקולקטיב ההומוגני. דוגמאות לכך הוא מספק בתיאורו את הרכבת המשריצה מדי יום אינספור חרקי-אדם עוטי חליפה, בשובם מהעבודה אל ביתם חסר הייחוד.

קיזי, אם כן, מזהיר אותנו מהנטייה ללכת בתלם, ולהיכנע לכפייה לקונפורמיזם.
בחברה הומוגנית, כל ייחוד לדידו עלול לסכן אותנו, עד כדי אשפוז בכפייה במחלקה הפסיכיאטרית.

ספר כביר עם סיפא כבירה,

אל תהיו ארנבים,

חמישה כוכבים.

כשקראתי אותו לראשונה פשוט נעתקה נשימתי, והכאב היה גדול מנשוא. קראתי אותו בנשימה אחת, הזדהיתי עמוקות עם מסריו - ועם דמותו של מק'מארפי שהוא המורד הנצחי במימסד, זה ששואל "למה?" ו"למה לא?" ומוכן להיכנס למלחמה - שהוא יודע שהיא אבודה - עם החברה הממוסדת, בה שולטת האחות ראצ'ד - המשתמשת בכל הכוחות שהחברה מפעילה על נתיניה - כולל דיכוי, השפלה ושימוש בפחדים הגרועים ביותר של היחיד כדי לדאוג שהוא ימשיך בתלם שהותווה לו.

זה היה ספר הביכורים של קיזי - שכתב כנראה עוד ספרים שלא השאירו חותם. הוא יצא לאור ב 1962 והפך שופרו של דור ההיפים. הספר נכתב, כנראה, בהשפעת ניסוי שקיזי השתתף בו לבדיקת השפעת סמי הזיה. הניסוי נוהל ע"י ה CIA. המתנדבים - כולם בני נוער וצעירים - קיבלו אספקה נאה של LSD וסמים נוספים(!) קיזי נכלא בעקבות אחזקת מריחואנה - שאם זו לא האירוניה בהתגלמותה - לא יודעת מה כן...הסרט המופלא של פורמן שזכה באוסקרים ב 1975 קיבע את הספר בתודעה.

הסיפור כתוב נפלא ובאמינות רבה. הוא מעלה שאלות רלוונטיות גם היום בנוגע ליחיד מול החברה. מי צריך לשרת את מי, היחיד או החברה? באיזו מידה הגדרת אדם כחולה נפש היא מסלקה של החברה לכל אלה שאינם פועלים לפי הנורמות המקובלות? עד כמה עצם העובדה שאתה שולט בכל על חייהם של אנשים אחרים יגרום לך להתמכר לכוח שאתה יכול להפעיל?

הספר נפלא גם היום. לא קראתי את התרגום החדש, אבל הישן מעולה. אני קוראת בו מדי כמה שנים רק להזכיר לעצמי עד כמה חשוב לאדם לשמור על חירותו היחסית, ועל המחיר - היחסי והמוחלט - של מלחמות אבודות.

וואו. לא חשבתי שזה יכול להיות קיצוני עד כיד כך. כלומר נכון שיש את הממסד ואת האנשים שמחוץ לו, אבל לא ידעתי שהם עדי כדי כך מרוחקים אחד מהשני. אני מבינה שהספר מקצין את המציאות שאולי קיימת, אבל גם בפחות מוקצן זה כואב. אני מקווה ממש שבארץ שלנו יש יחס אחר לאנשים שלא בדיוק כמו כולם, וגם יחס אחר בתוך קן הקוקיה -המוסדות למחלות הנפש- שאצלינו.
ממש ממש ממליצה לקרוא, לכולם ובמיוחד למי שעובדים במוסדות כאלה, או באים במגע איתם בכל מיני עמותות וארגוני סיוע.
ומאחלת לכולנו להיות בעלי חופש פנימי בכל תפקיד שאנחנו ממלאים, גם אם זה אחות אחראית במחלקה סגורה.

קלאסיקה שחייב ללמד בתיכון, אפילו שזה כנראה יפרק את המסגרת כולה :) מערער ומטיל ספק בכל מה שאנחנו מכירים.

חוות דעת רעיונית

אני
אני הנורמות
אני החברה
אני החוק
והקווים
שלי ושלך.
אני מה שתוחם אותי
אני מה שתוחם אותך.

