• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
רופא לבן אלים שחורים

רופא לבן אלים שחורים

מאת אורי שורצמן

הביקורת של שועלה

תמונה של שועלה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
רופא לבן אלים שחורים

רופא לבן אלים שחורים

מאת אורי שורצמן

הביקורת של שועלה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של שועלה
הוצאה לאור:אריה ניר
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:סוציולוגיה
הקודמת
אלי
לפני 14 שנים

“ספר מדהים ומרתק. תרבות אפריקאית ששמה לנו, התרבות המערבית מראה מפחידה במיוחד על איך ששכחנו את הדברים”

7/11
ביקורות על רופא לבן אלים שחורים
הבאה
ציון
לפני 13 שנים

“היה לי אלרגיה במשך 3 שנים ואף רופא לא ידע מה זה.התחלתי לחפס בעצמי פתרונות ואחד מהם הוא הספר הזה.שמ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

ספר מאד מענין ופוקח עיניים לחווית חיים כה שונה משלנו. קראתי אותו בעודי מאושפזת בבי"ח והיה מענין לפגוש דווקא שם בגישות כה שונות לחולי שגעון מוות וריפוי. במיוחד הרשימה אותי ההתייסות למוות בתרבות האפריקאית. לרגע הצלחתי לטעום משהו מחיים שבהם המפגש עם המוות הוא כמעט יומיומי ומצורת הסתכלות שרואה בו חלק מהחיים ומקבלת אותו, מתוך אמונה מוחלטת בנוכחותן של רוחות המתים בתוך החיים וקשר איתן. כנ"ל היחס לשגעון וחריגות - כל כך שונים. החיים כל כך במגע הדוק עם כוחות הטבע. מרשימה מאד גם בחירתו של רופא לבן ומודרני לחיות עם משפחתו בסביבה כזו. שווה קריאה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של יעל
יעל
ל
לילך
2קוראים|גיל ממוצע57|100%נשים

על המבקרת

תמונה של שועלה

שועלה

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
69 ביקורות•2 נבחרות•289 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•סיפורי חיים
תמונה של שועלה
שועלה
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות69
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה289
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת31ספרות מקורית15סיפורי חיים3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של שועלה

העדויות

העדויות

מרגרט אטווד

אני מודה שהמוטיבציה שלי לקריאת הספר היתה הסדרה שהממה אותי בעוצמתה - סדרה שהלכה והשתבחה, ובעונה האחרונה עלתה לגבהים, לטעמי. הסדרה הסתיימה מבלי שהעלילה הגיע לפתרון, והרגשתי ממש קשורה לדמויות ומתגעגעת אליהן, ועל כן נמשכתי לקרוא את העדויות שקיבל הרבה שבחים, ואני חייבת לומר שהתאכזבתי. מצד אחד הספר ריתק אותי ומאד נהניתי לקרוא אותו, אך לא ממש הצלחתי להתחבר לדמויות והרגשתי שהכל די חד מימדי וגם די לא אמין בחלקים רבים (בעיקר לקראת הסוף). בעוד שבעונה האחרונה בסדרה הדמויות עוברות תהליכי שינוי ומשורטטות עם הרבה רבדים וסתירות וקונפליקטים, בספר הדמויות די חד מימדיות,שטוחות ופשוט לא משכנעות. כמעט אין קונפליקטים פנימיים וגם מערכות היחסים ברובן רדודות. נראה כאילו הדמויות הן רק כלים להעברת רעיונות. נכון שיש כאן תיאור משכנע של השחתת הנשמה במדינה פשיסטית תיאוקרטית ששוללת לחלוטין את חופש הבחירה וכל היחסים הם יחסי אלימות וכוחנות. אבל זה לא מספיק כדי להחזיק ספר של 400 עמודים. סורי.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•שועלה
הישרדות

הישרדות

גייל שיהי

ספר מטלטל ומרתק על סיפור הצלתה של ילדה/נערה שעברה את זוועות תקופת הקמר-רוז' בקמבודיה. שיקוף לתהומות אליהם יכולה להגיע הנפש האנושית ועל כוחותייה להשתקם ולהתרומם למרות הכל. מודה שלא הייתי מודעת לגודל הזוועה שעבר העם הקמבודי - לא פחות מהשואה. במהלך ארבע שנים חיסל הקמר רוז' כרבע מבני עמו באופן אכזרי, כשאינו חס על נשים וילדים. במשך כמה שנים בתקופה הקריטית בילדות להתפתחות הנפש האנושית ראתה מום את בני משפחתה נעלמים, נירצחים וגוועים ברעב והיתה עדה למחזות זוועה ולביטויים הגרועים ביותר של הרוע האנושי, כשהמשטר האכזרי מדכא כל מה שטוב, יפה ואנושי - כולל הזכות להביע או לחוש רגשות. השכלה ואהבה נחשבו חטאים שדינם מוות. כל זאת בשם אידיאלים קומוניסטיים כביכול ורצון לברוא "עולם חדש" (דמיינו עולם ללא דת...). מופלא לראות את כוחות הנפש של מום ואיך היא בכל זאת הצליחה לשרוד לא רק בגוף אלא גם בנפש. מסמך חשוב ומרתק. כתוב היטב, מנקודת מבטה של האם המאמצת הנפלאה ושל הילדה עצמה. החלקים שפחות אהבתי בספר הם הנסיונות הקצת רדודים לטעמי של שיהי לנסח תיאוריות שמסבירות את התהליכים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•שועלה
חמדת

