חששתי מהספר הזה בגלל שלעיתים נורא רחוקות ממשיכי הדרך מצליחים לעשות עבודה טובה כמו הסופר המקורי.
אבל הסקרנות שלי וכנראה בעיקר הגעגוע לדמות המעולה של ליסבת שברה אותי ולקחתי את הספר הזה לידיים. מה שציפה לי הייתה הפתעה נפלאה ובמשך שלושה ימים פשוט לא הצלחתי להפסיק לקרוא בו.כל פרק שלו נגמר בצורה כל כך מותחת שפשוט הייתי חייבת להמשיך ולקרוא.
מזמן לא קרה לי דבר כזה עם ספר, ועכשיו אחרי שסיימתי יש לי מין ריקונות שכזו ובעיקר תקווה שיגיע גם ספר חמישי בסופו של דבר.

ספר רגיש ויפה כל כך. כל מילה בו נמצאת בדיוק במקום הנכון.
נשארתי עם טעם של עוד, עוד לדעת על החיים של הסבתא, עוד לדעת לאן החיים של הנינה יתגלגלו.
ואולי הצורך הזה ברק עוד דף אחד לפחות והצמא לעוד מילים של הסופרת היא זו שהופכת את הרומן הזה ממעולה למופלא.

מומלץ בחום.

זה אחד הספרים היותר טובים שקראתי השנה, וכנראה הכי חשוב מבין כולם.
הכתיבה נהדרת, כועסת, אמיתית ופוגעת ישר בבטן. הדמויות עלובות, נוראיות וכאלו שדורשת ממך להעניק להן אהבה ללא תנאים.
והדבר הנורא ביותר, זה שבאמת לא נותן מנוח, זה הדימיון למציאות שלנו.
אנחנו אמנם עוד לא שם, אבל כבר לא כל כך רחוקים.
כשקראתי את הספר, את התיאורים המזעזעים שלו לגבי השנאה והאומללות של המקום העתידי הזה, הייתי צריכה לא פעם לעצור ולהזכיר לעצמי שמדובר בפרוזה, זה לא אמיתי, זה רומן, זה לא העתיד שלנו. אצלנו לא הכל עוד אבוד.

הלוואי שכולם יקראו את הספר הזה, שכולם יראו את כל סימני האזהרה, הלוואי שהוא יעשה שינוי.
אבל אני מניחה שהטרגדיה שלו, והטרגדיה שלנו, היא שזה ספר שיכול לשכנע רק את המשוכנעים.

הספר הזה, שמדבר על תיקונים בשוק ההון כאלגוריה לחיים עצמם, נראה כמו גרף מניה תנודתי במיוחד.
לעיתים הוא צונח וכמעט שבלתי נסבל, ולעיתים הוא דווקא מזנק קדימה ואני לא מסוגלת להניח את הספר מידי.
אני לא נהנתי מהספר, לא הנאה צרופה שמשאירה אחריה טעם של עוד, אבל גם לא סבלתי ממנו במידה מספקת בשביל לוותר.
לא אהבתי את הדמויות, אולי כי הן היו אמיתיות מדי, מכוערות כפי שרק המציאות יכולה לייצר אותם. גם השנאה שלי כלפיהן לא הייתה שלמה. רציתי שהכל יסתדר להם, שהזיקנה לא תהיה מפחידה מדי, שהם לא ישארו אובדים מדי.
השקעתי את זמני בספר הזה, ועם כל התיקונים שהוא ידע תוך כדי הקריאה, לא יצאתי אמנם מופסדת, אבל גם לא מורווחת.
וזה חבל, כי הצפיות, או הציפיות דיברו על תשואה דו ספרתית.

אומרים שכגודל הציפיות, כך גם גדולה האכזבה. ולי זה מרגיש שהמשפט הזה נועד לספר הזה.
אני לא נוטה לנטוש ספרים, הפעולה הזאת מרגישה לי מזלזלת ולא רצינית, אבל הספר הזה שבר אותי.
כשהגעתי לעמוד 170 אמרתי שהספיק לי, הכתיבה הגרועה, הגיבורה המתישה, העלילה שלא מתקדמת לשום מקום, פשוט לא יכולתי לסבול אותו יותר.

אני באמת לא מבינה איך סביב הספר הזה נמצאת כזאת הילה של מגניבות ואיכות.
איך זה קרה?

אף סופר לא משפיע עליי כמו קפקא. למרות שמילים הם המרכיב החשוב ביותר בעולמי, כשאני מנסה לתאר את ההשפעה העמוקה שיש לסופר הזה על חיי, אני לא מוצאת את המילים שיעשו להרגשה הזאת חסד.

