מעולם לא הצלחתי להתקדם בספר של לאור, קל וחומר לגמור לקרוא אחד. קשה לי עם הנפיחות העצמית ועם היעדר ההומור. הוא מנסה לגלם רוח תקופה, הוויה היסטורית, לשקף תודעה לאומית, ובמצב כזה יש בדרך כלל שתי אפשרויות: או שהוא יכרע תחת העומס, או שאני אכרע. ובדרך כלל אני לא מחכה לראות אם הוא כורע תחת נטל המשימה, אלא כורע קודם בעצמי. הוא מנסה לגלם את רוח הדור, רוח התקופה, זעקת האפוס וכו' וכו', עד שזה מתחיל להתנפח כמו בלון שאיבד שליטה.

על אף ציון של ארבעה כוכבים, אציין כי בערך באמצע נשברתי והחלטתי להפסיק עד שהחבר שהמליץ עודדני לחזור אליו. פעם נוספת, 100 עמודים או מעט פחות אחר כך, כמעט ואמרתי נואש (ונזכרתי בכל השבחים שקצר הספר). בחיים לא קראתי ספר כזה (למרות שקביעה כזאת סביר להניח שמצביעה יותר על הבורות שלי מאשר על חדשנותו וייחודיותו של הסופר), שניפץ כנראה כל מוסכמה שהחזקתי בה לגבי מהו מבנה נכון של ספר, ועוד שורת מוסכמות נוספת שלא חשבתי עליהן כלל (למשל - ואין זה ספויילר - פניית המספר לקורא והדרכתו כיצד יש לשוב ולקרוא קטע שזה עתה נקרא). הרבה דברים לא הבנתי - משפט או הערה בסוגרים שגרמו לי פתאום להרגיש שאחיזתי בסיפור נשמטת ואני תוהה "למה הוא שם את זה שם?" - אני לא יודע אם הדבר נובע מסכלותי או מכך שאינם אמורים להיות מובנים (ובראש עולה לי המילה "פרובוקציה").
בספר נתקלתי במשפטים בצרפתית, גרמנית ולטינית והואיל ואין לי שום ידיעה בשתי האחרונות הפריע לי שלא הפנה כל משפט כזה להערת שולים ובה תרגומו (אם כי זה מרגיש לי כהחלטה מודעת, ולא כשיקול שלא עלה בדעת המחבר/העורך). ואני מתלבט אם להרחיב את התלונה גם לאזכורים של דמויות (נניח אלקטרה או אפיגניה), שכן כאן הקורא יכול להעזר באינטרנט וכו' (ועדיין לא מתחוור תמיד ההקשר, וזה מחזיר אותי למשפט האחרון בפסקה הקודמת)
כשלא נמלאתי תסכול (ואולי קצת גם אז) נהנתי מאד. ואני משוכנע כי אט אט אחשוף ואפענח בדיעבד רבדים וחלקים שהיו סתומים לי, והנאתי תגדל.