חמדת

טוני מוריסון

סוף סוף סיימתי לקרוא את חמדת. מערכת היחסים שלי עם הספר ממושכת. כבר כמה שנים הוא משך אותי, קודם בחזותו, וגם על ידי איזכורים פה ושם בתכניות ספרותיות, אך כל פעם כשהצצתי בכריכה האחורית נרתעתי. בצדק, כפי שהסתבר בדיעבד, חשתי שיש כאן הצצה את תוך האופל. לבסוף החלטתי לצלוח אותו והסתבר שזה לא קל. מודה שמצאתי את הספר קשה מאד לקריאה והתקשיתי להתחבר אליו במשך מאה וחמישים העמודים הראשונים - כל פעם לקחתי ונטשתי, עד שבאמצעיתו ניתפסתי והוא אחז בי בקרביים. אכן, כפי שציינו כאן אנשים, יש בספר עירבוב בין ריאליזם וסוריאליזם, בין פרוזה לשירה, ויש הרבה קטיעה ובילבול מכוונים, כך שלעתים קרובות לא ברור מי הדובר ומה בדיוק קרה. כפי שאני מבינה זאת, זו אחת התימות של חמדת: הסימביוזה בין הדמויות, והקושי להפריד בין מציאות פנימית וחיצונית. אבל לפעמים זה מרגיז ומקשה על ההתחברות לסיפור. וגם - התיאור של ההתרחשויות הוא הרבה פעמים "מבפנים" - מתוך החוויה הבלתי אמצעית של התודעה, עירוב של חוויה חושית, אסוציאטיבית, שבה מתערבבים עובדות עם תשוקות עם זכרונות עם פנטזיות...זה הקושי בחווית הקריאה וזו העוצמה. לי לקח זמן להיכנס לזה, אך כשזה קרה זה קרה, ואני מוצאת שכפי שהספר נכתב באופן זה, גם חווית הקריאה בו היא מאד קשה לתרגום למילים קוהרנטיות. אני יכולה רק לשתף בתחושות, מחשבות ואסוציאציות שעלו בי: חיבור חזק של החוויה האישית והקולקטיבית - נושא העבדות ונושא האמהות והאבדן. חווית העבדות מהמקום הפנימי של מה זה אומר שלוקחים ממך הכל, שהופכים יצור תבוני עם נשמה לחפץ שימושי, כשנוטלים מאדם את הזכות להיקשר, לאהוב, להגן על אהוביו, לכבוד עצמי. תיאורים חזקים, צורבים של חווית ההשפלה, אבדן הזהות, והאושר שבגילוי עצמי מחדש בעצם זה שמישהו משלם לך מטבע על עבודה שעשית. זוועות העבדות מתוארות בתמונות ואנקדוטות מחרידות של התעללות ועינויים, אך גם בתיאורים טריוויאליים לכאורה, של אקטים של מחיקה והשפלה שהם קטלניים באותה מידה. מה ששובר את סת' זה לשמוע איך "המורה" (שמודד את הסחורה האנושית שלו בסרט מידה) ותלמידיו עושים רשימה של תכונותייה החייתיות, ומה ששובר את האל זה לראות איך לוקחים מאשתו אהובתו בכוח את החלב שנועד לתינוקה. "גרוע בהרבה היה...שכל אדם לבן יכול לקחת את גופך ואת נפשך תמורת כל מה שעולה על רוחו. לא רק להעביד אותך, להרוג אותך, או לחבל בגופך - אלא לזהם אותך בצורה כזאת שתשכחי מי את ולא תצליחי להיזכר" (עמ' 246). ויש את חווית האבדן של סת' - הצער והאשמה האינסופיים והגעגועים, ועולם הרוחות (רוחות העבר? ההיסטוריה? הסבל שלא סופר? הנשמות שנשכחו?) - האופן שבו הם מרוקנים את החיים אך גם ממלאים אותם - (באסוציאציה עלה בי "הדיבוק") והקושי וגם ההכרח להיפרד. עלה בדעתי שהעבדות של השחורים בארה"ב היא זוועה אנושית לא פחות מהשואה, אלא שהיא לא קיבלה את אותו עיבוד בנרטיב ובטקסים ובמורשת (אולי זה רק נדמה לי כי אני חיה בישראל שבה יש סוג של פולחן שואה ולא מספיק מכירה מה קורה בארה"ב, אבל נדמה לי אם איני טועה שהטראומה המתמשכת של השחורים בארה"ב, לא רק שלא קיבלה אלא גם לא מקבלת את המקום הראוי, ומכיוון שלא קיבלה מספיק עיבוד, עדין רודפת ומלווה את המציאות העכשווית). שורה תחתונה: ספר קשה לקריאה בכל המובנים אך עוצמתי ומטלטל - שווה את המאמץ.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שועלה
אוטולין הולכת לבית הספר

אוטולין הולכת לבית הספר

כריס רידל

אחד מספרי הילדים המקסימים ביותר. כל כך נהניתי לקרוא אותו ולהתבונן בו יחד עם בני (בן 11). מעין חיבור מיוחד בין ספר מאויר לקומיקס, כשלאיורים ולטקסט מישקל שווה בקידום העלילה וחלק מהפאן הוא לחפש באיורים רמזים ופרטים. הספר רווי מקוריות, יחודיות, הומור מיוחד כל כך אנגלי וקצת נונסנסי ואקסצנטרי, ובעיקר המון רגש. האיורים כל כך נוגעים ומכמירי לב. ברגעים מסויימים נזכרתי בדוקטור סוס, במובן זה שרידל בונה עולם יחודי שקשור ומזכיר את העולם שלנו, אך שיש לו את ההגיון והחוקים משל עצמו. בלב ליבו של הספר, כמו גם בספרים אחרים של רידל (אוטוליין והחתולה הצהובה, משהו אחר), נמצאים נושאים מאד טעונים - בדידות, חריגות, דחיה, הורים מזניחים, כמיהה לידידות, פחדים. אך בכל אלה רידל מטפל כבדרך אגב בצורה מרומזת וקלילה עם כל כך הרבה הומור, אך מבלי להדחיק ולטשטש. וזה מה שנותן לספר את האיכות הכה מדויקת ועמוקה שלו. דמותו של מר מונרו - יצור מוזר שכל כולו מוסתר על ידי שיער ושאינו מדבר, עוררה בי כל כך הרבה רגש של הזדהות, ובעיני זהו הישג מופלא. האיורים של רידל - פשוט תענוג. ספר מלא אהבה ומעורר אהבה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שועלה
נמכרה

נמכרה

פטרישיה מק'קורמיק

ספר שחושף ומביא למודעות את התופעה המזעזעת של מכירת ילדות נפאליות על ידי הוריהן לשמש כשפחות מין בתנאים מזעזעים. תופעה שהיקפה לא מבוטל ולצערנו אף גדל בהרבה לאחר רעידות האדמה האחרונות בטיבט. פשוט נורא כמה העולם יכול להיות אכזרי. אני תמיד חושבת איזה ברת מזל אני שנולדתי בחלק זה של העולם. עם כל המלחמות והצרות - זה מתגמד. באופן מפתיע, למרות הנושא הסנסציוני, הספר כתוב בעדינות ובמינימליסטיות פיוטית, ומצליח לשחזר את נקודת המבט הילדית התמה והפשוטה, ולשמר בכך את כבוד הילדה שחולל, ועל כך מגיעים לו חמשת הכוכבים.
כדאי ואף ראוי שאנו, כבני החברה המערבית, נהיה מודעים יותר לתופעות כמו סחר בילדים וזנות ילדים כשאנו באים לצרוך ולהנות ממדינות שמאפשרות ואף מעודדות זאת מסיבות כלכליות (כמו תאילנד והודו). זהו אות קלון על החברה המערבית שאינה נוקטת בסנקציות משמעותיות כנגד תופעות אלה והמדינות שמאפשרות אותן.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שועלה
כופרת