ולא.
אני לא הולכת לחוס עליך.

אתה לא תוכל להיות שונה.
אתה תהיה מי שאני ארצה.

----------------------------------

קוקייה יפת כנף
ספרי, גלי
איה הקן שלך?
אין לה קן לקוקייה
בקיני אחרים
ביציה מטילה
לגוזליה אין ברירה (גוזל, במובן של תוצר כלשהו..)
ואולי,
זו דווקא הצלה.

אין לה קן
לקוקייה.
ואולי
זו השפיות
שלה.

----------------------------------

רעיון חמקמק..
אם אהבתם
תפסתם.

;)

אחד הספרים האהובים עלי ביותר. קצת קשה להסביר למה, אין פה איזה כשרון ספרותי מזהיר, ובכל זאת לספר יש את הקסם המיוחד שלו שעובד עלי חזק.

קיזי מצליח בספר לבצע מעין הכלאה מרתקת בין סלינג'ר להמינגווי. שניהם מתמודדים עם הצביעות, הרוע והזיוף בחברה האנושית בדרכם הייחודית. סלינג'ר אומר לנו לברוח, המינגווי אומר לנו שגבר חייב להילחם עד הסוף, ולא להניח לשום מכשול לעמוד בדרכו.

קיזי נוהג ברגישות גדולה בגיבורים שלו. הוא מבין ומכבד את הפחדים הלא תמיד הגיוניים שלהם, ונותן לדמויות שלו להתפתח בדרכן שלהן, ללא הנחות וקיצורי דרך. בנוסף לכך הוא משתמש בהרבה הומור, גם ברגעים היותר קשים בספר, דבר שמדגיש עוד יותר את גישתו הבריאה והחיובית לחיים.

הספר השפיע עלי מאד כאשר קראתי אותו לראשונה במהלך שירותי הסדיר, ועזר לי לאמץ גישה יותר חיובית לחיים, בתקופה שבה המציאות היתה על גבול הבלתי נסבלת. מאז קראתי אותו עוד פעמים רבות (באנגלית) ונהניתי בכל פעם מחדש.

מומלץ מאד (גם למי שכבר ראה את הסרט המצויין של מילוש פורמן:-)

ספר מטלטל ומעורר מחשבה. הספר מגולל את קורותיו של בית חולים לחולי נפש, ששגרתו מופרעת בידי רנדל פטריק מקמרפי, דמות כובשת וטיפוס תוסס ומלא הומור, שיוצא נגד הממסד הקשוח והנוקשה בראשות האחות הגדולה המפלצתית.
הספר הוא מלחמה מתמשכת בין הרוח החופשית של מקמרפי לדיכוי האכזרי והנפשע של האחות הגדולה, מיס רצ'ד. הסיפור מסופר מעיניו של דמות מעניינת וקסומה לא פחות, צ'יף ברומדן, שהעדיף במשך שנים להעמיד פני חרש-אילם ונפתח ככל שהעלילה מתקדמת, בעקבות מקמרפי.
הסיפור מכיל לא מעט הומור, אבל הוא גם לפרקים קשה ועצוב. הכאב מסתתר בו מתחת לפני השטח.
היתה לי תחושה בעת קריאת הספר שהעלילה הפתלתלה נעה כל הזמן על הקו הדק שבין טירוף לשפיות, תקווה לייאוש, ובמיוחד בין נצחון לשבירה.
ובסופו של דבר, כלל לא ברור מי ניצח.

ספר מדהים על בי"ח פסיכיאטרי בארה"ב שנות ה60. הסיפור שמאחורי הספר : המחבר היה סטודנט שלפרנסתו עבד כשומר לילה בבי"ח בו נעשו ניסויים על החולים (הלומי קרב) באמצעות שימוש בסמים מסוג ל.ס.ד.(טריפים) שפותחו באותה תקופה. הסיפור מסופר מפיו של מאושפז שמתחזה לחרש- אלם. מי שאהב את 1984 של אורוול בטוח יאהב את זה.
ספר חי, עם הרבה הומור לצד עצבות, מרשים ביותר. חבל מאוד שאני היחידה שקראה אותו.
כמו כן מומלץ מאוד לכל הנוגעים לתחום בריאות הנפש.