את הספר הזה קראתי לראשונה לפני כמעט תשע שנים, הייתי בי"ב, בת 17 והתאהבתי. אני כבר לא זוכרת לפרטי פרטים איך הרומן שלי עם קפקא התחיל, אבל אם אני לא טועה המשפט היה הראשון שהנחתי עליו את ידיי, ואחר כך, ובכן, קראתי כמעט את כולם.
החלטתי לקרוא את הספר בשנית עכשיו אחרי שחזרתי מסופ"ש ארוך ומושלם בפראג, שחלק גדול ממנו נסב סביב קפקא. ההליכה ברחובות שהוא הלך בהם, המוזיאון המדהים שבנו לכבודו וכל הספרים שלו שהביטו בי מכל עבר, גרמו לי להתגעגע.
וכן, הנה אני אחרי שסיימתי. ובא לי שוב. הכל. מהתחלה. לשבת ורק לקרוא אותו, להתמכר למילים שלו, לפרק את עצמי מעצמי, להבין הכל מהתחלה ולהבין גם את מה שאף פעם לא הבנתי, בין אם זה בסיפורים שלו או ברשת המוזרה שהיא חיי.

ככה זה אני וקפקא. אני עפה, נופלת, נבנית מחדש, נשארת בלי נשימה.
מין סיפור אהבה שכזה.

הספר הזה הוא הפתעה.
מצאתי אותו במקרה בעשרה שקלים בחנות יד שנייה אי שם בתל אביב. המחיר קרץ לי, המהדורה של עם עובד עניינה אותי, וכשקראתי בריפרוף את התקציר, הקצר להחריד, מאחורה חשבתי שאולי יש פה פוטנציאל.
ואכן צדקתי, הספר הוא הצלחה.
בתקציר קצר אף יותר מזה שמספק הספר, אספר לכם שמדובר בווידי אישי של ג'וזף בייס, איש ממשל נאמן במדינה דיקטטורית שרק רוצה יותר כוח.

בספר הזה יש הכל. כתיבה מעולה, עלילה שזורמת והוא בעיקר מציב בפני הקורא דילמה לא קלה. הגיבור הראשי הוא אדם נורא, אבל כל כך קשה שלא לאהוב אותו ולא לקוות שהנה, עוד רגע הוא יחזור למוטב ויכפר על הכל.


אני אוהבת ספרים כמו הספר הזה, כאלו שבאים אליהם בלי שום צפיות והם בתמורה מצליחים להעיף אותנו לשמים.

הספר הזה הוא יצירת אומנות, אין לי שום דרך אחרת לתאר אותו.
המילים נוגעות בדיוק איפה שצריך, המשפטים גרמו לי לחייך לעצמי ולנפשי לדמם.
מזמן לא קראתי ספר שגרם לי להתמוגג מכל מילה ומילה.
אתם חייבים לקרוא אותו.

לסאראמאגו יש השפעה קסומה עליי, אני מתחילה לקרוא ונבלעת. לא רואה שום דבר חוץ מהמשפטים הארוכים שלו והערות החכמות שלו.
בספר הזה, אחרי תקופה ארוכה שלא יצא לי לקרוא את סאראמאגו, קרה בדיוק אותו דבר.
הפסקתי לקרוא רק כי העולם הכריח אותי, מבחינתי אם הייתי יכולה הייתי מסיימת את הספר הזה בכמה שעות.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בסאראמאגו זאת נקודת המבט האחרת שלו, המתריסה, הלא פופוליסטית, הוא ראה דברים בצורה נורא חדה, אכזרית ולא מקובלת, אבל הוא לא פחד לבוא ולכתוב את זה, ממש לזרוק את זה לקורא לפנים.
ופה, בספר הזה שעוקב אחרי קין, הרצח האכזר שקטל את אחיו הטוב, אי אפשר שלא להרגיש חיבה כלפי קין למרות הסיפור התנ"כי שעליו כולנו גדלנו. ובעיקר, אי אפשר שלא לשנוא את אלוהים, המלא בעצמו, המשחק באנשים כמו בחיילי שחמט.
אני מניחה שהדבר שהכי אהבתי בספר המוצלח הזה, זה שמישהו סוף סוף בא ותיאר את כל מה שחשבתי בעצמי על הדת (כשעוד היה לי אכפת מספיק בשביל לנסות להאמין) ועל אדון אלוהים.