כופרת

אייאן חירסי עלי

מטלטל, מרתק, מטריד ומפעים. סיפור חיים ואישיות מעוררות הערצה (ואני לא טיפוס מעריץ). תמיד מפעים אותי איך אדם שחי בדיכוי כה גדול מוצא את כוחות הנפש להתעלות ולהיחלץ מהכלוב. סיפור שיחרורה הפיסי והמנטלי של אייאן מהכלא הרוחני ותנאי החיים הבלתי אפשריים שבהם גדלה מרתק ואף שופך אור על מה זה לגדול כאשה במדינה אפריקאית מוסלמית (סומליה) או בערב הסעודית: שטיפות מוח איסלאמיסטיות שבבסיסן האידיאולוגיה שאשה צריכה להשלים עם כל התעללות והשפלה כי זה רצון אללה הרחום ותפקידך להיכנע ולקבל. כל ספק וחופש מחשבה הוא כפירה שדינה נידוי חברתי וענישה אכזרית עד כדי הוצאה להורג. ועל כך נוספות הטראומות וההתעללות הפיסית של מילה אכזרית בילדות ומכות אכזריות ותנאי החיים הקשים. לא יאמן שהאשה הנדירה, המדהימה והמוכשרת הזו עמדה להימסר על ידי אביה כמו עז בשוק לבחור קהה ואוויל שהיה מדכא אותה ומשתמש בה לצרכיו, ולא יאמן שברגע של אומץ בלתי נתפס היא בחרה לברוח מגורל זה. אך סיפורה של אייאן מעבר להיותו סיפור אישי מרתק, משקף גם את גורלן של מיליוני הנשים שלא זכו כמוה להימלט מגורל אכזר זה, ואת עומק הדיכוי שמוטמע בבסיס האידיאולוגיה האסלאמית של השריעה כנגד זכויות אדם לחופש הביטוי והמחשבה וכנגד זכויות נשים בפרט. אומץ ליבה של אייאן והיושרה הפנימית שלה ממש מופלאים, וכנגד כל אופנת הפוליטיקלי קורקט המערבית, היא אינה מגמגמת ואינה חוששת לבטא בצורה בהירה ונוקבת את הביקורת שלה על האיסלאם. גם כשהיא מותקפת ומאויימת פיסית וחייה בסכנה (שותפה ליצירת סרט שמותח ביקורת על יחס האיסלאם לנשים נירצח והיא מקבלת איומים), היא לא מושתקת וממשיכה להשמיע את מה שיש לה לומר ולהילחם למען זכויות נשים מוסלמיות. הספר ניכתב לפני כשמונה שנים, עוד בטרם גלי ההגירה הנוכחיים לאירופה, וכבר אז חירסי מזהה נכון את האיום התרבותי שיש בהכלה סובלנית של תרבות ששוללת זכויות אדם בשם סובלנות לרב-תרבותיות וחופש הדת. איזה חופש יש לאשה שמגיל אפס שוללים ממנה את יכולת החשיבה החופשית והבחירה? היא שואלת. מרוב רצון להיות רגיש ולכבד את תרבות המהגרים ובשם הרלטיביזם המוסרי, החברה המערבית מאפשרת ומכחישה המשך קיום של פשעים כמו מילת ילדות ורצח על כבוד המשפחה גם כשאלה ממשיכים להתקיים בתוך תוכה (אחד המאבקים של חירסי היה לעקוב סטטיסטית אחרי היקף תופעת רצח "על כבוד המשפחה" בהולנד. מסתבר שהרשויות כלל לא כללו קטגוריה שכזו במניעים לרצח מתוך הכבוד הרב שרחשו לתרבות המהגרים. רק לאחר התעקשותה התבררו מימדיה המפלצתיים של התופעה).

חוויותיה של אייאן מאפשרות לקורא הצצה לתרבויות של סומליה וערב הסעודית - מבט מבפנים על מה זה להיות אדם ואשה בתרבויות כה שונות אלה על המאבקים הפוליטיים, תרבותיים דתיים ושבטיים. מאד מאלף לקבל הצצה לעומק הקשר השבטי בסומליה, על הטוב והרע שבו, ועל החוויה הפסיכולוגית של לגדול בתרבות הדתית פונדמנטליסטית של ערב הסעודית. גם במובן זה הספר מאד מלמד ומרחיב אופקים.

למרות שהייתי מודעת לנושא גם לפני, לאחר קריאת הספר חשתי מזועזעת מהיקף ועומק הדיכוי של נשים בחברה המוסלמית ומהיחס האכזרי כלפיהן. חשתי צורך לקרוא יותר על נושא מילת הנשים. מסתבר שכ125 מיליון נשים עברו טראומה זו (!)וכל שנה מצטרפות 2-3 מיליון ילדות/נערות נוספות. במדינות אפריקאיות מוסלמיות כמו סומליה, גאנה מצרים וסודן בין 88-99% נימולות, אך גם בתוכי אירופה הנאורה, אלפי ילדות מועלות כקרבן על שולחנות המטבח בהולנד צרפת וגרמניה במהלך חופשת הקיץ שלהן. מה שמטריד ומזעזע יותר הוא שבחברות השמרניות אין לאשה מגן ומוצא, כי ההורים/משפחה/ שבט שותפים לדיכוי ולא יגנו עליה אם תהיה במצוקה. תמיד היא תהיה אשמה, גם אם נאנסה או הוכתה. תמיד "כבוד" השבט או המשפחה יהיה הערך העליון. ובחברה המערבית, המאבק בתופעה לא מספיק חריף.
אני קוראת לכל מי שזה מזעזע אותו, כמוני, לתרום לקרן desert flower foundation שהוקמה על ידי סומלית שבדומה לחירסי עברה את טראומת המילה ונמלטה באומץ רב מגורלה. הקרן עוסקת במאבק לבלימת התופעה ובטיפול בנפגעותיה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שועלה
השפה הסודית של בעלי-החיים

