"רצח זה לא רק כשלוקחים אקדח ויורים." אמר בייליס, "רצח זה גם כשרופא, או אחד שקורא לעצמו רופא, עושה דברים שאסור לו לעשות" (עמוד 26).
"שעות מתות" (הוצאת כתר, 2004) הוא ספרו החמישי והאחרון של אורי אדלמן. גיבור הספר הוא ד"ר נועם דנציג, כירורג צעיר ומבריק. דנציג וארוסתו אפרת, רופאה גם היא, מתכננים להתמחות בבוסטון. אולם לילה אחד מנסה דנציג, המשמש רופא תורן בחדר המיון לבצע הליך רפואי שאינו מוסמך לבצעו בניסיון להציל את חייה של תמר בייליס, בתו בת השבע עשרה של אנריקה בייליס, קבלן מעשירי הארץ. מצבה של תמר התדרדר במהירות והיא נפטרה על שולחן הניתוחים. אביה, הקבלן בייליס זועם על מותה ונשבע לנקום בדנציג שלתפיסתו התרשל במילוי תפקידו.
בעוד דנציג נאבק להוכיח את חפותו וכי אינו אשם ברשלנות רפואית מתברר לישעיהו רוזן, מנהל "הרשות לאבטחת מתקנים", שתפקידה להגן על הביטחון במתקנים אזרחיים בעלי זיקה ביטחונית או צבאית, כי במידה ודנציג יוכיח את חפותו עשוי להיחשף פרויקט ביטחוני רגיש ומסווג החיוני לביטחון ישראל. עד מהרה מוצא עצמו דנציג מטרה מהלכת ונאלץ להימלט על חייו.
בספר ניכר כי המחבר ערך תחקיר יסודי שכלל בין היתר סיורים ממושכים בשלושה בתי חולים. החבר גם נועץ ברופאים רבים לצורך הבנה יסודית של המונחים הרפואיים וההשלכות השונות של פעולות רפואיות. הקריאה בספר מדגימה בקיאות זו לצד בקיאות מרשימה בנבכי מערכת הביטחון הישראלית ובמה שניתן לכנות כ"תורת הסוד". האמת היא שאת דמותו של גיבור הספר הרופא נועם דנציג מצאתי כבלתי נסבלת. דנציג מושלם מדי, ישר מדי, וגם (וזו היא תכונתו הגרועה ביותר) מוצלח. כל מה שהוא נוגע בו (חוץ מתמר בייליס המנוחה) "הופך לזהב". בין שהוא צריך להפגין את כישוריו כמנתח, כמאהב או כאיש מבצעים בחו"ל הנאבק במתנקשים מקצועיים. כל זאת כשהרזומה הביטחוני שלו מתמצא בשירות "כחובש צבאי בגדוד שריון" (עמוד 205). אפעס, לא אמין ולא מעורר הזדהות.
לעומת זאת לא יכולתי שלא לחבב את "האיש הרע" בסיפור – ישעיהו רוזן. רוזן, ניצול שואה הדובר רוסית וגרמנית שוטפת, שירת בעבר במוסד כלוחם וכמפקד ביחידות המבצעות של הארגון. "פעמיים הרג רוזן במהלך השירות שלו, שתיהן בתקופה שבה מילא תפקיד בכיר במוסד" (עמוד 285). הפעם השנייה היתה כאשר הוחלט להרוג בכיר בארגון טרור ערבי. רוזן נדרש להתחזות לנציג קבוצת ניאו-נאצים המוכן לתמוך כספית בארגון הטרור.
"הם נפגשו בבר על יד שדה התעופה של לרנקה, הרימו כוסית לתחיית הרייך השלישי (הקורבן המיועד היה מוסלמי אדוק, אבל באירופה הרשה לעצמו לשתות אלכוהול בכמויות נדיבות), וכוסית נוספת לכבוד היום שבו תימחק ישראל מהמפה. רוזן ליווה את הערבי למכוניתו וירה בו באקדח מצויד במשתיק-קול כשהלה התניע את הרכב. בתוכנית המקורית נקבע שרוזן יגיע איתו למכונית, וסוכן אחר ילחץ על ההדק, אבל הסוכן נפגע באקראי מאופנוע ברחוב ושבר את עצם השוק. רוזן, שידע כמה מאמצים הושקעו כדי להביא את הטרוריסט למפגש הזה, נטל על עצמו את תפקיד המחסל.
גם את החיסול הראשון, שהתרחש בהמבורג, רוזן לא היה חייב לבצע באופן אישי. הוא התנדב לעשות זאת. לא מתוך הרפתקנות או שחצנות, אלא כחלק מהתפיסה הפיקודית שלו. כמה שבועות לפני כן הוא נתמנה לתפקיד שבמסגרתו יהיה עליו להורות לאנשיו להרוג. רוזן האמין שאם הוא אמור לשלוח אנשים למשימות כאלה, חלה עליו חובה להתנסות בהן באופן אישי, להעמיד את עצמו באותם סיכונים, באותו מתח. רק כך יוכל להביט לסוכנים שלו בעיניים כשהוא שולח אותם להרוג" (עמוד 286).
הדילמה שבה מציב אדלמן את רוזן עוסקת בשאלה האם המטרה (ביטחון ישראל והגנה על סודותיה) מקדשים א האמצעים (פגיעה והרג אזרחי המדינה העשויים לחשוף את הסוד.
את הספר קראתי בטיול הגדול לדרום אמריקה בעודי שרוע על ערסל בחופי איי סאן-בלאס שבפנמה. אמת, הוא לא מושלם ורחוק מן האיכויות שהפגין אדלמן בספרו "משוואה עם נעלם" (לטעמי, ספר המתח הישראלי הטוב ביותר) אולם הוא מותח ומרתק את הקורא תוך שמירה על אמינות גבוהה של הדמויות וריאליזם גבוה של האירועים. בהחלט אפשר.
