בכל פעם שההורים שלי היו רבים והייתי קטנה מכדי לצאת לבד מהבית הייתי נכנסת לחדר שלי סוגרת את הדלת ומנסה בכל כוחי לא להיות שם.
הדרך הטובה ביותר בשבילי להתנתק היתה ספרים. עד היום זה ככה. ספרים רבים היו חברים טובים שלי וליוו אותי בשעות קשות, ובכל זאת כובע קסמים היה תמיד מיוחד. כל ספר הווה בריחה כאשר שקעתי לתוכו, ואיפשר לשכוח את המציאות. הבעיה היא שכשסיימתי לקרוא החזרה להווה היתה מלווה בנפילה קשה. לא כך היה עם "כובע קסמים". במבט לאחור אני חושבת ש"כובע קסמים" לא היה סתם התנתקות וריחוף על כנפי הדמיון. הוא העניק לי את כוח האמונה. האמונה שיום אחד אפרוש כנפיים, אצא מן המקום שאני נמצאת בו, ואראה עולמות נפלאים. עולמי התרחב באותם רגעים מעבר לארבע קירות חדרי שבדירת השיכון הקטנה. חיכה לי עתיד נפלא. ידעתי שיום אחד יהיה לי טוב.

עברו שנים מאז והפכתי לאמא. הקראתי לגדולה את הסיפור הזה והכנתי לה כובע עם נוצה כתומה מזנבו של תוכי זואי של סבתא שלה. למותר לצין שהיא אהבה מאוד את שניהם. עכשיו אני מקריאה אותו לקטנה. גם לה הכנתי כובע כזה. היא מתגלגלת מצחוק למחשבה שעם הכובע היא תהיה גבוהה אפילו יותר מאמא. זה נראה לה כל כך דמיוני, ואני מחייכת למראה התמימות המקסימה הזו, ביחוד בהתחשב בזה שאני לא הרבה יותר ממטר וחצי ואילו היא ממש גבוהה...

כל הימים כל הימים
חולמת אני על כובע קסמים,
כובע קטן, מקושט נוצה,
העושה כל מה שאני רוצה.
.
.
.
כל הימים כל הימים
חולמת אני על כובע קסמים,
אבל איפה, אי בזה
אפשר להשיג כובע כזה?
את אבא ואמא לא אשאל,
כי הגדולים לא יבינו כלל!

אני כבר גדולה, ובכל זאת חושבת שאני עדיין מבינה. ואני גם חושבת שמי שכבר מפסיק להבין לא ממש חי. אני מקווה שלעולם לא אפסיק לחלום.
הרבה מהאהבה שלי ללאה גולדברג, מעבר לגאונות שלה שהיא מיוחדת במינה, קשורה לכך שהיא הבינה, ועל כך תמיד אהיה אסירת תודה לה.

כל הימים, כל הימים חולמת אני על כובע קסמים, כובע קטן, מקשט נוצה, העושה כל מה שאני רוצה. אבל איפה, אבל אי בזה אפשר להשיג כובע כזה? שואלת לאה גולדברג בשיר סיפור האהוב. ובאמת איזה ילד אינו חולם על כובע שימלא את משאלות לבן? עם כובע קסמים ניתן לגדול ולצמוח, להפליג לעולמות רחוקים ולספר סיפורי פלאות. אבל איפה משיגים כובע כזה?
באמת, איפה? הייתי רוצה כובע כזה שכאשר אחבוש אותו, אגיע לכל מקום שארצה. קצת כמו "דבי וגבי" מהטלויזיה החינוכית, רק ה-ר-ב-ה יותר "שווה". הכובע של לאה גולדברג הוא כובע כזה קסום שאי אפשר שלא לרצות לחבוש אחד. הוא מתאר את המאוויים הבסיסיים של הילדים להיות חלק מהעולם הגדול, מעולם המבוגרים ומציג עולם בו הילד הוא במרכז ללא פחדים וללא דאגות שלא יקשיבו לו, ושלא יתייחסו אליו. לאה גולדברג פשוט שמה לפנינו מראה של תחושות הילדים בעולם הזה, ומאפשרת לילדים להזדהות עם הילדה אשר בסופו של סיפור חוזרת בחזרה למציאות הרגילה בה "לא מבינים אותה ולא מקשיבים לה" ומשאירה טעם של "עוד" עם רצון להמשיך ולטייל בכנפי החלומות.
מעבר למראה היפייפיה שמעמידה לאה גולדברג, הקצב של הסיפור והחרוזים בו הופכים את הסיפור לכל כך זורם וקליל שנותן תחושה אוורירית ונעימה לכל אורך הסיפור.

היה מאוד מצחיק ויפה מאוד
ויצירתי

כתבה:שירה אלון

ספר די דפוקקקקקקק