השפה הסודית של בעלי-החיים

טמפל גרנדין

ספר מרתק בעיני. ניתוח של הפסיכולוגיה של בעלי החיים מנקודת מבטה של אוטיסטית (גרנדין מאובחנת כאספרגרית, שזה סוג של אוטיזם עם רמת תיפקוד גבוהה ואינטלקט תקין ומעלה). גרנדין טוענת לדמיון בין האופן שבו המוח האוטיסטי ומוחם של בעלי החיים מתפקד. בגדול, היא טוענת ששניהם תופסים את העולם באופן חזותי ולא מילולי, ושמים לב לפרטי פרטים כשהיכולת להכללה והפשטה, לעומת זאת, נמוכה או חסרה. משום כך, שניהם רגישים מאד לשינויים וגירויים שאדם רגיל לא יבחין בהם. אפשר לראות זאת כלקות או כיתרון. אוטיסטים, בחלקם, וכמוהם בעלי חיים, נחנו ביכולות מדהימות וגאוניות שאנשים רגילים לא מסוגלים להם. במידה רבה הניתוח וההבנה שלנו, כאנשים רגילים, את ההתנהגות של בעלי החיים לוקה בחסר בשל השוני הרב באופן שבו אנו תופסים את הדברים. גרנדין טוענת ואף מוכיחה, כי בעלי חיים נחנו ברגשות עמוקים ובאינטיליגנציה.
אפשר ללמוד מהספר המון על בעלי חיים וגם על החוויה האוטיסטית, ממקור ראשון, אך צריך גם להתייחס בסקפטיות לחלק מהנתונים. הבעיה העיקרית של הספר היא שגרנדין מערבבת עובדות , תיאוריות, השערות ודעות, ומסתמכת לעתים על נסיונה האישי בלבד או על מקרים בודדים (אם כי במקרים רבים היא מביאה כהוכחה ניסויים, מחרידים ומזוויעים, שנעשו בבעלי חיים). בנוסף, כשם שאנו, "הרגילים" לכאורה משליכים על בעלי החיים את הפסיכולוגיה שלנו, גם גרנדין לא חפה מזה ויתכן שגם היא מייחסת להם תכונות לא להם משום שהן קיימות אצלה. בכל אופן, יש בספר חומר למאות שנים של מחקרים (שאני מקווה שלא יערכו...) והוא מאד מעורר למחשבה.
הספר מאופיין בשילוב מדהים, שאולי אופייני לאספרגר, של איכפתיות ואמפטיה אדירה לבעלי חיים מחד, עם תיאורים אכזריים בבעלי חיים מאידך. גרנדין עצמה ידועה בכך (ואף מתפארת בכך בספר) שחוללה מהפך בתעשיית הבשר בארה"ב כמתכננת של "משחטות הומניות" שממזערות, כביכול, את סבלן של החיות המובלות לטבח. גם בכך יש פרדוכס מסוים, אבל אולי באמת היא תרמה הרבה לרווחת בעלי החיים האומללים האלה ומוטב שכך. בכל אופן התרשמתי עמוקות מאהבתה החזקה לבעלי החיים ומיכולתה לחוש אמפטיה כלפיהם, וזה בהחלט מעורר מחשבות גם לגבי אוטיזם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שועלה
גמר טוב

גמר טוב

יוכי ברנדס

בהתחלה חשבתי לתת לספר רק שלש כוכבים, אבל רק עם גמר הקריאה חשתי שהוא נגע בי במקום עמוק יותר. אולי כדתל"שית (לפני יובלות) מתוך המקום שגדלתי בו ועזבתי אותו- החברה של הדתיים הלאומיים (מפד"ל דאז), מצאתי שהספר נוגע באופן עמוק ואמין בנקודות כואבות שמתייחסות לקיום בחברה הדתית. כמו הדרישה להתבטלות של הפרט מפני הקהילה. כמו ההתייחסות המעמדית, הגזענית למעשה, שטבועה כל כך עמוק בתפיסה ובהלכות החיים החרדיים ושבאה לידי ביטוי בהתייחסות למיהו זיווג טוב בעולם השידוכים, או ביחס לחילוניים ול"גויים". ההתנשאות. והדיכוי. והסירוס הרגשי ממש (שבא לביטוי בעיקר בדמותו של בנימין). ואיך בחורה מלאת חיים וחלומות עם נטיה אמנותית מנסה לשרוד מבחינה רגשית ורוחנית בתוך כל זה עד שזה מחלחל גם לתוכה. ובתוך כל זה שזור סיפור טרגי (שלא אפרט כדי לא לקלקל למי שקורא) ששוב מאיר את הקונפליקט בין אנושיות חמה וחיה לנוקשות קרה ומתנשאת ומצמיתה. דמותה של גיתה מגלמת את האלטרנטיבה ל"חניוקיות" - האפשרות להיות דתי וגם חי ואוהב ואנושי ולא מתנשא, אך היא נדחיית ומבודדת על ידי ה"טובים יותר". כמה אני שמחה שאני לא שם. היה משהו בספר שהזכיר לי את סדרת הטלויזיה "מרחק נגיעה" (מומלצת).

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שועלה
חוקי הבית

חוקי הבית

ג'ודי פיקו

צובט את הלב, נוגע, מלמד, מרתק וגם ארוך מדי ודוחה במקומות מסויימים. התחלתי לקרוא כי נושא האספרגר וחוויות החריגות עניינו אותי (במקצועי אני עוסקת בחינוך מיוחד והכרתי אנשים עם אספרגר). עם התקדמות הקריאה הופתעתי לגלות (פיספסתי את הכריכה האחורית) שאני בעצם קוראת גם ספר מתח בלשי על פרשיית רצח, ז'אנר שבדר"כ לא מושך אותי, ושהספר גדוש בתיאורים זוועתיים של מקרי רצח. ממש לא ספל התה שלי, כמאמר הפתגם האנגלי. אך היה מאוחר מדי - נסחפתי בעלילה המותחת ושקעתי בקריאה מהנה ומרתקת של 600 עמודים. אני חייבת לציין שבשלב די מוקדם היה לי די ברור מה הולך לקרות בסוף, ולדעתי ניתן היה לקצר וזה רק היה משביח את הספר. כוחו של הספר, לדעתי, מלבד היותו מותח ומרתק, הוא בכך שהוא מצליח לתאר בצורה מעמיקה ומדויקת את חווית האספרגר ולהיכנס לראשו וליבו של בחור עם אספרגר, ככל שאדם "בעל מבנה נוירולוגי טיפוסי" (זה התואר המדעי לנו, הלא אספרגריים לכאורה) יכול בכלל לתאר חוויה זו. זה יומרני כמו לתאר את העולם מנקודת מבט של חתול, או ילד, או זקן...או כל דבר שהוא לא אנחנו - וזו בעצם מהות הספרות. לעולם לא נדע כמה התיאור אמין ואפשרי (וככלות הכל מדובר בדמות בדיונית) אך נדמה לי שפיקו עשתה עבודה מצוינת. אין ספק שנעשתה כאן עבודת חקר יסודית ביותר (בכל הרמות - גם בהיבט של האספרגר וגם בהיבט המשפטי). פיקו בחרה סיטואציה קיצונית שמדגישה את הקצרים (ההדדיים) בתקשורת בין האספרגרי לנורמטיבי ואת התיסכול והטרגיות שנילווים לחוסר ההבנה הזו. כמו בקטע שבו אימו מבקרת אותו בתא המעצר והם מנסים לחבק זה את זו כשמפריד ביניהם קיר זכוכית עבה שגם חוסם צלילים. אולי זה בעצם המצב הקבוע של ג'ייקוב, מהרהרת אימו. פיקו גם מיטיבה לתאר את הקושי העצום וההתמסרות האינסופית של להיות אמא לילד כזה. העלילה מתוארת מכמה זוויות ראיה - של ג'ייקוב הפרוטגוניסט האספרגרי, של אימו, אחיו, עורך דינו והחוקר המשטרתי. הדמויות תלת מימדיות ברובן, ומורכבות. בעיקר ריגשו אותי הקטעים המתוארים מנקודת מבטו של ג'ייקוב. הסופרת הצליחה לבנות דמות מופלאה ולתפוס את המהות המורכבת של התופעה מעבר להגדרות ולסטריאוטיפים - את המוגבלות הרגשית עם התמימות והשילוב הבלתי אפשרי והפרדוכסלי בין חוסר יכולת להיות אמפטי לסוג של אהבה ואיכפתיות כנים אך כה חמקמקים. ניתוק ורצון להסתגר בצד נואשות וכמיהה לקשר, חוסר רגישות מצמרר לעיתים בצד אובר רגישות מכאיבה, ומאחורי חזות של מה שנראה מנוכר ומנותק ולפעמים אלים - משהו כה טהור. אחת המבקרות כאן כתבה שהתיאורים של ג'ייקוב לא אמינים כי הוא דומה מדי לנער רגיל ומורכב מדי. בעיני, דווקא זה כוחו של הספר ופיקו עשתה צדק עם האספרגרים, ואני אומרת זאת גם מתוך היכרות עם אספרגרים. גם לאנשים עם אוטיזם יש רגשות ורצון לקשר ולשייכות ורגשות מורכבים, והם כמהים לכך שנבין את שפתם. ויש גם מקרים גבוליים רבים ורגשות אמביוולנטיים. אני חושבת שהתיאור של ג'ייקוב מרתק ואמין מאד. פיקו חוקרת וחושפת את הנושא על כל ההיבטים שלו, כולל התחבטויות פילוסופיות בשאלות הזהות של אספרגר (האם עדין אהיה אותו אדם בלי "ההפרעה"? האם זה חלק ממני או כולי? האם אני רוצה לוותר על זה?). לעתים נראה שפיתולי העלילה משרתים צורך דידקטי שלה כדי ללבן עוד צד והיבט. סגנונית, הסיטואציות קיצוניות והעלילה צבועה בצבעים עזים. אישית הייתי מעדיפה יותר מינוריות וניואנסים, אך זה ענין של טעם. בסה"כ ספר מצוין.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שועלה

ביקורות נוספות על "רופא לבן אלים שחורים"

רופא לבן אלים שחורים

רופא לבן אלים שחורים

אורי שורצמן

ד"ר אורי שורצמן עשה משהו שרבים מאיתנו רק חולמים לעשותו. במקום לחיות חיים "נורמליים" וסתמיים למדי של עבודה, משפחה, צריכה, נהנתנות וסיפוק המאוויים האישיים, הוא קם, עשה מעשה והלך לעזור במקום שבו זקוקים לעזרה יותר מכל מקום אחר בעולם - גאנה שביבשת אפריקה.

בספרו המקסים והמרגש "רופא לבן אלים שחורים" הוא מתעד חלק מחוויותיו כרופא ביערות הגשם של אפריקה, באזורים הנידחים והעניים ביותר ביבשת, בהם אנשים חיים מתקציב של פחות מדולר ליום, מצב שמוגדר ע"י האו"ם כעוני קיצוני (לידיעתכם, כמיליארד אנשים בעולם נמצאים בקטגוריה זו, מיליארד! ואנחנו מקטרים...)

ד"ר שורצמן הוא רופא פסיכיאטר, ולכן, הוא החליט להקדיש חמישה ימים בשבוע לעבודה רפואית "רגילה", שכוללת למעשה כל טיפול ופרוצדורה הנחוצים לפונים: חיסונים, זריקות, ניתוחים פשוטים, טיפולי שיניים, לידות, הכשות נחשים וחרקים, שברים, מחלות כרוניות, מחלות מדבקות, איידס, מלריה, עגבת ועוד ועוד...אך את יום העבודה השישי הוא החליט להקדיש לרפואת נפש. לשם כך הוא הקים מרפאה ניידת שיצאה לטפל בחולי נפש במרחבי האזור הסמוך לבית החולים המיסיונרי בו הוא עבד.

שורצמן מתאר את המפגש עם החולים המקומיים, את אורח חייהם, השקפותיהם והתפיסה שלהם לגבי מחלה, גוף-נפש ומוות. הוא מודה שהוא הגיע שטוף בדעות קדומות ותחושת עליונות, אך עם הזמן הוא למד להתקרב לתושבים המקומיים, להכירם וגם ללמוד מהם.
הוא מפגין צניעות יוצאת דופן, ענווה ופשטות. פשטות של אדם שבא לתרום, אך יצא ניתרם והוא מודה בכך ומכיר תודה.

הספר פותח אשנב לתפיסות שונות שאינן מתיישבות עם התיאוריות הפסיכולוגיות המערביות מבית פרויד וממשיכיו עליהן כולנו גדלנו. אין הדבר אומר ששורצמן שופך את התינוק עם המים וטוען שיש להיפטר מן הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המערביות, אך הוא בהחלט מטלטל תפיסות מקובלות וגורם לך לחשוב באופן שונה על דברים שניתפסים כמובנים מאליהם. כמו למשל הצורך "הטבעי והבריא" להינתק מן ההורים, המהווה מוסכמה בסיסית ברפואת הנפש המערבית. רעיון זה נחשב מופרך לחלוטין, לא טבעי ואף חולני בחברה הכפרית האפריקאית המקדשת את ערכי המשפחה וסוגדת לאבות ולאימהות הקדמונים הממשיכים לשמור על צאצאיהם ולהיות מעורבים בחייהם באופן פעיל גם בהווה.

לרוב אינני מצטטת מספרים, אך במקרה זה אחרוג ממנהגי ואצטט את ההקדשה המרגשת:
"ספרי מוקדש לשתי נשים מהכפר אסאפו:
לאקויה סה, הכוהנת של אל הנהר, אשר הצילה את תושבי הכפר מהרעלות של בארות המים, כשפי ג'ו-ג'ו, שיטפונות, חמדנות ורוע אנושי. מתה ממחלת המלריה בשנת 2006, לפי החלטתו של האל שלה.
לאנטבמה, מוכרת לחם בשביל המתפתל אל בית החולים המיסיונרי. בכל בוקר נטלה מעיסת הבצק אשר פרנסה אותה ואת ילדיה ואפתה כמתנה סופגנייה לבתי, אמרל. מתה בשנת 2004 מסיבה לא ידועה, אבל עד היום טעם הסופגנייה המתוקה, טעמה של אהבה, עדיין נותר בפיה של ילדתי."

לא נותר לי מה להוסיף, הדברים מדברים בשם עצמם.

לכו לקרוא.

נב התחלתי לקרוא את הספר ביום הכיפורים - בחירה הולמת ביותר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•שין שין
רופא לבן אלים שחורים

רופא לבן אלים שחורים

אורי שורצמן

אתם מכירים את השאלה הילדותית הזו, שנשאלת בתכניות אירוח של חצות לילה, או לחלופין בנסיעה פקוקה במיוחד, עם ילדה סובלנית במיוחד. המראיינים מנסחים את זה בערך כך: "אם הייתה ניתנת לך הזדמנות לשוב בזמן, ולראות תקופה כלשהי בהיסטוריה, לחקור אותה במשך תקופה ולחזור לספר לנו, באיזו תקופה היית בוחר?!". התשובות, בדרך כלל ישקפו את האג'נדה של המשיב. סטודנט מרשים, ישאף לראות את רגע כיבוש הבסטיליה, רב וכומר ישאפו אל תקופות התנ"ך, לוחם-חירות יתגעגע אל מרתין-לותר-קינג, ומוסיקאי בינוני, לא יוותר על כרטיס כניסה למופעי הפריצה של פול מקרטני.

אז בא נדבר רגע על האופציה של המאמינים. על תקופת הנביאים, השדים, האותות והמופתים. לא הייתם רוצים לראות ים נבקע לגזרים; מצורעים נרפאים; מים ודגים מחולקים; ושדים מסולקים?! בכלל, האם חשבתם פעם, לאיפה נעלמו כל היצורים הללו שסייטו את חלומם הקולקטיבי של אבותינו ואבותיהם?! כמובן-כמובן, הכי קל, לתרץ בפשטות מתנשאת. לדחות ולגחך: הבל הבלים, הכול הבל.
כמי שמילא כריסו בסיפורי מופתים פנטסטיים, רוויי פולקלור ונעדרי גבולות: כרכרות מזנקות באוויר בקפיצת הדרך, מכשפות מסולקות על ידי שמות ומלאכים, ופריצים רשעים שמתים באיומות שבמיתות ובמכוערים שבייסורים, תמיד היו השאלות מציקות ומפריעות. האם אכן המרחב שלנו הצמיח את אותם סיפורים נהדרים? והיתה השאלה מנקרת ומעצבת, ועדיין.

לא תאמינו. בזמנינו, כן-כן במאה ה-21, ישנו מישהו שמצא את אותה מכונת-זמן, שהשיבה אותו אלפים לאחור. רופא מיוחד, איש של שליחות מדהימה, אורי שוורצמן שמו. הוא חזר לשם. לתרבות ההיא, שרואה את הכול במימד אחר לגמרי. הוא פגש במכשפות, הכיר את כוחן המופלא ואף מדד אותו בכלים מדעיים מודרניים. ולא, זאת לא פנטזיה נוספת. הוא עשה את זה. הוא היה שם, יש אפילו תמונות.

למי שמתייסר עם שאלות העל-טבעי, ומחפש עוד דרכים נוספות להבין את חוסר ההבנה, חובה לקרוא את הספר המצוין הזה. הניסוי של ד"ר שוורצמן מרתק בכל רגע. כמה הוגים והוזים, השחיזו כישרונות במאמץ ליצור פגישות ההיפותטיות בין דמויות קדמוניות כמו ישו ושליחיו, לבין פסיכיאטר מוסמך. בספר 'רופא לבן אילים שחורים' מסופר על מפגשים דומים, אלא שהם אכן התרחשו במציאות.
ניסתם לדמיין מה קורה לנביא אזורי שטועם כמה שבועות גלולות פרוז'ק? או מה מקורו של טקסט משובח בצרפתית מלוטשת, כשהוא יוצא מפיו של יליד מקומי שמעולם לא שמע את השפה? עד כמה מוחשיות דמויות של גמדים מתרוצצים בבהילות ומנגחים קירות? או התחבטתם פעם בשאלה, מה מועיל יותר כדור פסיכיאטרי, או ליטוף של מכשפה?

השאלות המפעימות הללו, הגיעו עטופות בדמויות חיות לשולחנו של הפסיכיאטר הישראלי אורי שוורצמן בשליחותו במעבה יערות הגשם של גאנה. ההתמודדות שלו, מתוך אהבה וחוסר התיימרות מפעימים. את מקצתם הוא כתב בראליסטיות מצוינת בספרו הנזכר.
לאנשי השחור-לבן, צפויה אכזבה. אין כאן פתרונות וודאיים. המחבר, מתרחק מכל ניסיון שכזה. הוא לא רואה את עצמו כשיר לשפוט. הוא רק צופה ומביט, מסייע במקום שאפשר, ומסתייע ברפואה המקומית במקום שאי אפשר.
מי שיחפש את הטיות השורש 'פרימיטיבי' בהקשר של התרבות המקומית דשם, לא ימצא. הספר לא מתיימר לקבוע מי הפרימיטיבי ומי המתקדם. הוא כמעט לא משווה, את זה עושה הקורא, בעדינות ובזהירות. בסופה של קריאה, נפתח פתח צר כחודו של מחט. שום דבר לא מוחלט.

ובכל זאת כדאי לקרוא. להרחיב תודעה, ואולי להבין עוד מעט מן העבר הקסום והמסתורי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מתלמד
רופא לבן אלים שחורים

רופא לבן אלים שחורים

אורי שורצמן

ד"ר אורי שורצמן הוא פסיכיאטר ו"אפריקנופיל", שעבד מספר שנים בשולה (אוף, המילה בוטלה, חזרה להיות פריפריה) הכפרית של גאנה, בבית חולים כפרי שלא צריך לעמוד בשום סטנדרטים, משום שעדיין לא נקבעו סטנדרטים מתאימים לבית חולים שאין בו מים זורמים, החשמל מגיע או לא מגיע מגנרטור, החולים שוכבים שניים או יותר במיטה אחת, וחסרי המזל שוכבים על הרצפה. שיירות נמלים זוחלות בחדר הניתוח, ולפעמים מגיע לשם נחש ממבה ומכיש חולה למוות.
ד"ר אורי שורצמן לא נשאר במצב "נבדל" מן האוכלוסיה בה הוא מטפל. הוא חי עם האפריקנים, ביחד עם אשתו הרופאה וביתו הפעוטה, באותו הכפר, באותם תנאים. הוא מספר: "בעבודה כרופא ופסיכיאטר בין עצי הבאובב וההובנה של יערות הגשם, איבדתי את הבלעדיות על חוכמת הרפואה. שוב לא הייתי סמכות טיפולית מוחלטת המתערבת בחיי אחרים כפי שהתרגלתי לחיות בישראל, אלא שימשתי כאופציה טיפולית אחת בין דרכי ריפוי רבות ושונות".
כעבור זמן מה, מבין הרופא הישראלי כי מטופליו אינם רואים את הרפואה המערבית כעדיפה על הרפואה העממית המקומית. כפסיכיאטר, הוא רגיל להאזין לתיאור המחלה מפי המטופל, ולנסות להבין גם את הסאבטקסט. הוא מגלה ענין רב בצורה בה מבינים מטופליו את מחלתם וגורמיה, וחוקר לעומק גם את שיטות הריפוי העממיות השונות. בספר הזה הוא חולק עמנו את הרשמים והתובנות שרכש באפריקה, ומציג לנו פסיפס אנתרופולוגי צבעוני ומרתק של עולם האמונות, הדעות והפרקטיקות הנוגעות למחלה ולרפואה באפריקה.
הכנסיות השונות שולחות מיסיונרים כדי להביא את בשורת ישוע המושיע לעובדי האלילים האפריקניים, וכך, אמונותיהם של האפריקנים הם תערובת של אמונה נוצרית ואמונות אפריקניות עתיקות. האמונה בשדים שרירה וקיימת, אבל כיום השדים הם שליחיו של השטן. מחלת נפש נגרמת מהשתלטותם של שדים על גופו של החולה, אבל הכומר יכול לגרשם ע"י קריאת פסוקים מן התנ"ך.
נערה צעירה בהריון האמינה שהעובר הוא בנו של השטן, ולקתה בדיכאון. כומר אפריקני צעיר ישב לידה ימים שלמים, וקרא באזניה מכתבי הקודש, וכך נרפאה. לעובדה שהכומר היה צעיר נאה ועדין לא היה, כנראה, כל קשר לריפוי.
האמונות העתיקות כוללות גמדי יער, המזיקים ואפילו הורגים את המנסים להכנס לטריטוריות שלהם.
מכשפות – שהן הגורם העיקרי לרוב המחלות והפגעים. בהתאם, הדרך הנכונה לרפא את המחלה היא פניה למכשף/ה טוב/ה שיבטל את הכישוף הרע.
אלי יער, אלי נהר ועוד אלים של תופעות טבע שונות, ולכל אל יש את הכוהנים והכוהנות שלו, שנבחרו אישית ע"י האל עצמו.
המתים אינם נקברים ונשכחים. הם מצטרפים אל האבות הקדומים, וממשיכים להשתתף בחיי המשפחה,
בעיקר לצורך עזרה.
ד"ר אורי שורצמן משלב בספר עשרות תיאורי מקרים של מחלות גוף ונפש, ומספר על המחלה בלשונו של החולה, ותאוריו מלאים באמפתיה ובהומור. לדוגמא: הילדה בלינדה לקתה באפילפסיה לאחר שפגשה ביער ענק אדום שיער. הרופא מוציא גלולות לטיפול באפילפסיה, ומבקש מעוזרו (בחור אפריקני חסר הכשרה רפואית) לארוז את הגלולות. העוזר עוטף אותן בדף שתלש מספר של כתבי קודש. הוא "החליט להעצים את כוחם המרפא של כדורי הפנובריטיל בכך שייספגו בקדושה של כתבי האפיפיור".

יכולתי בקלות לכתוב עוד שני עמודים על הספר, אבל אני מתחשבת.... לכן אוסיף רק, כי מדובר בספר מחכים, מענין ביותר, כתוב בכשרון רב, עם הרבה הומור, המתאר בצורה צבעונית ומלאת חיים את התרבות ואורחות החיים בכפר האפריקני, עם דגש על מחלות ומרפאים. וכיון שמדובר בספר עיוני, יש גם השוואות בין הגישה המערבית והגישה האפריקנית-מסורתית למחלות נפש ומעט דיון בהשפעות התרבותיות על מחלות נפש ועל היחס של החברה לחולה. גם זה כתוב בצורה מענינת ביותר, אלא מה?

לפני 10 שנים•אורטום
רופא לבן אלים שחורים

רופא לבן אלים שחורים

אורי שורצמן

אורי שורצמן הוא בוגר החינוך המערבי. חוץ מזה, הוא גם פסיכיאטר בהכשרתו. חשוב לציין את השניים משום שלמרות התמחותו ברפואה מערבית, עבודתו היא דווקא ביערות הגשם של אפריקה. האם יש התנגשות בין הכשרתו המערבית לבין מה שהוא רואה וחווה שם? על זה בונים ספרים טובים והספר שלפנינו טוב הן משום הנושא המדגיש את השונה והן משום המחבר. שורצמן הוא כותב רגיש ואינטליגנטי והחיבור שלפנינו מאיר עיניים.
להביא את הרפואה המערבית לאפריקה מסתבר בסופו של יום (ולאחר שנים) כהבאת עוד צורת טיפול, יחד עם מכשפות, כהני דת ומגרשי דיבוק טובים יותר או פחות. הרופא המערבי הלבן אינו נתפס כעילוי, אלא אם הטיפול שלו מצליח טוב יותר מהקוסם או כהן הדת הסמוך. גם ההצלחה אינה חד משמעית. לא תמיד ריפויו של כהן דת מצליח מהסכיזופרניה בה הוא שרוי שנים והוצאתו ממעגל הפסיכוזה נתפס כהצלחה. פתאום המטופל הוא כאחד אדם, כשרק תמול שלשום נתפס כאוטוריטה בכפרו.
שורצמן מביא לפנינו סיפורים בהם נתקל ומטופלים שעברו תחת ידיו, כמו גם מטפלים אחרים שעבדו יחד אתו. גדולתו, וגדולת הספר, שהוא מביא לפנינו את הידע שלו במלוא הצניעות הנדרשת. במקום להתנגד ולבוז למה שנראה בתחילה כמחול שדים, תרתי משמע, שורצמן בחר בעמדת התצפיתן המעורב, בחר להאמין במה שראה, להשתתף כאחד הכפריים במסעי הלוויות, בריקודים המובילים לטרנס, וניסה לחקור עניינים סתומים ופלאיים. לומר שאפריקה היא פלנטה אחרת זה לגמרי לא יהיה רחוק מהמציאות ככל שמדובר ביערות הגשם, במעמקי הג'ונגלים ובאותם אלה הגרים רחוק מכל ציביליזציה ומכל מה שמקובל עלינו כציביליזציה.
הספר מרתק לרוב. לעתים הוא סוטה מהסיפור של המטופל התורן, מהמקרה הפלאי שנגמר בצורה זו או אחרת לטובה, כשיד הטיפול המערבי קצרה מלהושיע, ונופל להרצאה קצרה וקצרה פחות על הפסיכיאטריה המערבית. ובכל זאת, עטו של שורצמן רגישה, בהירה ומפליאה להביא ניואנסים לרוב. אחרי שקוראים את הספר עוד "אמת" מצטרפת לאמתות אחרות, מה שמוציא את העוקץ מה"אמת" ונותן לנו להבין שהנה יש עוד צורה לחיות והיא אינה עוברת דרך שטיפת המוח של היציאה לפרסומות, של השדרוג הבלתי נגמר במכשירים הכל כך חביבים עלינו ובפרמצבטיקה המערבית. אולי נחשוב שהרפואה שלנו עדיפה, אבל שורצמן הראה לנו שהיא לא תמיד עוזרת ומידה גדושה של צניעות אכן ראויה.
מומלץ בחום.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מורי
רופא לבן אלים שחורים

רופא לבן אלים שחורים

אורי שורצמן

בדומה לספרו הראשון, "אישה לאור ירח", גם ספרו השני של אורי שורצמן משופע בתיאורים אקזוטיים, חושניים ומלאי אהבה אל היבשת השחורה ואנשיה. עם זאת, אופיו של הספר שונה לחלוטין מקודמו. הפעם אין מדובר בעלילה סיפורית, אלא ברצף תיאורי של חוויותיו של המחבר כרופא נפש באפריקה שעליהן נוסף פן באורי מדעי.
במהלך שהותו בגאנה הקים אורי שורצמן קליניקה ניידת שיעודה טיפול במקרים פסיכיאטריים – נוירולוגיים. הנסיעות עם הקליניקה הניידת אל כפרים מבודדים במעבה יער הגשם, אפשרו לאורי מפגש בלתי אמצעי עם הכפריים ואורחות חייהם. ענינו של הספר הוא המפגש בין הידע והתפישות הרפואיות שהביא עמו המחבר כמי שהתחנך כרופא במערב לבין עולם הרפואה, או שמא נקרא לו עולם הריפוי, האפריקאי. שיטות הריפוי האפריקאיות כוללות דרכי טיפול שונות הניתנות על ידי מטפלים שונים – קוסמים, מכשפות וכוהני דת, המשמשים למעשה שמאנים, באי כוחם של האלים. את הטיפול מלווים בני הקהילה, שיחסם אל חלק מהמחלות, ובפרט אל מחלות המוגדרות במערב כמחלות נפש, שונה בתכלית מהיחס אליהן במערב. היחס השונה מתבטא באופן בו נתפשות הסיבות לפרוץ המחלה, ביחס המוענק לאדם שנפגע ממנה ובאופן הטיפול בו.
בספר מתוארים מקרים רבים בהם הגיעו חולים מהלך ימי נסיעה והליכה רבים אל "סנט ג'ון של האלוהים", בית החולים הקבוע שבו ישב אורי ומפגשיו עם חולים בכפריהם. המקרים ודרכי הטיפול משופעים בתיאורים אקזוטיקה, מעוררי תחושת זרות ומסתורין.
בסגנונו המיוחד מטבל אותם אורי בלא מעט אלמנטים פואטיים המוסיפים חן רב. יש לציין כי התיאורים כולם מתוארים באמון רב, מתוך הרבה אהדה למקומיים, הערכה ליכולות המסתוריות של המרפאים שביניהם ומתוך לא מעט צניעות, שהיא כשלעצמה מוערכת. לצד תיאורי המקרים הטיפוליים מובאים אזכורים למקרים דומים במערב. בנוסף, לא אחת משובצים סיכומים קריאים, נהירים ומבוססים של דיאגנוזות ודרכי טיפול מערביות, אליהן מציע המחבר להשוות את דרכי הריפוי האפריקאיות. בהמשך הוא מעלה שאלות מורכבות העוסקות בקשר שבין שיטות ריפוי ותרבות וביכולת הדיאלוג בין השיטות השונות.
בעניין זה, נראה כי למרות שלכך חתר המחבר, ולראיה הרמיזה בשם שניתן לספר, תיאור המפגש הקרוב בין התרבויות השונות ושיטות הריפוי, גם אם נחווה בעוצמה על ידי המחבר עצמו, לוקה בחוסר מסוים באופן בו הוא מתואר ומבואר בספר. דקויות רבות בין שיטות הריפוי נותרות בלתי מפוענחות וממתינות לפיכך לספר הבא.

לא הכנסתי: נראה כי במיוחד בהתייחס לאופני הריפוי בעולם המערב, מתעלם המחבר מרבדים רבים הקיימים לא רק באפריקה, אלא גם בקרב מטופלים מערביים, אם כי בצורה מתונה, מודחקת ודלת ביטוי, כך שקשה הרבה יותר להתחקות אחריה ואולי הופך אותה למרתקת ואקזוטית במידה לא פחותה.

לפני 13 שנים•יותם יעקבסון
רופא לבן אלים שחורים

רופא לבן אלים שחורים

אורי שורצמן

ספר מדהים ומרתק. תרבות אפריקאית ששמה לנו, התרבות המערבית מראה מפחידה במיוחד על איך ששכחנו את הדברים החשובים, הדאגה לקהילה ותפיסת האחר והשונה.
במבט משעשע וכנה, על מצב אמיתינ וקשה, מצליח שוורצמן להתחקות אחר הפערים התרבותיים שבין העולמות ולהביא את החכמה והרגישות הבסיסית הקיימת בבני האנוש באשר הם. ספר פסיכולוגי-אתני שמצליח לפרוץ מתוך עולם מקצועי לעולם האנושי. מומלץ בחום!!

לפני 14 שנים•אלי
רופא לבן אלים שחורים

רופא לבן אלים שחורים

אורי שורצמן

היה לי אלרגיה במשך 3 שנים ואף
רופא לא ידע מה זה.התחלתי לחפס בעצמי פתרונות
ואחד מהם הוא הספר הזה.שמסביר שלא משנה מה מרפא
אותך אפילו כוס מי נחל העיקר שזה עוזר.
צריך ללמד אותו באוניברסיטה את כל הרופאים לעתיד.

לפני 13 שנים•ציון
רופא לבן אלים שחורים

רופא לבן אלים שחורים

אורי שורצמן

ספר מרתק, שנכתב ע"י ד"ר שוורצמן, רופא פסיכאטר אשר שהה באפריקה, מתאר בספרו סיפרים מדהימים של אנשים בשבטים אפריקאים, מעלה את השאלה הגדולה שנשאלת לאורך כול הספר
עד כמה הפסיכיאטריה היא ענין של גיאוגרפיה.
עולם של שמניים, רוחות , ומכשפות מול פסיכאטר

לפני 15 שנים•ענת גרנות
רופא לבן אלים שחורים

רופא לבן אלים שחורים

אורי שורצמן

הספר לא חוטא בחטא הפטרנליזם ובזה דיו , קראתי מזמן ונהניתי , משך אותי אותו מפגש בין הפסיכיטריה המערבית לעולם אחר בעל רציונאל שונה בתכלית ,דבר שהוא החוויה האישית שלי לפעמים

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסמר